• בצילום: מבצע שלמה ובצד השמאלי של הצילום מיכה פלדמן היום

    בצילום: מבצע שלמה ובצד השמאלי של הצילום מיכה פלדמן היום

    , הסוכנות היהודית, לעמ ©
Aliyah

אבא מיקה מדבר

לרגל יום ירושלים מובאת עדותו של מיכה פלדמן, השליח המרכזי של הסוכנות היהודית באתיופיה, בעת מבצע שלמה. לעולים, שכל חייהם חלמו על הליכתם לירושלים, הוא ידוע בשם : אבא מיקה. עדות

זכות גדולה היתה לנו להאזין לסיפור עליית יהודי אתיופיה מפי מיכה פלדמן, הקרוי בפי העדה האתיופית – אבא מיקה, ועמד בראש משלחת הסוכנות היהודית וקונסול ישראל באתיופיה בין השנים 1988 עד 1993. איש עניו, מרשים בעברית ומרשים באמהרית, המספר את סיפור יציאת ביתא ישראל מאדיס אבבה הנצורה בעיני ישראלי, יהודי, בשליחות הסוכנות היהודית.

ארגון העובדים של הסוכנות היהודית וההסתדרות הציונית ארגנו את המפגש המרגש במסגרת מפגשי "פלאשבק" עם ותיקי הארגון.

מיכה פלדמן החל את עבודתו בסוכנות היהודית ב 1970 כמנהל מרכזי קליטה, ולאחר מכן כשליח תנועת נוער בגרמניה ושליח עליה בסאן פרנציסקו.  מ 1982 החל לעבוד עם יהודי אתיופיה, עבודה שנמשכת עד היום בהתנדבות ובאהבה רבה בארגון סלע, מרכז סיוע לעולה במשבר המסייע למשפחות עולים שפקד אותם אסון כל שהוא. מיכה מרכז שם כיום את הטיפול בעולי אתיופיה ומספר כי על אף המפגש עם האבל, והמוות הוא שם מתוך מחשבה שאין לעולים את מערכות התמיכה בעת אסון.

מיכה מאמין כי עוד כ-7,500 מבני ישראל באתיופיה יעלו בשנים הקרובות לישראל. הסוכנות היהודית ערוכה לקלוט אותם ביד חמה וממתינה לבואם.

דבריו נאמרים ונכתבים תמיד בזמן הווה וכך גם הדרך שבה הוא מגולל את הסיפור.

דבריו של מיקה כפי שסופרו לעובדי הסוכנות שבוע שעבר:

קודם כל התאהבתי ביהדות אתיופיה. ואז החלטתי 2 החלטות חשובות: לכתוב יומן היות שראיתי ואני עוסק במשהו היסטורי, וללמוד אמהרית".

מיכה פלדמן מקבל תעודה מיו"ר ארגון העובדים, חנן מור ועוזרו שי שינקמן

"באוגוסט 1982 היו בארץ 2,500 עולים מאתיופיה והעליה הגיעה אז רובה ככולה דרך סודן. המראות היו לא פשוטים, דובר הרבה על מחלות ומוות. אך גם ראינו את השמחה באנשים שהגיעו לאחר סבל רב והצליחו להגיע ארצה.

ביקור ראשון בלב אפריקה

מבצע משה הסתיים ב 5 בינואר 1985, ושנה לאחר מכן נחתי לראשונה בלב אפריקה, לאתיופיה הקומוניסטית. הצטרפה אלי קבוצה של יהודים אמריקאים ואנו נוסעים במיניבוס של משרד התיירות האתיופי לוולאקה , כפר יהודי הממוקם 5 ק"מ צפונית לגונדר. שישי שעת צהרים. עולה מולנו קבוצה של נערים ונערות בני" 15-17 בדרכם לבית הספר התיכון בגונדר. הם מבינים שאנו בדרכינו לכפר, ורצים חזרה לכפר ומגיעים יחדיו אתנו. בתוך אפריקה אנו חוזים במחזה מפתיע: הנערים דוברי העברית מובילים אותנו לבית הכנסת הקטן שבראשו גג פח ומגן דויד. הקייס ביינה דמוזה , הנזיר היהודי האחרון שעדיין חי באותה העת קיבל את,פנינו. הנערים פוצחים בשירה בזיוף גדול ושרים 

