אל מול האש הגדולה רץ, לפני שבועות מספר, עובד הסוכנות היהודית ציון בן חנן,  רכז הביטחון השוטף ומנהל הלוגיסטיקה של מרכז הקליטה באיבים שליד שדרות, על מנת להציל את אלה שנלכדו בתוך השדה שהחל לעלות בלהבות.

הוא הציל את מי שנלכד בלהבות שהשתוללו בשל מתקפת עפיפונים שנשלחו מרצועת עזה. לא הייתה זו הפעם הראשונה, בחמש עשרה השנים האחרונות, שהוא היה במקום שבו היה צורך להציל נפש מישראל. זה תפקיד ושליחות שמדירים שינה מעיניו.

על פעלו בארבעת החודשים האחרונים, ימי השריפות הקשים בדרום, הוא עוטר על ידי האוגדה של אזור רצועת עזה כרכז בטחון שוטף מצטיין. לפני כן, קיבל עיטור של רכז בטחון מצטיין של המועצה האזורית שער הנגב.

מנהל הביטחון של המועצה האזורית שער הנגב סא"ל (מיל.) אייל חג'בי, שהמחלקה שלו מוצבת באיבים, עובד עם ציון מסביב לשעון בשל היקף הפעילות הביטחונית." אני עובד אתו שש שנים והכרתי אדם מדהים ואיש עשייה מהמדרגה הראשונה" הוא אומר.

הוא ממשיך : "מזה שש שנים אני קצין הביטחון של המועצה האזורית שער הנגב. אחד היעדים שבחרנו, אני וציון, כשרק הכרתי אותו, הוא לגרום לכך שמשרד הפנים יכיר באיבים כאתר שיש לו סמל ישוב, עובדה שתעניק לו אמצעי בטחון מלאים. אחרי שנתיים ימים איבים קיבל סמל ישוב דרך משרד הפנים ואז החלו עבודות המיגון והעשייה שהיום אתה יכול לראות באיבים ומהם נהנים כל תושבי איבים".

"ציון פיקח, במשך שלוש שנים, על בנייה של גדר היקפית, תאורה היקפית, שערים, מנהל את הביטחון באיבים ביד רמה ועושה עבודה לעילא ולעילא. הראייה לכל מה שאני אומר היא שכל מרכיבי הביטחון בישוב איבים כבר קיימים ובהם: שערים חדשים בכניסה לישוב איבים תאורה וגדרות ועוד ועוד".

"בנוסף לכך, אם אני מסתכל על החודשים האחרונים בלבד שבהם חווינו שריפות ברחבי האזור הוא התנהל ופעל בצורה מדהימה. ציון היה ועודנו הראשון שיצא לכל למשימה – אם לכבות שריפות או לסייע לרכזי ביטחון בישובים. בתקופה זו, באמצע כיבוי שריפה, הוא נפגע והגיע לבית החולים "סורוקה" כשהוא נזקק לתפרים. והוא חזר למשימות החשובות, ומתן עזרה הדדית לכולנו במועצה האזורית שער הנגב".

"הוא עושה עבודה יוצאת דופן, הוא קיבל דרגת סנ"צ במשמר הגבול, ואם הייתי צריך לסכם את מה שיש לומר עליו אז הייתי אומר שצריך לשכפל ולהעתיק אנשים כאלה. אנשים כמוהו צריך לשמר ולדרבן. יש להוקיר את הטוב שהוא מביא עימו לעבודה ולתפקיד".

ציון צנוע מאד :

"העבודה שלי קשורה מאד בצבא. הצבא מנחה שלי. אני עושה הכל רק בהנחיה של הצבא בשיתוף עם חטיבת הביטחון של הסוכנות היהודית. ואני אומר כל יום תודה למנהלים שלי על התמיכה האינסופית בעבודה שלי, כל פעם שנופל טיל "קסאם" אני מדווח עליו מיד. ומיד הטלפון מצלצל אצלי: יהודה שרף, אשר שלמה, רן ברק, על הקו. רוצים לחזק ולשמוע מה קרה. אני פועל הרבה בזכות הצוות כי כל הצוות עובד כאן ביחד איתי לשמור על האנשים".

