"מחמם לב לדעת, כשאתה חוזר משליחות ארוכה בקהילה, שהקהילה אתנו, עם העם בישראל, ברגעים קשים, ואנחנו לא לבד" אומרת עמית יניב - זהבי, שליחת בינ"ה ששבה לישראל, לאחר שליחות של שלוש שנים בפדרציה היהודית של מילווקי, וויסקונסין.
אלה היו מילותיה בסיום השליחות בפגישה עם ראש היחידה לשליחות. "זו חוויה מעצימה לחוש תחושה כזאת כשהעולם כל כך שונה ביחסו לישראל. יתרה מזאת, נוצרו במהלך השליחות חברויות, ואני מוצאת את עצמי, גם היום, עונה לשאלות ומסייעת לכל מי שפונה מן הקהילה או מבקר בישראל כי התחושה היא של חברות עמוקה" היא אומרת.
היא שבה מקהילה יהודית שהייתה ביתה הראשון של ראש ממשלת ישראל בעבר, גולדה מאירסון, שהיגרה עם משפחתה, עקב קשיים כלכליים, בראשית המאה הקודמת מרוסיה. בקהילה היהודית של מילווקי גאים בעובדה זו ודואגים לשמור על המורשת שלה. שם היא למדה, שם הצטרפה לתנועה שהובילה אותה להחלטה לעלות בשנת 1921 לפלשתינה-א"י. היא עלתה לכאן עם בעלה מוריס מאירסון, אבי בתה היחידה, שרה, חברת קיבוץ רביבים.
סיפורה של עמית יניב- זהבי עד ליציאתה לשליחות אינו סיפור חיים רגיל.
עמית נולדה בניו יורק להורים ישראלים שהכירו במהלך הלימודים שם. "הורי תל אביבים שלמדו בניו יורק: אבי למד קולנוע באוניברסיטת ניו יורק ( אגב, בכיתתו למד הבימאי מרטין סקורסזה) ואימא שלי הגיעה לניו יורק להשלים תואר שלישי באוניברסיטת קולומביה בתחום אחר – אתנו-בוטניקה. הורי הם שני תל אביבים שנפגשו בניו יורק במסיבת חנוכה ונשארו שם 16 שנים. שם אני ואחותי נולדנו וגדלנו. כל קיץ היינו מגיעים לישראל כדי לבקר את הסבים והסבתות ובעצם גדלתי עם כל הילדים האמריקנים שלימים פגשתי כמותם כשליחה בבית ספר סולומון שכטר ובמחנות הקיץ של קמפ רמה"
"כשהייתי בת 10 שנים ההורים החליטו לחזור לארץ. הפעם, לרחובות. אמא שלי הייתה בשנת שבתון במכון ויצמן למדע" .
"עולה" חדשה בישראל"עלינו לישראל. כשהגעתי הייתי קצת כמו עולה חדשה עם זהות אמריקנית והשפה העברית שלי הייתה חלשה יותר מהשפה האנגלית שהייתה שגורה על לשוני. שימרתי את האנגלית וקראתי אנגלית והורי תיקנו את הטעויות שלי בשפה העברית".
"ניסיתי, כילדה, להיות יותר ישראלית מישראלית. טיפסתי על עצים והלכתי יחפה ברחובות. התחלתי לגבש זהות ישראלית של טיולים בתנועת הנוער העובד והלומד, במחנות עבודה, בקיבוצים, בקומזיצים, בימי עבודה בקן הנוער והלומד, וזה מאד תפס אותי. התלהבתי מרכיבה באופניים בפרדסים של רחובות והילדות שלי קיבלה גוון ישראלי בעוד הספרים שקראתי היו ספרים באנגלית. בעצם התגבשה אצלי אישיות שאאפיין אותה כישראלית עם רקע אמריקני סמוי.
"מה שקרה לי היה שהגעתי לתנועת הנוער העובד והלומד פגשתי קומונרים (תפקיד של מי שמארגן ומקיים פעילויות חברתיות ) ואמרתי שאני רוצה להיות קומונרית וזה ליווה אותי כל הזמן".
"התגייסתי לצה"ל. הצטרפתי לגרעין נח"ל - סחף לאלמוג ליד ים המלח . בשלב הראשון של השל"ת (קדם שירות) הגעתי לקיבוץ צרעה. ובשלב הראשון בשל"ת הייתי רפתנית. בשבילי זה היה "גילוי אמריקה" כי הכרתי את התנועה הקיבוצית לראשונה מאחר וכל חיי עד אז הייתי עירונית".