ׂמְזָרֵה יִשְׂרָאֵל יְקַבְּצֶנּוּ וּשְׁמָרוֹ כְּרֹעֶה עֶדְרוֹ. (מתוך ירמיהו לא,

אילוסטרציה: שמירה על חיים יהודיים באתיופיה

לאחת תפילת השבת, כל הקהילה מתאספת מחוץ לבית הכנסת וכל משפחה מביאה את הברקטה (לחם יהודי אתיופי) ואת הבירה טלה. כולם באים אלי, אל האיש מירושלים ושואלים – "מה שלום ירושלים?"
בחור צעיר בשם אלבצ'או לוקח אותי בשרוול אל מאחורי בית הכנסת ושואל: "מתי ואיך נלכה?"

נאלצתי להשיב: אין עדיין דרך. שנה לאחר מכן, אותו הכפר, אותה תפילת שבת בבית הכנסת, אלבצ'או הצעיר לוקח אותי שוב בשרוולי את מאחורי בית הכנסת ושואל אותה שאלה: "מתי ואיך נלכה?" אני נאלץ להשיב: אין עדיין דרך.

דרך נפתחת לאחר מבצע משה

מבצע משה נסתיים טרם זמנו. ב 4 בינואר 1985 פורסם כי 6,364 יהודים מאתיופיה עלו במבצע משה דרך סודן. 600 נשארו בסודן ובמבצע אמריקאי מורכב הועלו ארצה ב 25 במרץ 1985 במבצע שבא, אך מאז נאלצו כל אנשי ה"מוסד" לנטוש את סודן. לכן לא הייתה עדיין תשתית להמשך העלייה.

מספר חודשים לאחר מפגשי השני עם אלבצ'או הצעיר הגיעו ידיעות מסודן שנפתחה דרך. אותו צעיר ארגן קבוצה והם יצאו ברגל לסודן בדרך מדברית קשה, בהליכה לילית , בלתי לגאלית. אלבצ'או הצעיר עלה לישראל ומשרת כיום כנגד בצה"ל.

זה מה שכבש אותי. אותם צעירים שביוזמתם החליטו ללכת לסודן, בלי עידוד עליה, בלי שליח. זו הציונות שלהם, שאין בתקופה המודרנית כדוגמתה. אותם 16,000 עולים שהגיעו ואיתם 2,000 העולים שנקברו ולא הצליחו לסיים את המסע, ואלו שחזרו לאתיופיה בדרך זו או אחרת, אף אחד לא נסע לעודד אותם לעלות. זה יצא מתוכם, ממורשת אבותיהם, דור לימד דור. בעינם – אנו לא שייכים לאתיופיה, אנו גרים פה אבל הארץ שלנו היא ירושלים. יום יבוא ועל כנפי נשרים ייקחו אותנו לירושלים, וזה יתממש. לכן לכשניתנה ההזדמנות, החל הזרם לירושלים.

זכרון לנספים בדרך לישראל
במהלך שנות ה 80 כ – 20,000 יהודים יצאו לסודן, 2,000 מתוכם נספו. 1,000 איש חזרו ביוזמתם לאתיופיה, ו 1,000 נוספים נשארו עדיין בסודן בסוף 1989 והועלו אחר כך במסגרת מבצע שלמה.

כיצד התבצעה העלייה? אנשי מוסד העבירו עולים ממחנות הפליטים על גבי 2 משאיות לאזור מדברי מוסכם בסודן, בדרך כלל נדחסו כ 200 אנשים על משאית אחת והועלו על מטוס הרקולס בשעות לילה. להרקולס אסור היה לדומם מנוע ובלילה הראשון עולים תיארו את המפגש עם ההרקולס כ – 'נדרשנו להיכנס ללוע הדרקון' .

הסוכנות היהודית קיבלה ממשרד הפנים את נושא הזכאות לעלייה מאתיופיה. לפי הרשימה שהייתה בידינו אז, סברנו כי חצי מהקהילה עלתה כבר במבצע משה וחצי מהקהילה נותר באתיופיה. טעינו והתברר שרק שליש עלה ושני שלישים מהקהילה נשארו באתיופיה.

