חנינא בלוט (37), מנהל מכינת דרך ארץ בניצנה, סבור שקליטת הצעירים והצעירות במכינות הקדם צבאיות "דרך ארץ" עושה שינוי מהותי בחברה הישראלית. לא פחות.
במשרדו שבקריה החינוכית התיישבותית ניצנה הוא אומר: "חניך ממוצע מגיע למכינה כשהוא מרוכז בעצמו. וברגע שכף רגלו נוחתת במכינה הוא מתחיל לחוות את היציאה מתוך עצמו, מתוך קונכייה פרטית, כשהוא מסתגל לחיים בתוך קומונה".
"החניכים אחראים לכל מה שקורה בשיעורים שלהם, בחיים הגשמיים והרוחניים שלהם. איש אינו מנקה או מבשל לחניך. על כל חניך לשים לב למי שמתגורר עימו בקרוואן. יתרה מזאת, הם מגלים אחריות לקהילה בעת שהם מתנדבים בקהילה במשך שבוע ימים. החניך מתחיל להבין שהתרומה שלו בקהילה גורמת לכך שהוא יוצא נשכר מכך לא פחות מהתרומה שהוא מושיט לקהילה. המעגל הזה של הושטת יד וסיוע מחוץ לגבולות "האני" למעגל המדינה והארץ. והחניכים לומדים להכיר ולהוקיר את הארץ בעת שהם מסיירים ומטיילים בה".
לדבריו, החוויה החינוכית במכינה הקדם צבאית "דרך ארץ" היא חוויה מכוננת הן מבחינת ההכרות עם הסביבה, עם הארץ, ועם היכולות של כל חניך וחניך.
דוגמא אישיתמסלול חייו של חנינא בלוט הינו מסלול מרתק. הוא גדל בבית ציוני. אביו, אפרים בלוט, היה מראשי המחלקה לעליה בסוכנות היהודית. הוא סיים את בית הספר התיכון והתגייס לשירות משמעותי בחיל האוויר הישראלי. עם שחרורו משירות הקבע הוא קיבל החלטה לתרום בתחום החינוך.
הוא איננו מספר זאת אבל מי שיעיין בקורותיה של המשפחה בעיתונות יגלה שהוריו הם הורים לשמונה ילדים שהתגייסו לצה"ל. שבעת הבנים התגייסו ליחידות עלית, חלקן מסווגות, ובנו קריירות צבאיות, והבת שרתה שירות צבאי מלא כמורה חיילת.
העיתונאית אמילי עמרוסי כתבה על המשפחה בעיתון "ישראל היום":
עכשיו נותר לגלות מי הם ההורים שטיפחו בית כזה. זה שנים שאפרים ושושנה מסרבים להתראיין, מתוך צניעות, ואמצעי התקשורת לא פסקו מחיזורים לפתחם. גם בראיון הזה ניכרת הענווה. "מאוד לא נוח לנו עם המעמד הזה", אומר אפרים, "אני לא חושב שמגיע לנו פרס, גם לא לילדים. טוב לנו לחיות את חיינו מתחת לרדאר".
"אפרים עובד כמגייס כספים עבור ישיבת אלון מורה. שושנה היא גמלאית בנק יהב וכיום מתנדבת במערכת החינוך המיוחד. הם נולדו בניו יורק והתחתנו שם. בתחילת שנות ה-70, כשגלי ההתרגשות מניצחון מלחמת ששת הימים ליחכו את רגלי יהודי ארה"ב, הם נגדשו ציונות ועלו לבדם, בלי קרובי משפחה, "מתוך אהבת ישראל". אותה אהבת ישראל שהובילה אותם כמה שנים אחר כך, בעיצומה של האינתיפאדה הראשונה, לעבור עם שמונת ילדיהם מירושלים ליישוב צעיר בשומרון. "מאידיאולוגיה", מבקשת שושנה להבהיר, "חיפשנו מסגרת שבה נוכל לתרום לבניין הארץ".
(ישראל היום, 2011 )
חנינא לקוני יותר:
"חיי הבוגרים עברו עלי בנווה צוף ובירושלים. את השירות הצבאי סיימתי בשנת 2008 ועם שחרורי עסקתי בניהול ובחינוך. לשמחתי העבודה במכינה משלבת ניהול וחינוך שיש בצידה הקרבה אישית ומשפחתית. זו גישתי בכל התפקידים שעשיתי בימי חיי".
היום, המשפחה שלו מתגוררת בניצנה, בעוד הוא מנהל את המכינה שמקיימת מסלול בכל רחבי המדינה.
מתוך משפחת בלוט יוצא מסר של ציונות וכך גם ממנהל המכינה בניצנה.
"השפה שרווחת במכינה ובתפקיד שלי היא : ציונות והגשמה. ויש כאן אתגרים לא מעטים. למשל, החיים שלי כאיש דתי במקום שבו אני הדתי היחיד לא מקלים עלי או על המשפחה שלי אבל אנו מקבלים זאת באהבה".
"יש להקרבה זאת תמורה. למשל, מה החניכים מקבלים במכינה? החניכים מקבלים במכינה כלים שבית הספר התיכון לא נותן. חניך, כל חניך, מקבל אחריות לחייו ולחיי חבריו. בשבוע שעבר, למשל, היה שבוע מדבר (על שביל ישראל, הקטע המדברי) והם נתקלו במזג אוויר גשום. באמצע המדבר, גשם, העדר מכסה, וצורך לתפקד. ברור שהם מגיעים לשירות הצבאי ביתרון אדיר על כל מגויס שלא היה במכינה קדם צבאית. המסלול הזה מאפשר לכל חניך לעבור שירות משמעותי בצה"ל. הם גם מרגישים שהם מתבגרים במכינה. בית הספר התיכון לא מכין את החניך למסלול החיים והשמועה על מה מתחולל כאן עשתה לה כנפיים והצעירים והצעירות מגיעים לימים מרוכזים שאנו עורכים לקראת קבלתם".
"המפעל הזה הוא בחלקת אלוהים הקטנה. מה שעובר על החניכים עובר גם למשפחה שלהם. החניכים מגיעים הביתה עם מה שספגו כאן. יציאה מתוך הקונכיה האישית, מודעות חברתית וסביבתית, הרגשה כחלק מהקבוצה, חלק מקהילה, חלק מעם, וכל חניך מקבל הזדמנות לעשות דברים . זה מאפשר לחניכים לצמוח. הם מתבגרים, הם חושבים בצורה ערכית יותר, ומקבלים המון כלים שמעצימים אותם".
בעת שראיינו את חנינא בלוט היה זה המחזור השביעי של המכינה "דרך ארץ".
וכששאלנו האם המכינה מעניקה רק מסלולי למידה בתחומים יעודיים הוא ענה :
"זו לא רק הכנה לצבא ולחיים אלא חלון לנושאים נוספים כמו לימודי מגדר, עמידה בפני קהל ועוד".
החיים בניצנה הם חיים מעשירים, בלב המדבר, ובעת שאנו מבקרים בכפר אנו יכולים לחזות בחייהם של מי שהגיעו לכאן בגפם ויצאו מכאן עם ארגז כלים לחיים וחברים לכל החיים.
0
