"הסיפור שלי הוא כמו התגלות שקרתה לי, ברחובות ניו יורק, שהיו הבית שלי, כחסר בית, לאחר שהורי עזבו אותי, ואת ששת האחים שלי-4 אחים ו 2 אחיות; ומזלי הגדול שקיבלתי החלטה, שיניתי את מהלך החיים שלי, פניתי לסוכנות היהודית בניו יורק, עליתי לישראל, והגעתי לאולפן קיבוץ בעין שופט, וכאן אומצתי ממש על ידי האנשים הכי טובים שיש בעולם אלכס וגלית פינדלאיי, ולראשונה בחיי יש לי בית ומשפחה" אומר חנינא גרוש בן ה 25 .

השיחה עמו מצטיירת כתסריט לסרט.

הוא נולד בארה"ב למשפחה חרדית , אביו חוזר בתשובה ואמו עולה מבריה"מ לשעבר, שעלתה לישראל בשנות השבעים והיגרה לארה"ב, שם פגשה את בעלה. הם התגוררו, עד שמלאו לחנינא תשע שנים, במינסוטה. משם עברו לבתים שונים, מקומות שונים, עד שהגיעו לניו יורק. רוב חייו, עד להחלטתו לעלות לישראל, חי בניו יורק.

"היה לנו ממש קשה כילדים. אף פעם לא היה מספיק כסף לקנות אוכל. אני למדתי בישיבה קטנה של החסידות הקיצונית סטמאר בניו יורק. זה לא שינה את המצב שלנו - חיפשנו משהו לשים בפה, ואז כשהייתי בן 9 שנים ההורים שלי נפרדו. אבא עזב בבוקר את הבית ונותרו שבעה ילדים שלא יודעים מה לעשות איתם. אבא שלי פשוט עזב את הבית ולא ראינו אותו כמה שנים ואימא לא יכלה לקחת את הילדים. שלחנו אותנו למשפחה אומנת, זה לקפוץ ממשפחה למשפחה, כדי שיהיה לנו איפה לישון ומה לאכול. קצת אוכל לאכול. ברגע מסוים הבנו שהמקום אליו הופנינו לא רוצה אותנו".

"אינני יודע איך חיינו. התמודדתי עם אחי עד גיל 11  ומשם החלו הרבה בעיות, והתחלנו לעזוב את החיים החרדיים, וכשעוזבים את החיים החרדיים החברה החרדית עושה פעולות קשות. פשוט, עזבנו את החברה וניסינו למצוא מקום היכן לחיות, לגור בלי שמשהו יסתכל עלינו כאילו שעשינו משהו רע. קפצנו ממקום למקום עד גיל 12. כשהייתי בן 12 האח הקטן שלי ואני יצאנו למקום אחר בשבת וכשהגענו, ביום ראשון, ראינו שהדלת של ביתנו פתוחה וכשנכנסנו היא הייתה דירה ריקה. הבית היה ריק".

"הבנו שאמא שלנו עזבה עם כל הדברים שלנו ופשוט לא אמרה לנו. ואיפה האחים שלנו ?! הם היו במקום אחר ורק אני ואח קטן היינו אצל האמא שלנו, כך שהאמא שלנו נטשה אותי ואת אחי, ואחינו האחרים היו במקום אחר ולא עמה".

"לא ידענו מה לעשות. התקשרתי לחברים שהכרתי וביקשתי עזרה. אמרתי שאני בגיל 12 ואחי בגיל 6 ואנו זקוקים לעזרה, חייבים. הרגשנו כמו סוף החיים. ואז חזרו אלי עם תשובה : יש מקום אחד איפה לשים ילד אחד. ואז קיבלתי החלטה לשים את האח הקטן אצל משפחה אחת והוא גר שם כמה שנים והוא הרגיש בסדר".

הוא נותר ללא בית

הומלס, גר ברחובות ניו יורק

"מאחר ולא היה לי מקום להתגורר בו התרגלתי לחיות ברחוב. הבנתי שאם אני גר ברחוב אני לפחות לא צריך לדאוג לאחי כי הוא ישן ואוכל במיטה ואני אוכל להסתדר . זה רק אני שצריך לדאוג לעצמי וזה מה שעשיתי במשך שנתיים".