"הייתי חיילת בנח"ל. וזה כלל שנת ריכוז קן בחולון. הייתה לי כאן התנסות בתפקיד מנהיגותי. ועם סיום השירות בנח"ל הלכתי לעבוד במחנה קיץ בניו המפשיר. לימדתי עבודת יד (ארטס אנד קראפטס). זה היה מחנה קיץ בינלאומי שנוהל על ידי מחנך יהודי-אמריקני שהיה עבורי דגם למנהל חינוכי מיוחד. בנוסף, בשבילי זו הייתה חוויה נוספת – חזרתי לביקורים בארה"ב – וזו הפעם הראשונה שנתתי לזהות האמריקנית שלי לצאת יחד עם זאת שהבאתי עמי לשם, הזהות הישראלית. שם, במחנה הזה, התגבשה הגישה שהבאתי עמי, שנים לאחר מכן, לשליחות : שני עולמות התוכן שבהן חייתי – האמריקני והישראלי".
"המחנה הבינלאומי בארה"ב היה מחנה שהעשיר אותי מאד מאחר והייתי אז הישראלית היחידה ובעצם "שגריר ישראלי" במחנה שהיה מחנה קיץ בינלאומי".
הכנות מנטליות לשליחות"החלטתי ללכת ללמוד באוניברסיטה העברית. למדתי ספרות אנגלית וב.א. כללי ולאחר הלימודים הצטרפתי לתכנית שוורץ לניהול קהילתי. התואר השני שלי היה בהנחיית קבוצות בשילוב אמנויות בלזלי קולג'. שם, בקורס על מנהיג שהשפיע על סגנון המנהיגות שלי, עשיתי הומאג' למנהל של מחנה הקיץ שבו עבדתי, המנהל היהודי-אמריקני ריצ'ארד הרמן, יהודי מאזור בוסטון. הוא איש חינוך מדהים. הייתה לו אידאולוגיה שגרמה לחניכים ואנשי הצוות לאהוב אותו מאד. הוא היה איש בינלאומי בהשקפתו, איש העולם, איש מאד פתוח. הוא היה בוחר את הצוות בקפדנות וכשהיית נבחר הוא לא עשה לך "ניהול ממוקד" (מיקרו מנג'ינג). ועבורי זה היה נהדר כי מצאתי את עצמי. זו הגישה שעודדה אותי להפיק את המקסימום מעצמי".
"נישאתי לחבר קיבוץ צרעה. חיי כאם לא ניתקו את הקשר שלי לקשר המיוחד שנרקם ביני ובין העולם של יהודי ארה"ב. הלימודים האקדמיים היו שזורים עם חיי המשפחה וכל העת לא הפסקתי לחשוב על התקדמות בקריירה שלי תוך שילוב הפנים "הכפולים" שלי כישראלית וכאמריקנית שלמדה לימודים אקדמיים ומעשיים ביחסים שבין יהודי ארה"ב לבין ישראל".
"כשאני חושבת על חיי המקצועיים אני מגלה כי הם היו שילוב של לימודים אקדמיים והשתלמויות ועבודה עם הקהילה היהודית בצפון אמריקה. למשל, בלימודי התואר הראשון (למדתי באוניברסיטה העברית בהר הצופים) והייתי מדריכה בבית ספר לתלמידי חו"ל. הכנסתי את העבודות הקצרות כסטודנטית כדי לא לאבד קשר. הייתי מדריכה של מחנות קיץ בחו"ל עם הקבוצות שהיו בארץ ובהן משלחות בארץ, מלי"ץ, תנועת יהודה הצעיר, סמינרים קצרים בקרית מוריה ".
"היו לי שנים של עבודה יצירתית בעת שהילדים נולדו. הייתי עשר שנים בעבודות יצירה והקמתי מרכז יצירה במיחזור בקיבוץ צרעה והייתי מעורבת בתחום החינוך בקיבוץ".
אפשר לומר שתחומי העסוק הללו, הלימודים, הכשירו את עמית להחלטתה המוקדמת לשוב ולהצטרף לעולם השליחות בקרב יהודי ארה"ב.
בדרך לשליחות"השליחות היה מקום שהיה לי חשוב להגיע אליו כדי לסגור מעגל שהחל בילדותי, בנעורי. טיפסתי אל "הר השליחות" אם אפשר לקרוא לו כך בעצלתיים אבל בעיקשות. לא ויתרתי עליו עם כל הקשיים שהיו יכולים להיות כרוכים בו כמו לקחת משפחה עם ילדים לארה"ב ולשלוף את בעלי מתוך עולם ההייטק הישראלי. הלכתי למהלך הזה מפוקחת וידעתי שיש מחירים שכרוכים בשליחות בחו"ל ולא נבהלתי משום דבר".
