נהוג להתייחס לתפילות בקדושה רבה,לכולן,ואני מבקש להתייחס לשתי תפילות.

המזמור "ונתנה תוקף" מושר בתפילת מוסף של ראש השנה ובפעם נוספת, כשארון הקודש נפתח, במוסף של יום הכיפורים.

ואחר כך, מובאת תפילת "סדר העבודה". אחינו בני עדות המזרח (סוריה,למשל) מביאים שטיחון זעיר לתפילה וכורעים עליו , משתחווים לפני הקודש, בתפילה זו. זכיתי להשתתף בתפילה זו בבית הכנסת של יהודי סוריה-דמשק בבית הכנסת המרכזי של העדה בבת-ים, בראשותו של הרב שלמה בסו שליט"א.

"נתנה תוקף" המקדים את "סדר העבודה" זכה לתפוצה גדולה. נהוג לקרוא את המזמור בקרב עדות אשכנז (אשכנז,ספרד) ולא בקרב עדות המזרח כי אין זה מנהג ירושלים.

רוב המפרשים מציינים כי המזמור מושר ביום הכיפורים והוא מתכוון על יום הכיפורים בעוד בראש השנה הוא מושר על העתיד לבוא "על היום הגדול והנורא".

יש המציינים את הסיפור של רבי אמנון ממגנצה כבסיס למזמור, פיוט נתנה תוקף, שנאמר על ידי רבי אמנון שסירב להמיר דתו ואמר אותו על ערש דווי. ואז, רבי משולם ברבי קלונימוס האשכנזי שמעו בחיזיון והביאו כלשונו.

אחרים מקדימים את המזמור לימים קדומים יותר, ימי הפיטנים ר' אלעזר הקליר ורבי ייני.

ראו כתבה מעתון הארץ: ויהי ביום הדין בראש השנה, ויבואו כיתות מלאכים לפני ה'

ר' יצחק ווינגרטן שחיבר את הפירוש המקיף למחזור מציין כי "אור הזרוע" (הלכות ראש השנה, סימן רע"ז) מביא מכתב ידו של הרב אפרים מבונא בר יעקב שר' אמנון ממגנצא (מיינץ, גרמניה) יסד את הפיוט על מה שקרה לו.

ושם, בכל מילה ומילה, יש עצמה, שמובילה לתפילה המרכזית של יום הכיפורים – סדר העבודה (עבודת הכהנים).

הרי ידוע משכבר שהכהן הגדול נכנס אל הקודש במחצית היום. והיו מחברים לרגליו פעמון, שאם לא ישמע, הרי נלקח על ידי האראלים והמצוקים, ומחליפים אותו בכהן אחר, שיעבוד מול הקודש למען עמו שממתין בשקט עצום ומתוח. הרי ידוע שכבר, בעבר,יצאה אש ואכלה את בניו של אהרון הכהן, "וידום אהרון".

הקודש, אש יוקדת הוא.