"כמובן שאי אפשר לשכוח את שיתוף הפעולה והעמידה לידי הן בימים הקשים בעבר, כשסוני זינגר ניהלה את האתר וחיה עם ילדיה הקטנים, והן בתקופה זו שאשר וקנין מנהל את מרכז הקליטה איבים".

כשמאזינים לסיפור של ציון בן חנן אי אפשר שלא להישאב לתוך מסכת של הצלת חיים, שמירה על חיי אדם, אהבה ושליחות של עובד הסוכנות היהודית, שהעולים החדשים, החניכים, הם עבורו מעל לכל, והוא עובר בשל כך ימים קשים מאד. באחרונה נפצע והוא עדיין סובל מבעיות בריאותיות בשל מסירותו הרבה.

" יש לי משפחה שמתגוררת בנתיבות ואני מתגורר כאן באיבים ולעיתים זה קשה מאד, כי אני עוסק בהגנה על השוכנים בתוך איבים, מסביב לשעון, כשהחיים שלי ממש מנגד, חיי שלי, שהרי אי אפשר לשמור שכולם יכנסו למיגון בעת התקפה מבלי להיות מחוץ למיגון, לרוץ מאדם לאדם, ולהיות חשוף לגמרי" הוא אומר.

מנהל מרכז הקליטה איבים אשר וקנין : "אני גאה מאד בציון בן חנן וזו זכות לעבוד עם עובד כזה. בהזדמנות זו מגיעה תודה גדולה לצוות של מרכז הקליטה איבים, שמגיע כל פעם שנופלים טילים באזור. הם מגיעים מאשקלון, מנתיבות, משדרות, עוזבים את הילדים שלהם בבית, ומגיעים תוך כדי סיכון בדרך, למרכז הקליטה, כדי לטפל בעולים. כמעט ולא הורגשו היעדרויות מהעבודה בשל המצב הביטחוני".

"צריך גם להוסיף ולומר שבשל העובדה שציון בן חנן הוא רכז בטחון שוטף, ובשל היחסים הנהדרים שיש לנו עם המועצה האזורית שער הנגב ושיתוף הפעולה עמה, מרכז הקליטה קיבל רכב בטחון חדש, כבאית חדשה, טרקטורון חדש. וזה בגלל שבמועצה מעריכים את עבודת רכז הבטחון השוטף של הסוכנות היהודית".

המשפחה משלמת מחיר

ציון מתקשה לומר על עצמו דברי שבח אבל כשמדובר בבנו שבימים אלה מתגייס ליחידה קרבית בצה"ל הוא אומר דברים בקול חנוק :

"אני זוכר איך לפני תשע שנים ישבתי במשרד ואמרתי לבני, שהיה אז בן תשע שנים, שיביא לי נייר שהיה במכונית שלי מחוץ לשער של מרכז הקליטה. הוא עבר את עמדת הכניסה, והגיע למכונית, ואז הייתה אזעקת "צבע אדום", ורצתי אליו, אחרי שווידאתי שכל העולים במקומות מוגנים, והגעתי עד השער וראיתיו עומד קפוא ליד השער כשהוא מפוחד. הוא היה רק בן תשע שנים והחודש הוא מתגייס לצבא וזה מראה שאינו עוזב אותי או את החיים שלו".

ואז הוא מתעשת מיד ואומר:

"אני אחראי על הביטחון באיבים, ולא הייתי עושה את המעשים שאני עושה בלי הצוות המדהים שאני עובד עמו ועם אנשי מחלקת הבטחון של הסוכנות היהודית, רן ברק אשר שלמה, ראש היחידה לעליה קליטה ומשימות מיוחדות יהודה שרף, וכל מי שעובד עימי ב- 15 השנים האחרונות". 

