"מה הנס שלי? נס חנוכה ? במהלך מבצע "צוק איתן" – יולי , אוגוסט 2014 לקיתי בהלם קרב ומאותו הרגע, בעודי רכז תפעול של שותפות ביחד השותפות בית שאן-קליבלנד-עמק המעיינות מיסודה של הסוכנות היהודית לא"י, וחברי השותפות בארה"ב ובישראל לא עזבו אותי לרגע אחד ותמכו בי מאז ועד עצם היום הזה"
"ואם זה לא הספיק , אחרי הלם הקרב שאליו נקלעתי, כמה חודשים לאחר מבצע "צוק איתן", בחודש אוקטובר 2014, הבת הקטנה שלנו בלעה גולה, ופונתה למחלקה לטיפול נמרץ עם חשש ממשי לחייה, וכשהדבר הזה נודע לאנשי השותפות בקליבלנד, הם התקשרו אלי אישית, ובהם אורן ברץ, סגן נשיא הפדרציה שאמר לי : "אמור לנו מה תרצה שנעשה על מנת לסייע להצלת חיי בתך ונעשה זאת באמצעות הקשרים שלנו בישראל. אנחנו נעשה הכל".
"יש לי המון חברים הלומי קרב שפוטרו מהעבודה, הם זרוקים לגמרי, לא יכולים לתפקד, ואיש איננו מתייחס אליהם, ואילו אני זכיתי שהסוכנות היהודית והקהילה תומכים בי. זה לא רק המנהלת והצוות אלא מעגלים יותר נרחבים ובהם אנשי קהילת פדרצית קליבלנד. היום- לאחר כל מה שעברתי- אני ממשיך בתפקידי כרכז תפעול בשותפות בית שאן-קליבלנד-עמק המעיינות, ואני חבר קיבוץ מירב, אב לחמישה ילדים שמבין היטב כי " כל אחד הוא אור קטן וכולנו אור איתן" זו לא רק שורה בשיר.
"כשאני מסתכל על שני המקרים שסיפרתי עליהם- הסיוע והחיבוק לאחר הלם הקרב, והסיוע להצלת חיי בתנו, אני מבין היטב את הנס שקרה לי ולמשפחתנו".
אלה מילותיו של אורן תומר, רכז תפעול בשותפות בית שאן – קליבלנד- עמק המעיינות חבר קיבוץ מירב שבגלבוע, שאיננו שוכח לרגע את הנס שקרה לו, והקשר הישיר שלו לשותפות בית שאן-קליבלנד, מיסודה של הסוכנות היהודית לא"י.
הוא רואה בתמיכה בו ובמשפחתו בעת האשפוז של הבת כמחווה מצמררת של שותפות וערבות הדדית ממש.
הנס הגדולכך הוא מתאר :
”חודשיים וחצי אחרי מבצע "צוק איתן" טיפלנו בתינוקת שלנו שהייתה אז בת חצי שנה. היא נחנקה מגולה שהחדירה לפיה. הגענו עמה למחלקת טיפול נמרץ ובמשך חמישה ימים היא הייתה בין שמיים לארץ. מנהלת השותפות מהפדרציה של קליבלנד, אילנית קליר, הגיעה לבית החולים שבו הילדה הייתה מאושפזת, על מנת לחבק אותנו בבית החולים, לחזק אותנו".
"הצלת הילדה, הפעילות של הצוות, הערבות ההדדית של אנשי השותפות ושל אנשי הסוכנות היהודית הם בבחינת נס, שהיה לו, ועדיין יש לו משמעות, וחלק גדול בחיינו. ואני מתכוון לפעולה הן מצד הסוכנות ועובדיה והן מהשותפות. קיבלתי הודעות תמיכה בעוצמות אדירות, וזה נס שקשור לחיים שלנו, כמשפחה, שעברה טלטלה במבצע "צוק איתן", ואז, בעודי עסוק בענייני שלי (הבלאגן שלי), נפל עלינו האסון עם הילדה, וכולם, אבל כולם, פנו ותמכו וסייעו. וזה משהו שאינני יכול להסביר, כי אין מילים להסביר את מידת המעורבות והאהבה שזכינו לה".