אני באיזשהו מקום חייתי כל חיי בזהות כפולה. אני ישראלית שגדלה בארה"ב וחשבתי שהשליחות תאפשר לי להסביר לילדי מהו העולם הכפול שאני חיה בו לידם. רציתי שיבינו על מה אני מדברת. ידעתי גם שזאת חוויה שנותנת לאדם גמישות רבה ומרחיבה אופקים. אחד הדברים שלומדים בשליחות : לא כולם בעולם חושבים אותו דבר וזה מחייב לצאת לתקופת מה מן הבועה של היום יום כי הקהילה היהודית בחו"ל אינה הקהילה היהודית בישראל או בקיבוץ"
"את התיזה שלי, בלימודי המ.א, עשיתי על ההשפעות של עלייה על זהות. למדתי על מה שקרוי זהות היברידית (הייבריד איידנטיטי) ומה זה אומר על האישיות של האדם הזה. למשל, התאבלות על ארץ המולדת (הומלנד), והמצב של הרצון ליצור זהות רחבה שכוללת בתוכה את הישן (ארץ הלידה) וארץ ההגעה (החדש). דרך קריאה סביב כתיבת התיזה הבנתי מה עבר עלי וידעתי מה יעבור על הילדים שלי בשליחות".
"עד לשליחות שלי עבדתי בשותפות-ביחד של בית שמש מטה יהודה – וושינגטון דרום אפריקה. דרך העבודה בשותפות-ביחד התוודעתי למה שאני מכנה הכנה מעשית לשליחות והתוודעות למה שזה אמור לכלול. באותה עת, הובלתי משלחות אמנים לדרום אפריקה ולוושינגטון, שתי קהילות שעמן השותפות היו בקשר. אלה היו טעימות. ראיתי מה עושה שליח שעבדתי מולו, פגשתי שליחים עם אור בעיניים, שחוו משהו שאני לא חוויתי, וכולם עודדו אותי לצאת לשליחות".
"התהליך לקראת השליחות בפועל הוא ארוך עם המון שלבים. זה ברור שזו נסיעה של פעם בחיים. עברתי שלבים לקראת השליחות בפועל ויום אחד צלצל הטלפון ואמרו לי מהיחידה לשליחות שיש אפשרות להתראיין לקהילה היהודית של מילווקי, וויסקונסין".
"הייתה זו נסיעה מאתגרת :הילדים שלנו היו בני 15 , 12, 8 ובעלי היה צריך לעזוב את מקום העבודה ולהגיע לארץ חדשה, להתחיל מאפס, לתקופה של שלוש שנים. זה לא פשוט כיון שאדם – שליח או בן משפחה – יכול לאבד את זהותו".
"נכונה לי הפתעה כשהקצו לי את החדר בפדרציה של מילווקי – חדר 319 – מספר שהיה זהה למספר של תא הכביסה שלי בקיבוץ צרעה. הבנתי שאני במקום".
השליחות עצמה"כשהגעתי נאמר לי התחלת את התפקיד בריצה (יו היט דה גראונד רנניג). אני הכרתי את התחום עוד מתקופת העבודה בשותפות ביחד ולא הייתה עקומת למידה של כמה חודשים. זה אפשר לי להביא תוצרים של שליח זמן קצר לאחר שהגעתי לשליחות".
"מה עושה שליח ?! זו עבודה קהילתית שרואה את צרכי הקהילה כשישראל היא התוכן שמועבר לקהילה. זה להגיע לקהילה תוך כדי התקשרות לישראל ודרכה לישראל. זה חייב לכלול גישה של עבודה מול קהל ומול בודדים.
"היו לפעילותי זו תוצרים שהצליחו לעניין את הקהילה. למשל, לקחתי עשרה מתנדבים מהקהילה במילווקי, בעת שהגיעה לקהילה קבוצה מישראל, וכל אחד ממתנדבי הקהילה לקח 3 אורחים מישראל "לסיבוב בארץ אהבתו" : מה אני אוהב במילווקי?. אחד לקח אותם לאגם, אחד למרכז יצור בירה, אחד לקח לעשייה הקולנועית שבה הוא היה מעורב, אחת לקחה לשכונה של ה"היספנים" והפעילות הזאת הביאה בפני כולם את המיצג האותנטי. הפרוייקט הזה היה קונספט שצמח בשותפות-ביחד בישראל ועשיתי המרה למה שהצליח בשותפותבית שמש - מטה יהודה והתאים לשם מאד. הקהילה אהבה את הגישה ושיתפה פעולה איתה".
"כיוון שמילווקי הייתה בקשר עם שותפות סובב כנרת הבאנו למילווקי: שני יצרני בירה, שני יצרני גבינה ויצרן שוקולד. הם באו ללמוד וזה היה "ביזנס טו ביזנס" אבל הקונספט הכניס אנשים חדשים ל"קבוצת החשיבה והישום" (טסק פורס) בפדרציה והם מעורבים ופעילים בה עד עצם היום הזה.זה התאפשר מכמה סיבות : הגעתי עם ניסיון מעבודה בשותפות, זיהיתי פוטנציאל ועבדתי בשיתוף".
