אספה (יוסף) גטה, בנו של הקייס גטה זבדייה, לא שער שיום בהיר אחד משלחת הסוכנות היהודית באתיופיה תיצור עימו קשר אליו ותבקש ממנו ללוות, עם דגלי ישראל, במסע של למעלה משבעה קילומטרים, בני נוער ובוגרים מעדת זרע ישראל למסע שורשים אל פסגת ההר ליד הכפר היהודי אמבוור במחוז גונדר, על מנת להסביר להם על המנהג הקדום, חידוש הברית שבין עם ישראל לאלוהיו, טקס הסיגד, שמתקיים מדי שנה, בחודש חשוון.

יוסף זבדיה, אחיה של השגרירה בדימוס של ישראל לאתיופיה בליינש זבדיה, גדל בבית חם ופתוח שעודד את חשיבות החינוך היהודי והמצוינות. ציונות הייתה טבועה במשפחה ויוסף נשלח לעלות לישראל, בעודו בן 10 שנים, במסגרת הכשרת נערים יוצאי אתיופיה, להוראה בקרב הקהילה של עדת ביתא ישראל. בשנת 1965 , בזמנה של הממשלה הקומוניסטית באתיופיה, הוא נעצר, כשלימד עברית בכיתה, וריצה שלוש שנות מאסר, שבמהלכן עונה, תוך פגיעה בבריאות שלו, והוא הוכר, לאחר עלייתו לישראל, כאסיר ציון. יוסף זבדיה הוא גימלאי, בימים אלה, אבל הרצון לסייע בשימור המסורת היהודית של בני עדת ביתא ישראל, והרצון לקרב את בני "זרע ישראל" לישראל מקננת בליבו והוא נאות להדריך את בני הנוער והבוגרים.

הוא היה מורה לעברית לממתינים לעליה בגונדאר מטעמה של הסוכנות היהודית.

פנטהון סיום, אז ראש משלחת הסוכנות היהודית באתיופיה והיום מנהל מרכז הקליטה בית קנדה באשדוד, עולה לשעבר מאתיופיה,ביקש ממנו להגיע למסע השורשים.

פנטהון עלה לישראל רגלי עם בני המשפחה והוא לא שוכח גם היום את המילים של הוריו : "בוא יבוא היום וכולנו נעלה לירושלים, כי זו ההבטחה של אלוהים : וקיבצתי אתכם מארבע כנפות הארץ". הוא, ילד שישי מבין שבעה אחים, היה רועה צאן ובקר של המשפחה, וכשמלאו לו 12 שנים הוא נתבקש להגיע למפגש של המשפחה שבה הודיע האב על היציאה והורה לו להביא עימו את חפירה. כששאל לשם מה נענה במילים אלו : "המסע לסודאן הינו קשה ומפרך ויתכן שאנשים ימותו בדרך ואנו מצווים בקבורת המת". והוא היה רק בן 12 שנים כשאביו אמר לו זאת.

לאחר מסע מפרך, קשה ביותר, המשפחה הגיעה לישראל, ממדבר סודאן, בשנות השמונים של המאה הקודמת. "עם נחיתתנו בנמל התעופה בן גוריון כל קהילת העולים שעלתה השתטחה על האדמה ונשקה את עפרה. היה זה אחד מן המחזות המרגשים בחיי שחיברו אותו לארץ שחלמנו עליה, כשעלינו לראש ההר בחג הסיגד. זו הייתה סגירת מעגל" הוא אומר במבט לאחור.

המסע של פנטהון לישראל רק חיזק את רצונו העז לחבר את בני עדת "זרע ישראל" שלא הייתה להם את האפשרות, מטעמים שונים ומורכבים, לקיים את טקס הסיגד, להכיר את שורשי עדת "ביתא ישראל" שמגיעים עד לימי עזרא ונחמיה ושיבת ציון מחורבן הבית הראשון.