אנשי הקליטה עוסקים בתעסוקה, בריאות, חינוך, דת ומגורים. באותה העת, הנושא הכמעט יחיד שהתעסקנו בו היה –"איפה המשפחות שלנו?". בני זוג נפרדו, אחים ואחיות לא ראו אחד את השני שנים, מעל ל 1,600 יתומים בעלי כורכם עלו בלי הורים, כמעט כולם הלכו לפנימיות של מוסדות עליית הנוער שבשעתו היו בבעלות הסוכנות היהודית.

בהתחלה, ההורים והמורים דיברו על אופוריה – ילדים עם אינטליגנציה גבוהה, מוצלחים, וגם הילדים היו באופוריה – קיבלנו מיטה עם ארוחה חמה, פעם ראשונה לרבים מהם הולכים לבית ספר.. אך כעבור כמה חודשים הדיווחים מתהפכים. ילדים לא מרוכזים ולא מגיעים לבית הספר. אחד הילדים אמר: "הגוף שלי פה אבל הראש באתיופיה. לא יכול ללמוד". הילדים מבקשים אישור לעזוב את הפנימייה ומסבירים – "ההורים שלנו עובדים קשה, אבי הולך אחר המחרשה בשדה עם 2 השוורים ואני צריך לעשות את העבודה הזו!".

בתרבות האתיופית,  האדם שעומד במרכז הוא האדם הזקן. הילדים חייבים להורים וההורים מזכירים במכתבים שהם חייבים להם. לדוגמא: ילדה מגבעת וושינגטון שולחת תמונה להוריה וברקע רואים בית יפה, מכונית ודברים יפים. האב עונה במכתב: "ילדתי, אני רואה שהסתדרת יפה בירושלים. יש לך בית ומכונית. השכחת אותנו?"  לכן הילדים העולים בארץ אומרים – תנו לנו לעבוד!

שיתפנו פעולה עם הג'וינט, עבדנו יחדיו בשטח והג'וינט מארגן שליחת 50$ אחת לחצי שנה לכל משפחה שקיבלנו את פרטיה מהילדים בפנימיות, יחד עם מכתב מהילד.

כמעט שאין עליה מאתיופיה במחצית השנייה של שנות ה 80. בסוף 1989, מתחדשים היחסים הדיפלומטים בין אתיופיה לישראל ואני מתבקש לצאת כראש המשלחת לאתיופיה ומשיב מיד – כן!

שגרירות ישראל באתיופיה נפתחת

אילוסטרציה: אם ובנה

פתחנו את שגרירות ישראל באתיופיה בחדר קטן עם דגל ישראל והמשימה הראשונה הייתה למצוא יהודים באדיס אבבה. מצאנו כ 1,000 יהודים והתחלנו להודיע לכל הכפרים – לא ללכת יותר לסודן, בואו לאדיס אבבה.  לאחר כמה שבועות, בפסח 1990, כמה סמלי, הזרימה החלה, וכל יום אחר הצהריים אותה תמונה מול השגרירות. חצר השגרירות התמלאה במאות יהודים , הנשים בלבוש הלבן המסורתי והמוני ילדים יחפים.

אילוסטרציה: תפילה במחנה עלייה באתיופיה

הצבנו שולחנו וכסאות מתחת לעצים וראיינו משפחה משפחה. לא אחת שאלנו את אב המשפחה: מה שם אביך? מה שם אבי אביך? מאיזה כפר אתה? אתם ההורים של כך וכך? ולא אחת קרה שאחרי קבלת המידע אני קופץ ומנשק את הגבר, מנשק את האישה לוקח אותם לחדר ומטלפן למנהל הפנימייה בארץ לחברם לילדם / ילדתם בארץ

המתנה לעלייה

אתיופיה נתונה במלחמת אזרחים ארוכה, עם משטר קומוניסטי של עריץ. סיפרנו לאתיופים שבאנו לעזור לכם בתשתיות, ברפואה וחקלאות אל כולם יודעים באמת למה באנו לשמה. היהודים מוחזקים כבני ערובה ואנו עובדים יד ביד עם האמריקאים לשחרור היהודים. אנו בודקים את זכאותם של היהודים שמגיעים לאדיס אבבה, נותנים להם כסף ואומרים להם: "כסף זה לאוכל לחודשיים ושכר דירה לשלושה חודשים. צאו לשכור דירות". ומזכירתי שרה ירון זיכרונה לברכה תמיד הוסיפה באמהרית " היזהרו". הלכנו לבקר, והזדעזענו. מצאנו 2 משפחות ששכרו שירותים, הוצאנו אותם משם כמובן. 14 משפחות ששכרו 14 מחצלות באסם ישן. אבל אלו ששכרו חדרים שהיו כבר בסדר – גילינו אנשים בתת תזונה, בגשם הביוב צף, ואנשים מתחילים למות. כתבתי ביומני: "אני צם בכל יום שבלילה לפני כן מת ילד יהודי, כדי להזכיר לי מבפנים".