"הייתי כבד משקל, שקלתי 230 קילוגרם, כי החיים הובילו אותי לשכוח שהבריאות חשובה לחיים, ואיש לא העז להתעסק עימי, וזאת מאחר ויכולתי להשיב לו מיד ביד חזקה מאד".

"המצב הבריאותי שלי היה גרוע מאד וכל מה שקרה לי בחיים השפיע עלי. ההזנחה שלי החלה מאז שהייתי ילד קטן, שכל הזמן שקוע במצבו ואינו יודע מה לעשות, אבל מזלי שהתעניינתי ואהבתי "מקצועות לחימה"".

"היה לי עוד מזל : הייתי טוב בקשרים חברתיים עם אנשים, עם כל מיני מקומות שהכרתי בחיים, וזו הייתה הדרך שלי לשרוד ברחוב".

"הייתי בקשר עם משהו שנתן לי עבודת אבטחה והתחלתי לאהוב את העבודה. התחלתי לעבוד, קיבלתי קצת פעילות בשכר (הייתי צעיר מגיל 18), קיבלתי אבטחה של בניין והתחלתי לעבוד באבטחה אישית. אבטחתי אדם שהלכתי אתו לכל מקום. אנשים שהגיעו אל האדם שאבטחתי חששו להתקרב ומספיק שהסתכלו עלי והבינו שהם לא רוצים להסתבך איתי".

"גדלתי ושרדתי בגלל משקלי. מי שהתחיל איתי הבין שהוא לא צריך בעיות. בגלל העובדה שגרתי ברחוב לא חיכיתי שמשהו יקרה : בתוך שנייה הגבתי והקדמתי תרופה למכה".

"הייתי מאבטח שחי מפרוטות כי עדיין לא מלאו לי 18 שנים. בגיל 18 יכולתי לשנות את מעמדי על ידי קבלת רישיון. זה אפשר לי לקבל עבודה בלי בעיות".

"עבדתי ברחוב, חייתי ברחוב, וכשחזרתי הביתה הרגשתי שכל הבעיות נפלו עלי ולאף אחד מהמשפחה לא היה אכפת. אף אחד מהאחים לא רצה לשנות את חייו. הם חשו תחושה רעה ולא ידעו למה, כי הם חשבו שמגיע להם הרע הזה. אתה חי בחיים אומללים ומתחיל לחשוב שמגיע לך כל הרע הזה מהשמיים. זה כמו סינדרום : אתה מתחיל לחשוב שאתה רע ומגיע לך רע. וזה עשה לנו, האחים, יותר רע. והאחים לא עשו שום דבר לשנות את המצב".

עד שיום בהיר אחד חל שינוי בחייו.

ההתגלות, הרצון לשינוי, העליה

"כשהגעתי לגיל 20 הייתה לי התגלות ( Epiphany ) ושאלתי את עצמי איך להמשיך את החיים שלי. ישבתי עם אחד החברים הכי טובים שלי והוא אמר לי : חשוב שאנחנו בני אדם , אתה בן אדם, ומגיעים לך חיים של בן אדם, ואם אתה לא יכול לקחת את עצמך בידיים לא יקרו לך דברים טובים".

"ישבתי וחשבתי ואז הבנתי מה שהוא אומר. פתאום אמרתי לעצמי: לא רוצה לחיות ככה. ואז חשבתי איך אני יכול להתחיל לשנות את חיי? והבנתי שעלי לערוך שינוי בחיים שלי. תחילה – פניתי לבית החולים בניו יורק, חסר אמצעים כמו שהייתי, וביקשתי שיטפלו בי. הרופא ששמע את הסיפור שלי הסכים לנתח אותי כיון שרצה לסייע. ירדתי 140 קילוגרם, התחלתי ללכת, הפסקתי לעשן, וכששבתי אליהם לאחר שנה הם הופתעו מהמראה החדש שלי".