"אחד הפרויקטים שקידמתי נגע לחמישים שנות השליחות במילווקי כיון שידעתי ששנת 2018 זו שנה של חמשים שנות שליחות קהילתית רצופה במילווקי, וויסקונסין . זה מרשים שהקהילה לא הפסיקה את מוסד השליחות מישראל. הקהילה מקצה תקציב להביא משפחה מישראל שפעילה כשליחה בקהילה. יש בית קבוע של שליחים, שמתגוררים בו כבר עשרים שנה ברציפות (רק שליחים). יש בקהילה קשרים עם שליחים. מחר, למשל, אני פוגשת משהי שבאה מהקהילה. ואני באמת חושבת שהשליחות מעמיקה את המושג "פיפל טו פיפל".
"לקראת יובל לשליחות בין מילווקי לישראל הפקתי סרט שמציג את מפעל השליחות"
סלט ישראליאחד הדברים שכל שליח מישראל מנסה להביא לקהילה הוא "טעם מישראל".
"הצעתי להם ישראליות שניתן להרגיש בצורה הרבה יותר רכה – ההנגשה שלי הובילה לכך שישראל הייתה נגישה להם יותר וזה שימח אותם ואותי. אחרי ככלות הכל באתי מהמנטליות שלהם וגדלתי בישראל"
"כל מה שהגיע מישראל ונחת בקהילה עבר אצלי עיבוד מסך כדי שהוא יוכל לעבור נכון, בצורה אפקטיבית, לקהל אמריקני ולא ללא מסננים. בכך, אני חושבת, אחת התרומות של "שני הפנים" של עמית יניב - זהבי באו לידי ביטוי".
"אחד הדברים הנחמדים שתפש בקהילה הוא משהו שעשינו בשותפות-ביחד בית שמש-מטה יהודה: הכנו ואכלנו סלט ישראלי. ואז הצעתי לצוות הישראלי בפדרציה לקיים פעילות "סלט ישראלי" : מי שרוצה להצטרף שיביא מהבית ירק ונעשה, אחת לשבוע, סלט ישראלי לארוחת הצהריים. וזה תפס שנתיים וחצי. כל שבוע הגיעו בין 8 ל 12 איש שהכינו סלט ישראלי, דיברו בארוחה על ישראל (או לא) אבל הכינו סלט ישראלי . אני הכנתי את הטחינה והם אהבו את הארוחה".
"היו גם דברים שהבאתי מישראל כמו למשל: טיול גיבוש שנתי שאליו הגיע צוות ישראל בפדרציה והדגש היה גיבוש עבודת הצוות"
"לי, כמי שנולדה בארה"ב ודיברה עד גיל 10 אנגלית, הייתה זו שימחה להשתמש באנגלית שלי שהיא שפת אם. למעשה אני דו-לשונית. הנהגתי וכתבתי מכתב באנגלית לקהילה. מעין, הגיגים חודשיים. אם זה היה קרוב לחג הייתי כותבת למה אני מתגעגעת בארץ באותה תקופה ומחברת את הגעגוע לישראל. כל מיני הגיגים. וכשסיימתי כתבתי מכתב
פרידה שהקהילה אהבה".
"אחת התובנות שעלו אצלי לאחר השליחות (ואולי גם במהלכה) קשור לזהות הקיבוצית שלי. מילווקי דומה למהות הקיבוצית שלנו כי הקהילה היהודית שם דומה למבנה של הקהילה בקיבוץ. ישנן ארוחות שישי בבית הספר היהודי, מעין מבנה של חמולות ישראלית, כולם קרובי משפחה בצורה זו או אחרת. הרבה מהחברים של הילדים הכירו לי את ההורים שלהם וההורים של החברים של ילדי היו החברים שלנו. משהו מאד ישראלי".
"זה מחמם את הלב לראות קהילה שליבה פועם למען ישראל ודומה לקהילה בישראל . ותפקידי ? אני מתווכת בשליחות, אני אשת גישור, מגשרת. זו עבודה לעיתים בלי להיות בולט יתר על המידה ומה שקובע היא התוצאה ובעיני הקשר הזה, מאד חשוב".
"מה שמשמח אותי הוא שבשליחות המון דברים התחברו לי בנשמה : החיים המוקדמים שלי, החיים המאוחרים שלי, והכל בא לידי ביטוי בעבודה מול קהל שצמא כמוני להגשמה של חברות אמת עם חום ואהבה שיכולה רק לגדול".
0