בסופו של דבר, הקמנו בחצר השגרירות את בית הספר היהודי הגדול בעולם. בית הספר לא נבנה כדי ללמד בראש ובראשונה אלא כדי להציל את הילדים. הרופאים יעצו שתפוח אדמה, ביצה ומשהו לשתות יהיה התפריט ובמקביל התחלנו לחסן את האנשים באדיס אבבה. בנסיעותיי ארצה, תמיד רכשתי שני מושבים – אחד עבורי והשני לצידנית עמוסת חיסונים.

כל שני אנשים קיבלו חיסון ושמיכה. והחל ויכוח – מה קורה בשבת? האם מחסנים? הקייסים של הקהילה אומרים –"אין דבר כזה, הקדוש ברוך הוא ירצה, יחיו עד יום שבת". ואני אומר – ילדים מתים! המריתי את פיהם, הזעקתי את האנשים לבוא ולקבל חיסון בשבת. הרחבה היתה מלאה באנשים, הגיעו גם אלו שלא קיבלו וגם אלו שקיבלו אתמול חיסון כדי לקבל שמיכה.

באוקטובר אנו מצליחים להתגבר על המחלות ועל המוות.  בינתיים קברנו 256 אנשים בהמתנה לעלייה, שני שליש מתוכם ילדים ועדיין אין אופק לעלייה.

מבצע שלמה

לאחר מספר שבועות של משא ומתן בין אתיופיה לישראל בהובלת אורי לוברני נחתם הסכם במסגרתו, ישראל מספקת לאתיופיה עזרה צבאית, כלכלית, חקלאית ורפואית, ובתמורה אתיופיה משחררת 500 יהודים בחודש. בשלב זה יש 20,000 יהודים בעיר.
כבר בינואר 1991, ברור לנו כי ממשלת מנגיסטו לא תחזיק מעמד ואנו מצטרפים לאנשי משרד החוץ ומכינים תסריטים למבצע שלימים ייקרא מבצע שלמה.

בסוף מאי 1991, ימים ספורים לפני נפילת אדיס אבבה בידי המורדים, נמלט מנגיסטו מאתיופיה ומצא מקלט בזימבבואה. ישראל בראשות ראש הממשלה דאז יצחק שמיר מנהלת משא ומתן עם סגנו של מנגיסטו לשחרור מעל 14 אלף היהודים שנותרו באדיס אבבה. הוא מציב דרישות– מותר לכם לקחת את כל היהודים שנמצאים אך בסוף שבוע אחד בלבד, על מטוסים ללא סימנים, ולהעביר עד יום חמישי 35 מיליון דולר לחשבון הבנק של ממשלת אתיופיה. יהדות ארצות הברית גייסה את כל הסכום לאחר פגישה קצרה עימם.

תפקיד הסוכנות היהודית, היה לזמן את כל היהודים מהבתים לפי תכנון של 1,000 איש בשעה. למזלנו, בנינו יחד עם הג'וינט מערכת של ביקורי בית למניעת הפצה של מחלות מדבקות. לכן היו מבקרי בתים שהכירו כל אחד בין 30 ל 40 בתי אב כל אחד. בנינו תכנית שנבנתה על פירמידה של ראשי רשת, 5 ראשי שכונות ו 120ראשי שליחים. לכל משפחה הייתה תעודת זהות, נקרא פלסטיק בפי העם, איתם יכלו לקבל כסף ומזון.

יום לפני המבצע המתוכנן המורדים הפילו את פסל לנין במרכז אדיס אבבה. ב 18.00 בערב 23 למאי 1991, הגיע האור הירוק מירושלים. זו השעה בה יורדת החשכה באתיופיה ובגלל המתיחות אף אחד לא מסתובב ברחובות. הורינו ל - 120 ראשי השליחים להביא למחרת ב 06.00 בבוקר את משפחותיהם לחצר השגרירות ומשם לצאת להודיע. במקביל, ב 2 וחצי לפנות בוקר, יוצאים 2 מטוסי הרקולס מחיל האוויר לכיוון אתיופיה, בקוקפיט יושב סגן הרמטכ"ל דאז, אמנון ליפקין שחק שפיקד על המבצע. מגיעים אל עיר במצור, מדינה במלחמה כדי להציל יהודים.