"קיבלתי עובד מצטיין שלוש פעמים בסוכנות היהודית, המועצות המקומיות נתנו לי עטורים ואני מרגיש נבוך מאד לדבר על זה ורק אומר שאני שואף לעשות את המקסימום על חשבון הדברים הפרטיים שלי ולטובת העולים שאני עובד עימם ועבורם. אני רואה בעבודה שליחות ואוהב את העבודה שלי. ההערכה מדרבנת להמשיך ולתרום" הוא אומר.

לעיתים יש דקות של שמחה בתוך כל גלי האש.

לידה תחת אש

"במהלך מבצע "עמוד ענן" התחלנו לקלוט עולים מאתיופיה ומסביב הטילים עפו. וכשקלטנו אותם משדה התעופה עצרנו ליד קריית גת והסברתי להם באמצעות המתורגמן: "כשתגיעו ותשמעו "צבע אדום" גשו מיד למיגון"".

"תאר לך, מה זה לשמוע "צבע אדום"- כעולה חדש מאתיופיה- עם ילד על הגב והילדים האחרים בורחים לכל צד. אתה אומר כרכז בטחון שוטף: ריבונו של עולם, תן לי חמש דקות להסביר להם. ואז אתה יורד מהאוטובוס ויש "צבע אדום" ומה שאתה עושה הם עושים אחריך. וזה הקושי של רכז בטחון שוטף במרכז של הסוכנות היהודית".

ויש מקרים אחרים, כמו לידה למשל.

"רץ לעברי מאבטח שאומר: התקשרו שרוצים אמבולנס לאשה יולדות בדירה 82 באיבים. וזה באמצע ההסלמה, באמצע הירי מרצועת עזה. אתה רץ למקום ורואה לנגד עיניך לידה שמתחילה. ואתה שואל את עצמך האם להכניס את האנשים למקלטים או לקבל את הוולד בלידה. זה רגע מאד קשה".

"ואז אתה מחליט לילד את האישה באמצע ירי, במהלך מבצע "צוק איתן". האימא ילדה באמצע המבצע בשירותים של ביתה באיבים. אתה מבין? היינו צריכים להחליט: כשהטלפון באוזן עם מד"א, עם המוקדנית , להוציא את הוולד, כשחבל הטבור משתלשל או להמתין לאמבולנס. ההחלטות שקיבלתי אז היו מורכבות: לקבל את הולד שיוצא או להמתין ? האם הנשמה שלו יותר חשובה מאשר לרוץ למי שרץ למיגון באמצע ירי ואתה חושש אם אלה שרצים יודעים מה לעשות, להגיע למיגון. זו סיטואציה בעייתית, לא קלה, וזה לא אירע רק פעם אחת".

"פעם שנייה זה קרה עם אישה יולדת בדירה 78 באיבים. היינו צריכים להמתין לאמבולנס. האמבולנס היה בתוך שדרות, ואנשים באיבים רצו למיגון, ואתה אומר לעצמך שאם יגיע אמבולנס זה יהיה נס. ואתה אומר למוקדנית במד"א שאתה מחזיק תינוק בחבל טבור ואימו מכופפת באמצע לידה. הדברים נעשו והיא ילדה. ומי לידי!? העובדת הסוציאלית שעזרה לי לתרגם. הייתי צריך עזרה, העובדת הייתה קפואה במקום, נרגשת, ולא יכלה לעשות הרבה. היא דיברה אמהרית, ועזרה. אינני זוכר איך קראו לאמא אבל לעובדת קראו חווה".

"אני יודע שזה קשה לספר אחרי שחווית כל כך הרבה ועברת כל כך הרבה. אני רק יכול לאמר שהעבודה היא מורכבת. וקרה שביקשו שאהיה סנדק של ילד שנולד לנו כאן ולא היה זה הילד שילדתי. זה אומר שהעולים מעריכים את העבודה שלי".

"העבודה של רבש"צ פירושה להיות הכל ולא רק בתחום  הביטחון. זה לגעת בהכל. מה שאתה עושה זה לשמור על החיים ולעזור לחיים. רבש"צ זה כמו כל יכול. אני רואה אצל חברים שלי לעבודה- כל אחד עם סיפורי הגבורה שלו בעוטף עזה .ראש המועצה האזורית אשכול, ירקוני, הוא דוגמא לגבורה שכזאת".