"רציתי לעלות לישראל, והתחלתי להתעניין. שמעתי מאנשים מה עלי לעשות והתחלתי בתהליך. לקח קצת זמן, כי צצו בעיות באמצע הדרך. זה קשה מאד להגיע למסקנה שאתה רוצה לעלות ואני יכול להבין למה. רציתי לעלות ולהגיע לקיבוץ אולפן. בדקתי מי מהקיבוצים מתאימים וראיתי כי בתחילת חודש יוני מתחיל אולפן בקיבוץ עין השופט ובחרתי שזה יהיה הקיבוץ אולפן שאליו אגיע".

"הגעתי לישראל, לראשונה בחיי, ובשבוע הראשון לשהותי בעין השופט הבנתי שאני לא עוזב את הארץ כי לראשונה בחיי הרגשתי בבית. הרגשתי שאני צריך רק לגדול כאן.  למדתי באולפן כמה שיכולתי, וזה קצת קשה, והקורס עברית עבר טוב".

"במחצית הראשונה של האולפן באו אלינו אנשים ממשרד הביטחון/צה"ל ואמרו לנו שיש לנו הזדמנות לצאת, חודש אחרי סיום האולפן, למכינה קדם צבאית. ראיתי בכך הזדמנות, וחשבתי מיד שכל הזדמנות שמגיעה אלי אני חייב לקחת ולנסות. היה לנו יום תדריך על כל המכינות ואני קיבלתי הזדמנות לצאת למכינת "תבור" בנצרת עלית. עברתי יום גיבוש קשוח. זה היה קשה אבל הרהרתי ביני לביני : זה כלום לעומת מה שעברתי בחיים. אמרתי לעצמי: אתה לא יכול להפסיק".

חייל בודד, משפחה מאמצת

המכינה הקדם צבאית, הרצון לתרום בצה"ל, סיום האולפן, הותירו אותו שוב בין שמיים לארץ, ללא משפחה ובית.

"הלכתי למנהל המתנדבים בקיבוץ וביקשתי עבודה כמתנדב, מה שיבטיח לי מקום מגורים וארוחות. הוא סידר לי עבודה קשה במפעל. וקיבלתי בית וארוחה. שמחתי שיהיה לי מקום ובית".

" הקיבוץ התנהג עימי בצורה יפה וגילה כלפי אהבה. כל פתרון בעיה נעשה באהבה, דיברו איתי, ואני לא מפסיק להודות להם. ברור לי שאני חייב לחיות ולהיות בקיבוץ בעין שופט. כאן הכרתי אדם שיש לו, ולמשפחתו, אהבה גדולה לבני אדם, ואני יכול לומר – מה שנשמע באנגלית טוב יותר – "אין מספיק אנשים בעולם שיש להם אהבה כמו שיש לאיש הזה, אלכס פינדלי, שהוא ואשתו גלית הם עולים מדרום אפריקה שמתגוררים בקיבוץ.  הוא אמר לי : אם אתה חוזר לקיבוץ עין השופט אני מאמץ אותך. וכשחזרתי לקיבוץ כחיל בודד הרגשתי שזה היום הכי שמח שהיה לי בחיים מאז שנולדתי. עוד כשהייתי מתנדב בקיבוץ, לפני שהתגייסתי, הייתי חלק מהמשפחה שלהם, הרגשתי שיש לי משפחה, לא היתה לי הרגשה כזאת בחיים, כי לא היתה לי משפחה כזאת בחיים".

היום, כשהוא חייל בודד בצה"ל, כשהוא חי בדירת החיילים הבודדים בקיבוץ עין השופט, הוא מודה לסוכנות היהודית, לקיבוץ עין השופט, למשפחה המאמצת שלו.

בעת כתיבת הראיון עימו נודע כי הוא הצליח להעלות את האח הקטן שלו, שהגיע על מנת ללמוד בקיבוץ, ולהיות אדם רגיל עם משפחה.

 המפגש עם האח התגשם בזכות הסוכנות היהודית