עולים לישראל במבצע שלמה

בבוקר המבצע, כל האזור מול השגרירות מלא אנשים לבושים בלבן, ומעל ל 10,000 אנשים נדחקים להיכנס דרך שער בית הספר.

"קרה לנו נס אף ילד לא נמחץ. היהודים מובלים באוטובוסים לשדה התעופה והמטוס הראשון שיוצא הוא אתיופי. הם עמדו על כך, מספר מיכה.

בשלב מסוים היו 28 מטוסים ישראלים של חיל האוויר ואל על באוויר באותה העת. את השיא העולמי שברנו כשהגענו ל 1086 נוסעים על מטוס עם 400 וכמה מושבים. ונחתנו 1087 עם ילד נוסף שנולד במהלך הטיסה. העלנו 14,310 עולים ביניהם 8 תינוקות שנולדו או על הקרקע או באוויר, ב 44 טיסות.

כמו כולם, לא ישנתי 2 לילות, לא אכלתי יומיים, החולצה הכחולה שלי נהייתה חומה מרוב הזעה ואיבדתי את הקול. הופנינו לביקורת דרכונים ואני לא יכול. אני רוצה לראות את הפירות האחרונים של המבצע. אנו נוסעים למסלול ובדיוק נוחתים 3 המטוסים האחרונים. אנשים אפטיים לחלוטין מרוב עייפות והזקנים ניגשים אלי ואומרים לי – תודה רבה אבא מיקה. זה הפרס הגדול, שהכינוי הזה נשאר עוד אצל הרבה משפחות.

איך הרגשת? שאלו אותי אנשים ברחוב. כשאתה עושה עבודה אינטנסיבית אתה לא מרגיש. הייתי בורג אחד בתוך מבצע גדול. כולנו לא ישנו, כולנו לא אכלנו.

אצלי, הרגשות עלו על אדמת גרמניה 3 שבועות אחרי כאשר נתבקשתי על ידי קרן היסוד לדבר עם יהודי מינכן על תרומתם לקליטת יהודי אתיופיה.

אני בן להורים ילידי גרמניה שעזבו את גרמניה לבלגיה באוגוסט 1939 כמה ימים לפני פרוץ המלחמה, וברגע האחרון לפני הגעת המלחמה לבלגיה היגרו לישראל. לאחר בר המצווה שלי, הוריי לוקחים את המשפחה וחוזרים לגור בגרמניה. חזרה ליוני 1991, כמה שעות לפני המפגש עם יהודי מינכן היו לנו מספר שעות פנויות והחלטנו לנסוע לדכאו, מחנה הריכוז ליד מינכן. שם הבנו את המשמעות העמוקה של המבצע, של קיומה של מדינת ישראל. הבנו שאם ישראל הייתה מוקמת 10 שנים לפני , לא הייתה אושוויץ.

זכיתי, בזכות זה שגם הייתי בסוכנות היהודית יש שכתבו היסטוריה, אני זכיתי להיות חלק מעשיית ההיסטוריה.

אחת הילדות שעלתה למטוס במבצע שלמה היא שירה עמאן.

שירה עמאן עם מיכה פלדמן במסע של ארגון העובדים באתיופיה

שירה עמאן, עולה במבצע שלמה כשהייתה בת 5 וחצי, עובדת הסוכנות כרכזת חינוך, חברה ותרבות במרכז קליטה גלבוע מספרת :

"אני לא זוכרת הרבה מאדיס, בעיקר את הביצים ותפוחי האדמה שקיבלנו בבית הספר. אני זוכרת מיום המבצע הרבה מאוד אנשים והמולה גדולה. אבא מיקה זו דמות שגדלנו אתה בבית. אימי דיברה הרבה עליו".

++

את יומנו, הוציא מיכה פלדמן לאור ב 1998 בספר ששמו "יציאת אתיופיה" בהוצאת הסוכנות היהודית ומוסד ביאליק.

 

02 יוני 2016 / 25 Iyar 5776 0
  •   הדפסה