גאולה הדראי, בת הכפר וולאקה שבמחוז גונדר באתיופיה, היא היום תושבת קרית גת, שמנהלת תיירות בכפר "ביתא ישראל" של עמותת "הנני", שמאפשרת לבני העדה לעבד אדמה ולגדל את הירקות והפירות שלהם, כפי שנהגו לגדל באתיופיה.

שותפות ביחד קרית גת –לכיש –שפיר- שיקגו היא שותפה בעמותה זו שאליה מגיעים מבוגרים שעלו לארץ ישראל באמצעות הסוכנות היהודית, כמו גאולה הדראי, מנהלת התיירות של המקום. הסוכנות היהודית העלתה לישראל עם גופים נוספים עשרות אלפי יהודים אתיופים.

מעט על הפרויקט : בעיר קריית גת פועל כפר "ביתא ישראל" מטעם עמותת "הנני". הכפר משמש כמרכז שימור מורשת יהדות אתיופיה. בכפר יש מיזם חקלאות שנותן מענה לכ 60 מבוגרים יוצאי אתיופיה, החווה מעניקה למבוגרים תעסוקה ומסייעת בהחזרת כבודם העצמי ובשיפור מעמדם בקהילה ובמשפחה. אל מרכז המבקרים בכבר מגיעים סיורים מכל גווני החברה כדי להכיר את העוצמות והחוזקות הקיימות בקהילה האתיופית.

מי שפוגש את גאולה הדראי, לבושה בלבושה המסורתי, לא יכול לשער מה הוא סיפורה האישי, סיפור עלייתה ועליית בני המשפחה במבצע משה. סיפור שמספר את סיפורם של העולים שעברו דרך חתחתים עד עלייתם לישראל באחד מן המבצעים החשאיים שבהם היה מעורב, על פי

פרסומים זרים, המוסד הישראלי, חיל הים והסוכנות היהודית.

היציאה לדרך

משפחתה של גאולה, שעוד לא מלאו לה עשר שנים, תכננה לצאת לארץ ישראל בחשאי, בשנת 1979. היו אלה שנים של דיקטטורת דמים. בראש המדינה עמד הדיקטטור מנגיסטו היילה מריאם שהיה האחראי למותם של מיליונים במה שכונה "הטרור האדום" וברעב בתקופת מלחמת האזרחים האתיופית, עד לנפילתו בשנות התשעים המוקדמות.

בין היתר, הוא רדף את היהודים ובמיוחד את אלה שניסו לצאת לארץ ישראל.

"הורי הכינו אוכל יבש וציוד ולא הסבירו מדוע הם עושים זאת. הייתי אז בת שמונה שנים וכששאלתי מדוע הם עושים זאת הם ענו : יום אחד תדעי. באחד הימים, באמצע הלילה, ההורים העירו אותנו ואמרו לנו : יוצאים לדרך. יצאנו למסע רגלי. צעדנו בלילה וישבנו במקומות מוצלים ביום כדי שלא יבחינו בנו. אמי הייתה אחרי הלידה והיא נשאה על גבה ילדה בת 40 יום. נמלטנו, בעצם, מהכפר בלי שיכולתי להפרד מן המקום שבו גדלתי. יצאתי למסע  על מנת להגשים את חלום האבות, לראות את ירוסלם (ירושלים)".

"המסע היה קשה ומטלטל. האוכל והמים כלו. הגענו למחנה הפליטים גדריף בסודאן, אחד מן האתרים הקשים ביותר שהיו באותה עת. חשבנו שהגענו לארץ ישראל ולא שערנו שנתגורר שם שנתיים ימים".

ההמתנה במחנה הפליטים בסודאן

"אבא שלי שכר צריף מפח כדי שנוכל לישון בו. בבוקר הוא היה יוצא לעבוד ולהביא אוכל וכולם היו ישובים בתוך הצריף מבלי לצאת. חששנו. למרות כל הקשיים שעברנו שם, במחנה, אף משפחה לא הצטערה על הצעד לצאת לישראל, ארץ זבת חלב ודבש".