פציעה באירועים האחרונים בדרום

הוא יושב במרכז הקליטה באיבים שליד שדרות והוא מקבל ציון לשבח באוגדת עזה על פעלו בגל ההסלמה האחרון שבמהלכו הוא נפצע. זה קרה באזור עוטף עזה.

הוא אינו מספר על הפציעה אלא מקדים ומספר על מה קרה בארבעת החודשים האחרונים.

"למה קיבלתי רבש"צ (רכז בטחון שוטף) מצטיין?! בארבעת החודשים האחרונים ,מאז חג הפסח, החלו הפגנות השיבה של הפלשתינים על הגדרות של רצועת עזה, ונערכנו, בתיאום עם הצבא לשמירה על הבטחון".
"באחד הימים הראשונים של ההסלמה התקבצנו מול הגדר וזיהינו עפיפון שהעיפו אותו מרצועת עזה. העפיפון נפל בשדה של חיטה, בגזרה שלנו, והצד השני הבין את הפוטנציאל, והעיפו עוד עפיפון, ושמו מתחתיו גחל שהדליק את החיטה. כך התחלנו להתמודד עם גל השריפות. זה היה ב 30 באפריל".

"הפלשתינים הבינו את גודל האפשרויות והעיפו בלוני הליום וגומי שטפטף והבעיר שדות שלמים. ואני שנמצא במרחק מהשדות החלטתי להתמודד עם חברי רכזי הביטחון השוטף מהקיבוצים והגעתי לכל שריפה. הגעתי לסייע ובאחת הפעמים שהגעתי נפצעתי ואושפזתי בבית חולים. איך זה קרה? באחת השריפות, כדי להציל חיילים שהוקפו באש, רצתי ונפלתי עם פני על כלי הנשק שלי ונפצעתי במצח. אחרי שהשתחררתי מבית החולים הגעתי לשריפה שהתחוללה אחרי".

"לא הרמנו ידיים. פתחתי ביוזמה : ישובים עורפיים יגיעו לכל שריפה ונסייע לכל רבש"צ (רכז בטחון שוטף) שמצוי בקו האש. אני פיקדתי על זה לקחתי חבר'ה וכל פעם שהתחוללה שריפה כולם הגיעו לחלקה המצויה בתוך שריפה שמסכנת ישובים. כך עבדנו במשך ארבעה חודשים, כל יום, עם 20 מוקדי דליקה בימים מסויימים. המשמעות היא : לרוץ ממקום למקום , בתוך מרחב של ירי, של טילי "קאסם", וכך עבדנו כתף על כתף תוך גילוי עיקרון הערבות ההדדית, וכשעפיפון נחת בתוך כפר איבים עם חומר נפץ הגיע חבלן, והגיעו רבש"צים מהאזור, על מנת לעזור לי. זו הערבות ההדדית שהובילה אמנם לעבודה רבה יותר אבל הצילה חיים". 

"בנוסף לכך, באירועי ההסלמה האחרונה בקו האש, נפל טיל "קאסם" שפגע לי באוזן ואני מטופל אבל אני ממשיך לעבוד כתמול שלשום".

מי שקורא את הסיפורים המרגשים מתקשה להאמין שזה קורה 15 שנים ויותר בעוד העולים ממשיכים לזרום לדרום.

הכל התחיל כאן

"אני נמצא כאן, באיבים, מטיל "הקאסם הראשון. אנו "חונכים" כאן את כל הדברים המסוכנים ומתמודדים עימם = שריפות מעפיפונים, טילים ועוד ועוד".

"לפני שנים, כשנפל ה"קאסם" הראשון, החלו פיצוצים ולא הבנו במה המדובר. חשבנו שאלה "בומים" ולא ידענו מה זה. עוד לא הכרנו את ה"קאסמים". ואז התחלנו להתמודד עימם בצורה הדרגתית ומקצועית מאד במיוחד בתחום המיגון".

