אחמד ג'רביע, מנהל הפנימיה לנערים בדואים בניצנה, פנימית נווה מדבר, מציין כי הגיע לנהל את הפנימיה, כיון שהגיע למסקנה, אחרי למעלה משלושים שנות הוראה וניהול במגזר הבדואי, שיש לטפל בנוער הבדואי כדי לשלבו בחברה הישראלית בדרך שתיטיב עימם ועם המדינה.
"לפני שהגעתי לנהל את הפנימיה, הייתי מנהל בתי ספר יסודיים במגזר הבדואי. שימשתי בכל התפקידים הניהוליים בתחום החינוך: מנהל בית ספר יסודי, בשלוחת עבדת וביר הדאג'. ב 2009 חזרתי לשגב שלום וניהלתי בית ספר. במשך 22 שנים הייתי מורה בבתי ספר יסודיים בחטיבת ביניים ובבית ספר תיכון ו 16 שנים ניהלתי בתי ספר. אני עוסק בחינוך 38 שנים".
"ב 1 בדצמבר 2016 יצאתי לפנסיה מוקדמת (אני בן שישים) וניסיתי לעשות משהו אחר לגמרי. משהו בתחום החינוך הבלתי פורמלי".
"מה גיליתי ? אחרי שפרשתי מתחום החינוך הייתי שלושה חודשים מתורגמן במערכת בתי משפט
ונחשפתי לדברים שלא ציפית שאגלה. נפגשתי עם חניכים, שלא הצלחתי לחנך להיות אזרחים מועילים לקהילה ולמדינה. הם היו עצורים, מאחורי סורג ובריח".
"ההלם על המפגש הזה הוביל אותי בחזרה לתחום החינוך. הבנתי שעלי לחזור לתפקיד מחנך ולהציל כמה שיותר נערים כדי שלא ילכו בדרכים מסוכנות . המחזה שראיתי בבית המשפט שבר אותי. נחרדתי כשפגשתי תלמידים שלי מאחורי סורג ובריח. זו סיטואציה קשה מאד".
"מאידך, אני חייב לומר שהצלחתי להיפגש עם כל החניכים שלי גם במקומות אחרים : כמורים בבתי ספר, רופאים בבתי חולים, מרצים במכללות, אבל גם במרכזי גמילה.לכן, החלטתי לתרום מהניסיון שלי לטובת הצעירים האלה וזאת מתוך תקווה שיהיו בעתיד מנהיגים מוצלחים שיובילו את החברה הבדואית לחוף מבטחים".
"המגזר הבדואי מוכה אבטלה. זו מכה קשה. מי שיושב מובטל הופך עולמות ולעיתים לכיוון השלילי ביותר".
"הרגשתי שמתחייב שינוי בתחום החברתי בקרב בני העדה הבדואית. ובעקבות העבודה החברתית התלמידים הופכים אחראים יותר ואחריות אישית כוללת דאגה לעצמך בלי תלות בהורים או בשכונה. גם האחריות הקבוצתית כלפי כלל החניכים מתפתחת בעקבות פעילות חברתית בקרב בני העדה".
אחמד ג'רביע נותן דוגמא אישית לחניכיו בפעלו ובאורח חייו.
דוגמא אישיתאחמד ג'רביע נשוי לאשה משכילה בעלת תואר שני ביעוץ חינוכי. הוא מתגורר בשגב שלום. בן אחד שלו עובד בחברת הייטק בתל אביב לאחר שסיים תואר ראשון בהנדסת מחשבים, הבן נשוי ולו שני ילדים. ושלושת ילדיו האחרים לומדים רפואה – שנים מהם לומדים רפואה באיטליה ואחד לומד רפואת שיניים בישראל.
"אנחנו משפחה משכילה ופורצת דרך בשבט אל-עזאזמה שממנו אנחנו מגיעים. המורה הראשון, שעסק בהוראה, היה דודי איברהים זכרו לברכה. בני המשפחה הצטרפו למערכת החינוך. יש לי עוד ארבעה אחים שעובדים או עבדו כמורים, וסגני מנהלי בתי ספר. היום, יש לנו דוקטור שהוא מרצה באוניברסיטה. אחי הצעיר הוא אקדמאי בתחום של טכנולוגיה ומתמטיקה ויש לנו במשפחה מנהלת אשכול גנים. כל השאר הם בעלי תארים במקצועות החופשיים".
התלמידים שמגיעים לבית הספר הם צעירים שהגיעו ללמוד בבית ספר תיכון וחיים בפנימייה בניצנה.
התלמידיםמחמד כמלאת (16), בן שבט כמלאת שבנגב : "הכרתי את בית הספר מחברים שלי. יש כאן סדר יום מאד מאורגן : לימודים עיונים אבל גם כדורגל ואפילו יש מאמן".
"יש מורים שאוהבים ללמד לא כמו בחברה הבדואית. כאן, הם אומרים לנו, הכי חשוב שנלמד".
כמאל אבו סמחאן (18): "מה אני אוהב בבית הספר? זה לא כמו בבית כי יש כאן זמן ללמוד. פה התחלתי ללמוד קצת אנגלית ויש לי זמן לעשות שיעורי בית. יש כאן מורים שאוהבים ללמד. הקשר הזה ביננו ובין המורים מוביל להישגים בלימודים. כמו-כן, אני אוהב ספורט ואנחנו יכולים להיות שחקנים בקבוצת הכדורגל של הפנימיה" .
0