"בשנת 1982, בחודש ינואר, חורף, הגיע, בשעת הצהריים הודעה ממשהו מ"המוסד" וביקש שנכין עצמנו לעלות לארץ לישראל. והודיעו שתגיע משאית לקחת אותנו"

משאית מסוכנת בדרך לישראל

"בשעה היעודה הגיעה משאית שאספה את המשפחה שלי. עלינו עליה וגילינו בה יותר ממאה וחמישים בני אדם כמונו. אני, בשל גילי, נשענתי על הברזנט האחורי ונאחזתי בסורגי הברזל של המשאית. המשאית הייתה מכוסה לגמרי. האווירה הייתה דחוסה. איש לא פצה פיו. הילדים הקטנים שתקו. חששנו שנתפש ואז יהרגו אותנו".

"עברנו מחסום אחד, עברנו מחסום שני, ואז נעצרנו במחסום השלישי. הנהג ואיש "המוסד" שילמו לשוטר כסף אבל הוא רצה לבדוק מה מאחורי המשאית. והם ניהלו איתו וויכוח שנמשך כנצח. לבסוף הוא ניגש ולפתע חשתי יד שנעצרת על גבי ובדרך נס לא זזתי. קפאתי במקומי. ההורים של הילדים סכרו את פה הילדים מחשש שיפצו אותו ואז יתחולל אסון כי יורידו את כולם מהמשאית וירו בהם".

"לי אין שום מושג איך ניצלנו. פרט למילה נס אינני מכירה מילה שיכולה לאפיין את המצב שקרה לנו במחסום השלישי. אולי בזכות התמימות והאמונה החזקה להגיע לירוסלם (ירושלים) ניצלנו. באותה מידה יכולנו למות. אנשים שחררו נשימה, ואחרי חצי שעת נסיעה הגענו למקום מסויים, המשאית נעצרה, ונתבקשנו לרדת".

"הופתענו לגלות שאנו נוגעים באדמת חול ומולנו נשמע קול של ים. מעולם לא חווינו ים, לא דרכנו על אדמת חול ים, וזו הייתה הפתעה".

מהאנייה "בת גלים" לחברה הישראלית

"הגיעו אלינו אנשים שלקחו אותנו לסירות גומי (היו אלה לוחמי הקומנדו הימי – נ.ר ) אל עבר ספינה שעגנה בלב ים. הועלינו על ספינה ששמה "בת גלים" (אין זו הספינה "בת גלים" שהוטבעה בפתח תעלת סואץ על ידי המצרים– נ.ר ) והאיש הראשון שפגשתי היה אדם חיוור, צבעו לבן, ואני אמרתי לאמי : מי האיש החולה הזה ? כי לא ראיתי מעודי אדם לבן" סיפרה.

"במשך כמה שבועות הפלגנו בים עד שהגענו לאילת והוטסנו משם לנמל התעופה בן גוריון. כל מהלך ההפלגה היה עימנו רופא צמוד שטיפל בנו ודאג לנו. אני ומשפחתי נלקחנו לעתלית. ואחרים פוזרו למרכזים אחרים ברחבי הארץ".

"כמה חודשים למדתי עברית ומיד הובאתי לכיתה רגילה עם ישראלים. לאחר מסע קשה שעברנו ההתאקלמות הייתה קשה מאד. למרות זאת, סיימתי בית ספר יסודי ובית ספר תיכון (אולפנה דתית בפתח תקווה) ואז התגייסתי לשירות הלאומי".

היום, יש לה שלוש בנים והיא עובדת 10 שנים בעמותת "הנני" שמפעילה את המיזם החקלאי בקרית גת.

"המטרה שלי" היא אומרת "לחבר את הקהילה שלנו, הקהילה היהודית-אתיופית, לשורשים שלהם ולחברה הישראלית, משימה לא פשוטה בכלל".