היא נולדה בעיירה אוז'דה ליד מינסק שברוסיה הלבנה דהיום.  בתו של הרב הנערץ עליה-הרב שבתאי אליעזר בארון- שנחשבה לעילוי בתחום לימודי ההלכה והחלה לכתוב סיפורים בשפה עברית צחה כבר בהיותה בגיל העשרה.

אין אולי עוד דמות כזאת של סופרת שהצליחה לתאר את החיים בעיירה היהודית של מזרח אירופה ללא סנטימנטליות כמו דבורה בארון. כשיוסף חיים ברנר קרא את סיפוריה הראשונים הוא נטל את עטו המושחזת דרך קבע וכתב לה : " את סופרת. יודעת את לכתוב,אחותי". היא הותירה מאחוריה למעלה משמונים סיפורים שחלקם הגדול הפכו לנכסי צאן ברזל בספרות העברית ובהם התחדשות יהודית מול קמילה יהודית של עיירה קטנטנה ברוסיה הלבנה.

אישה זו, שתוארה על ידי בנו של הסופר שמחה בן ציון , עורכה של דבורה בארון, הצייר נחום גוטמן, כבעלת עיניים כשני נרות שבת, הייתה סופרת מדוייקת מאד, מתרגמת נפלאה מכמה שפות (היא תירגמה את "מאדם בוברי" של גוסטב פלובר וסיפורים מן השפה הרוסית והאנגלית), וחדשנית גדולה בתחום הכתיבה של ספורים מן הז'אנר הקצר.

בארון קישרה בעבודתה הספרותית בין החיים התורניים שהכירה בביתה בעיירה לבין החיים החדשים שהתרקמו בסוף המאה התשע עשרה והעלייה לארץ ישראל. ההערכה אליה הייתה עצומה בשל העובדה שהייתה סופרת נשית  בעל תכונות יוצאות דופן וכשרון רב אבל גם בשל הריאליסטיות נטולת הסנטימנטליזם של חיי היהודים במאה התשע עשרה והעשרים.

אחד מעורכיה, דוד זכאי, תיאר אותה בצורה מדויקת ביותר ובמיוחד בתקופה שבה חלתה במחלה קשה שבגללה הייתה רתוקה למיטה במשך עשרים שנים עד לסוף חייה.

"אם כי הייתה כולה במקרא ובאגדה וגם בספרות הרבנית (כן, גם בספרות הרבנית ) איך נזהרה עם כל הרכוש הרב הזה מכל מילה רמה, מכל מליצה נשגבה, ומכל גודש של מילים. שוקלת ובוחנת , משל ביהלומים היא עושה, ומעמידה על העיקר עד היות למשפט הריתמוס המיוחד שלו, זה הריתמוס אשר יוכר מיד, עם המילים הראשונות, כי שלה הוא, של דבורה בארון".

רבות התלבטתי באיזה סיפור לבחור משמונים ויותר סיפוריה של בארון שאת כל אחד ואחד מהם אני אוהב זה שנים ארוכות משל היו ליהלומים שלי. לבסוף בחרתי בסיפורה "בר-אווז". זה סיפור על אווז שהוכן על ידי אמה של המספרת לקראת עזיבתה לעיר הגדולה. ורגע לפני שהאווז נשחט הוא התעופף לו לפתע מעל לגגות העיירה. והאווז משל הוא.

והנה כך היא פותחת את הציור של העיירה שלה :

"היה חורף. מתוך החביות הגדולות אשר בפתחי החנויות הציצו הדגים המלוחים ההולנדיים בהבעה של חשיבות ובבטחון גמור כי מחירם מעכשו לא יוזל-אדרבה. ימי השוק בעיירה היו גדולים, והומים ותכופים. בשורה אחת ארוכה , או שתיים שלוש בחבורה, החליקו עגלות החורף על פני השבילים הטהורים אשר מחוץ לעיירה. בתוך כיכר השוק צהלו הסוסים חליפות, נהרו וקישקשו בזוגותיהם, וביחד עם עשן ה"מחורקה" ( עשב שנאסף על מנת למלא סיגריות בהעדר טבק = נ.ר ) ואדי הזבל הטרי התנשא באוויר מסביב גם ריח שיבולת השועל וטחב מטמורות של כפר"

ובעוד האם, שהאווז עף לה מהידיים, נזכרת ברגע של ערות בשעות בוקר מוקדמות, ב"אסון הנורא" כותבת המספרת בארון על אמה הספרותית :

"והנה , הוא הן לא שב, עד היום  הזה לא שב -הוסיפה בקול נופל כבר , נעלבת משתיקתי- וחזרה והתהפכה על צידה השני. בעוד זמן מה נשתתק גם קול הדיבור שהגיע מן הסמטה ושוב נמשך הלילה מסביב דומם, שחור וארוך ארוך. לא לחינם השווה אליו המגיד הדרשן לפנים את אורך הגלות".

מי שינסה לפענח את הסיפור יגלה עד כמה סמלית הבריחה של האווז ועד כמה קשים הם החיים שנותרו מאחור, בעיירה, שהיוותה קרש קפיצה להתחדשות יהודית בארץ ישראל.