"בהמשך, כשהחלו להירשם פגיעות והירי הפך מסיבי, התחלנו להיערך, חשבנו על מיגונים, ולמדנו לשמור על העולים החדשים. הבנו שכל מי שנפגע היה מי שלא הגיע למקום ממוגן.  העולים שלנו זכו למיגון גם בזכות הקשר בין הגורמים הממשלתיים. היינו בין הראשונים באזור לקבל מיגון בכפר איבים. הסוכנות היהודית נטלה יוזמה למגן את המוסדות שלנו, בהרבה מאד כסף, ואת הדירות משרד הבינוי מיגן : בכל בית יש חדר ממוגן צמוד, וכל מועדון ממוגן, וזה הקל על העולים שגם כך הם במצב מאד שברירי".

"עברנו את מבצע "עופרת יצוקה", "עמוד ענן" "צוק איתן" והתמודדנו עם הירי באמצעות מערכות הכריזה והמיגון. פיקוד העורף הקים מערך כריזה ועלינו הוטלה האחריות לשמור על כך שהעולים יבצעו את ההוראות של הכריזה".

כל השינויים וההתמודדות עימם קרו בעת שהאוכלוסיה של איבים השתנתה.

אוכלוסיה מוגנת באיבים

"בתחילה, היו חניכי סל"ה מרוסיה, אחר כך סטודנטים, אולפנים, ועולים וכל פעם היינו צריכים להתאים את ההוראות לאוכלוסיות האלה כדי שהם יבינו שהם פועלים נכון. כל מי שנכנס לאיבים היה צריך לעבור הדרכה בכל הקשור למיגון. השילוט באיבים מראה בכל פינה היכן המיגון והאוכלוסייה נשמעת ואינה נפגעת".

"ואיך אני מרגיש? העבודה שלי חשופה – תפקידי להיות בחוץ, כדי שאנשים יכנסו לחדרי המיגון. אני רץ מבית לבית , אני כועס לעיתים ויירוטים של טילים ופצצות עפים מעלי. ואני שואל את עצמי לעיתים : האם הפעם הבאה זה יפגע בי. כל פעם אני אומר: עכשיו זה בול עלי. ועד שאתה לא עושה "וויש" (בדיקה עצמית) שלא נפגעת, ובדקת בית אחרי בית באיבים אם יש נפגעי חרדה, (אם אני מזהה משהו עם חרדה אני חייב לעשות טיפולי הרפיה וזה לא משהו שעובר תוך יום יומיים וצריך לשלוח לטיפול)".

"אנחנו כל הזמן בשגרת חירום וקשובים לכריזה כדי לפעול. ומבחינתי, העבודה שלי היא סוג של מעורבות גבוהה מאד כי אני אחראי על אוכלוסיה של עולים חדשים שעושים צעדים ראשונים בארץ ובשפה החדשה, ואני איתם וידי לא זזה מידם, כדי לסייע להם, וגם כי אני רוצה להיות כאן, ביחד עימם".

"המשפחה שלי בנתיבות, אני גר באיבים, בתוך איבים. יש כאלה שמקישים בדלת שלי בחצות ואני יוצא אליהם" .

"אני חי את החשש לחייהם גם בגלל שחוויתי את החוויה שלי עם הבן שלי כשהיה ילד בן 9 -10 ויודע כמה קשה החוויה לילד ולהורה. זו חוויה אחת מתוך החוויות שאני עובר כאן".

"יש לילד חצי דקה להגיע למקום מוגן מהרגע שאתה שומע "צבע אדום" ושומע בום. אני מדריך אנשים ואני אומר : אין חמש עשרה שניות אפילו. ופה, באיבים, ברגע שנשמע "צבע אדום" אפשר להכנס למיגון מיד. מי שלא עושה זאת נחשף לסכנה לחייו בפחות מחמש עשרה שניות. ואני אומר : "אם לא הגעת למיגון שכב על הארץ ומיד". אני לא נותן לאנשי שום סיבה להסתכן".