"מה שלום הילדה ? היא החלימה והיום היא "משגעת" את אבא שלה, והיא בסדר גמור, אבל היא הנס שלנו. היא באמת נס. כי זה נס שנותרה בחיים"
"כשאני נזכר באשפוז שלה אני זוכר שהתפרקתי בחדר ההלם בבית חולים, אבל אנשים מסביבי לא אפשרו שזה יקרה. אנשים החזיקו אותי פיסית ונפשית והוצבו לידי משמרות של אנשים, ועד שלא יצאנו ממחלקת הטיפול נמרץ, לא פסקה התמיכה בנו כמשפחה ובי כאבא. היו אלה אנשים הן מהסוכנות היהודית והן מהשותפות בית שאן-קליבלנד, וכשאני אומר הקהילה של קליבלנד אני מתכוון שכל הקהילה הייתה שם עבורי ועבורנו. האינטנסיביות של ההודעות, הדאגה, היו מלאים. הפדרציה אמרה באמצעות בכיריה: אם יש בעיה נפעיל את הקשרים עם בית החולים "הדסה" ונעביר אותה לכל בית חולים שיוכל להציל את חייה".
"אני זוכר את סגן נשיא הפדרציה של קליבלנד , אורן ברץ, שהתקשר אלי ושאל : אתה צריך עזרה בבית החולים? אנחנו נפעיל את כל הקשרים ואת כל הארגונים והמנכ"לים ונדאג לבת שלך. כשאדם מקבל ברגע כל כך קשה טלפון כזה אתה לא יודע מה להגיד. זה הנס שלי ושלנו כמשפחה שזכינו לכזאת תמיכה".
הנס של "צוק איתן"עוד לפני "צוק איתן", כמה חודשים לפני שאירע המקרה עם הבת, הוא היה מגויס כחיל מילואים בצנחנים ושירת ממש ליד גדר הרצועה.
הוא החל לעבוד כנאמן של "פותחים עתיד" בחודש נובמבר 2006 . שנה אחרי כן השתתף במשלחת נאמנים שטסה לקהילה בקליבלנד. " באותו ביקור הבנתי מה זו קהילה יהודית. פתאום, לאחר שאתה נחשף למשפחה נוספת, אתה מבין ששותפות זו עוד משפחה שקיבלת. הייתי באותו ביקור, במשך שבועיים, אצל משפחה יהודית בקליבלנד, שעד היום הם סבא וסבתא שניים של חמשת הילדים שלנו. זו הרמה של הקשר ביננו".
"לפני ארבע שנים, הייתי בשירות מילואים על הגדר בעוטף עזה. אלה היו משמרות לילה, שמירה, ו"בשעות המתות", כל לילה, היו חברי הקהילה בקליבלנד, בודקים שאני חי ונושם, ולא פעם אחת, אלא כל לילה. ממש היו חרדים למצבי".
"לאחר שמבצע "צוק איתן" הסתיים התברר שאני סובל מפוסט טראומה. ומאז, מרגע האבחון, אנשי הקהילה נכנסו לתמונה, כיון שהם ידעו איפה אני נמצא והם דאגו מאד. מאז ועד היום, ארבע וחצי שנים, הם לא מפסיקים לדאוג, וזה משהו שממשיך, וכל הזמן הם דואגים, וכשאני אומר כל הזמן אז זה כל הזמן".
"אחרי צוק איתן נכנסה לתפקיד מנהלת השותפות, דורית נתן-לביא, מנהלת שקיבלה אותי כ"ירושה" ועדיין, למרות כל הקשיים הכרוכים בהיותי הלום קרב, היא ממשיכה לעודד אותי ולתמוך בי ברגעים הקשים. ואין זה מובן מאליו".
החודש, אחרי האסון בפיטסבורג, ומה שקרה בעקבותיו, אנו מקבלים הוכחה, אם היינו צריכים, כמה הקשר ביננו כשותפות לבין הקהילה בקליבלנד מיוחד. נוצר קשר ייחודי ויהודי שאין לו אח ורע. ואי אפשר להסביר את זה. ומי שלא מבין איננו יודע כמה זה מיוחד".
"אתן דוגמא. באחרונה ביקשו בפדרציה שנארח בבית שאן משהו שהחל בפעילות לפני 23 שנים, ומיד הודיעו לנו בבית שאן שאין שום בעיה. וכמה מן האנשים בבית שאן אמרו: האדם מקליבלנד מוזמן לבית שלנו, כאחד מבני המשפחה. יש משהו בקשר הזה שאי אפשר להסבירו. מי שחווה את מה שהקשר הזה מביא נדהם. וזה מעבר לפרויקטים המשותפים. זה הופך לקשר אישי שחוצה גבולות גיאוגרפיים ותרבותיים: התמיכה החום והחיבוק הם אמיתים".
0