וכך נאמר בפיוט הנורא שמקדים את "סדר העבודה" במעט

וּבְכֵן וּלְךָ תַעֲלֶה קְדֻשָּׁה כִּי אַתָּה הוּא אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ:
וּנְתַנֶּה תּקֶף קְדֻשַּׁת הַיּום. כִּי הוּא נורָא וְאָים. וּבו תִנָּשֵׂא מַלְכוּתֶךָ. וְיִכּון בְּחֶסֶד כִּסְאֶךָ. וְתֵשֵׁב עָלָיו בֶּאֱמֶת:
אֱמֶת כִּי אַתָּה הוּא דַיָּן וּמוכִיחַ וְיודֵעַ וָעֵד. וְכותֵב וְחותֵם (וְסופֵר וּמונֶה). וְתִזְכּר כָּל הַנִּשְׁכָּחות. וְתִפְתַּח אֶת סֵפֶר הַזִּכְרונות. וּמֵאֵלָיו יִקָּרֵא. וְחותָם יַד כָּל אָדָם בּו. וּבְשׁופָר גָּדול יִתָּקַע. וְקול דְּמָמָה דַקָּה יִשָּׁמַע. וּמַלְאָכִים יֵחָפֵזוּן. וְחִיל וּרְעָדָה יאחֵזוּן. וְיאמְרוּ הִנֵּה יום הַדִּין. לִפְקד עַל צְבָא מָרום בַּדִּין. כִּי לא יִזְכּוּ בְעֵינֶיךָ בַּדִּין. וְכָל בָּאֵי עולָם יַעַבְרוּן לְפָנֶיךָ כִּבְנֵי מָרון:
חזן כְּבַקָּרַת רועֶה עֶדְרו. מַעֲבִיר צאנו תַּחַת שִׁבְטו. כֵּן תַּעֲבִיר וְתִסְפּר וְתִמְנֶה וְתִפְקד נֶפֶשׁ כָּל חָי. וְתַחְתּךְ קִצְבָה לְכָל בְּרִיּותֶיךָ. וְתִכְתּב אֶת גְּזַר דִּינָם:
בְּראשׁ הַשָּׁנָה יִכָּתֵבוּן. וּבְיום צום כִּפּוּר יֵחָתֵמוּן. כַּמָּה יַעַבְרוּן. וְכַמָּה יִבָּרֵאוּן. מִי יִחְיֶה. וּמִי יָמוּת. מִי בְקִצּו. וּמִי לא בְקִצּו. מִי בַמַּיִם. וּמִי בָאֵשׁ. מִי בַחֶרֶב. וּמִי בַחַיָּה. מִי בָרָעָב. וּמִי בַצָּמָא. מִי בָרַעַשׁ. וּמִי בַמַּגֵּפָה. מִי בַחֲנִיקָה וּמִי בַסְּקִילָה. מִי יָנוּחַ. וּמִי יָנוּעַ. מִי יִשָּׁקֵט וּמִי יִטָּרֵף. מִי יִשָּׁלֵו. וּמִי יִתְיַסָּר. מִי יֵעָנִי. וּמִי יֵעָשֵׁר. מִי יִשָּׁפֵל. וּמִי יָרוּם:
וּתְשׁוּבָה וּתְפִלָּה וּצְדָקָה: (צום קול ממון)
מַעֲבִירִין אֶת רעַ הַגְּזֵרָה:
כִּי כְּשִׁמְךָ כֵּן תְּהִלָּתֶךָ. קָשֶׁה לִכְעס וְנוחַ לִרְצות. כִּי לא תַחְפּץ בְּמות הַמֵּת. כִּי אִם בְּשׁוּבו מִדַּרְכּו וְחָיָה. וְעַד יום מותו תְּחַכֶּה לּו. אִם יָשׁוּב מִיַּד תְּקַבְּלו:
חזן אֱמֶת כִּי אַתָּה הוּא יוצְרָם. וְאַתָּה יודֵעַ יִצְרָם. כִּי הֵם בָּשָׂר וָדָם:
אָדָם יְסודו מֵעָפָר. וְסופו לֶעָפָר. בְּנַפְשׁו יָבִיא לַחְמו. מָשׁוּל כְּחֶרֶס הַנִּשְׁבָּר. כְּחָצִיר יָבֵשׁ. וּכְצִיץ נובֵל. כְּצֵל עובֵר. וּכְעָנָן כָּלָה. וּכְרוּחַ נושָׁבֶת. וּכְאָבָק פּורֵחַ. וְכַחֲלום יָעוּף:
וְאַתָּה הוּא מֶלֶךְ אֵל חַי וְקַיָּם:
אֵין קִצְבָה לִשְׁנותֶיךָ. וְאֵין קֵץ לְארֶךְ יָמֶיךָ:
וְאֵין לְשַׁעֵר מַרְכְּבות כְּבודֶךָ. וְאֵין לְפָרֵשׁ עֵלוּם שְׁמֶךָ. שִׁמְךָ נָאֶה לְךָ. וְאַתָּה נָאֶה לִשְׁמֶךָ. וּשְׁמֵנוּ קָרָאתָ בִּשְׁמֶךָ:
עֲשֵׂה לְמַעַן שְׁמֶךָ. וְקַדֵּשׁ אֶת שִׁמְךָ עַל מַקְדִּישֵׁי שְׁמֶךָ. בַּעֲבוּר כְּבוד שִׁמְךָ הַנַּעֲרָץ וְהַנִּקְדָּשׁ. כְּסוד שִׂיחַ שַׂרְפֵי קדֶשׁ. הַמַּקְדִּישִׁים שִׁמְךָ בַּקּדֶשׁ. דָּרֵי מַעְלָה עִם דָּרֵי מַטָּה. קורְאִים וּמְשַׁלְּשִׁים בְּשִׁלּוּשׁ קְדֻשָּׁה בַּקּדֶשׁ:

התפילה, הפיוט העצום הזה, עורר את המלחין בן זמננו, יאיר רוזנבלום, לחבר מוסיקה, כאות זיכרון ל- 11 בני קיבוץ בית השיטה שנהרגו במלחמת יום הכיפורים.

אני מבקש לעסוק במשפט אחד בתפילה: וקול דממה דקה ישמע.

מה הפשר ? הרי "קול דממה דקה" הוא העדר קול. אז איך הוא ישמע?

רש"י מבהיר בפירושו למלכים א' י"ט , ב : קול הבא מתוך הדממה שאין שומעים הקול וי"מ : שהקול הוא קול ה' שכולם שותקים בדברו.

מיותר לציין כי הפירוש יוצר בעייה שהרי אין ליחס לקב"ה אורחות אדם, כמאמר הרמב"ם, אזי איך הוא מדבר.

לי, הקטן שבקטנים, נראה שהאל מביע, בתדר אחר, עוצם ידו, שאין אוזן שומעת.

אחד המפרשים אומר כי רק כרבולת התרנגול רועדת לפתע כשהתדר מגיע עדיה.

אני אינני יודע.

אבל אני יודע, מאז יום הוולדי, כי זה "היום האיום והנורא" וכשהכהן נכנס לקודש שקט עצום בקהל.

סדר עבודת הכהנים

יש למעלה מארבעים וחמישה סדרי עבודה שחוברו על ידי גדולי הפייטנים בכל הדורות. הפייטן יוסי בן יוסי, הקדום בפייטנים, חיבר פיוט שאחינו בני ספרד קוראים אותו והוא מופיע במחזור עדות מזרח ונושא את השם "אתה כוננת",שסידר יוסי בן יוסי כהן גדול.

(מרן הבית יוסף, באורח חיים סימן תרכ"א)

סדר העבודה הנהוג להאמר בתפוצות ישראל הינו הסדר "אמיץ כוח" לרבינו משולם ברבי קלונימוס מלוקא, מחברם של רוב הפיוטים שבשחרית יום הכיפורים. הוא מגדולי הראשונים ורש"י מזכירו במסכת ב"מ (ס"ט ב).

זה הנוסח הקדום ביותר שמצוי בתפילותינו מימי בית שני.

פרופסור שמואל ספראי מקדיש לכך מאמר מורחב שחשוב לקוראו.

בתפילה זו שלטת השתיקה, השקט, ויש לקרוא את התפילה תוך שמירה על קריאה ביחד עם ביאור כדי להבינה. זאת מאחר והדברים שנאמרים בתפילה הינם הבסיס העמוק ביותר של האמונה היהודית.

"אומץ עליות קרית על קרים/אך יסדת תבל על בלימה".

(בתפילה שיסד ר' משולם ברבי קלונימוס).

גמר חתימה טובה