חיבור מרגש

כשהוא מדבר על המסע שיזם לבני עדת "זרע ישראל" שממתינים לעלות למדינת ישראל בעקבות החלטת הממשלה הוא נרגש. הוא קורא לפעילות זו, שהמשלחת ערכה באתיופיה, "חיזוק זהות יהודית".

"יזמתי את פעילות חיזוק הזהות בין השנים 2013-2012 כשהסוכנות היהודית ניהלה את הקהילה, את בתי הספר, את המרכז קהילתי. ולמה החלטתי לבצע את הפעילות הזאת ? כי מועמדי העלייה של השנים האחרונות, שארית עדת "ביתא ישראל" שבאתיופיה, "זרע ישראל", הם אנשים שאבות אבותיהם עזבו את היהדות ועברו לחיים כנוצרים. אף על פי שהתקבלו על ידי הנוצרים כמומרים הרי מבחינה חברתית ודתית הם מעולם לא התקבלו כנוצרים לכל דבר ועניין וזאת במלוא  מובן המילה. לכן, בשנים הראשונות, האתיופים הנוצרים סירבו להינשא להם, וקהילת "זרע ישראל" חיו כקהילה, שמבחינת הזהות שלה היא בין הנצרות ליהדות. לאחר עליית עדת "ביתא ישראל" שבאתיופיה, במסגרת מבצע שלמה, הם דרשו וביקשו לשוב ליהדותם ולבני משפחותיהם מעדת "ביתא ישראל" אומר פנטהון.

"כשהגעתי לאתיופיה, בשנת 2011 , כראש משלחת הסוכנות היהודית, אחת הפעולות שהיו חשובות לי הייתה שאנשים יעלו לישראל עם זהות יהודית מגובשת, שיהיו מחוברים להיסטוריה שלהם, שידעו שהיו קייסים (כהני דת), שהיו קהילות ששמרו על יהדותם ומעולם לא התנצרו, שהיו יהודים שהתפללו, בחג הסיגד, תפילה לשיבת ציון, כמו בימי עזרא ונחמיה".

"מעבר לתכנים ולשיעורים שהתקיימו במרכז הקהילתי היה לי בכל שנה, בחג הסיגד, מנהג להוביל את הצעירים והצעירות מעדת "זרע ישראל" לכפר אמבוור, ששם התקיים במשך שנים רבות, חג הסיגד, בהנהגה של המנהיגים הרוחניים של עדת "ביתא ישראל" שבאתיופיה. היה לי חשוב שמועמדי עליה, שהיו מנותקים, במשך שנים, מעדת "ביתא ישראל", ושבים ליהדותם בימים אלה ועולים ארצה במסגרת חלום שיבת ציון, יתחזקו בזהותם ויעלו לישראל עם זהות שורשית, יוכלו ללכת זקופים וגאים, עובדה שתהווה משקל נגד בידודם והשלמה עם תהליך הגיור המורכב. כשאתה הולך זקוף אתה לא מגמגם ואז הקליטה בישראל קלה יותר, כך חשבתי".

"באותה הזדמנות חיזקתי את רוחם, שאין הם צריכים להתנצל על כך שאבות אבותיהם עזבו את היהדות בגלל שיקולים כאלה ואחרים. כל אחד יש לו את השיקולים שלו. כשהם עלו לישראל הם היו אחרי שעברו הליך השבה ליהדות כדת וכדין וצריך לחבק אותם ולסייע להם להשתלב בחברה הישראלית. אני חשבתי אז וגם היום שחיזוק הזהות היהודית, תהליך ההשבה, חייב לבוא בצורה מחבקת ואוהבת" הוא אומר.

ואכן, המסע להר באמבוור שבאתיופיה, ביום הסיגד, היה אירוע מרומם לב.

סיגד בהר ליד אמבוור

ביום שלישי כ"ג אייר התשע"ב (15/5/2012), יצאה קבוצה שמנתה 70 נערות ונערים לביקור  שורשים באמבוור, מרכז היסטורי, רוחני וציוני של יהודי אתיופיה במאה ה-20. זה כפר יהודי שהוקם על ידי יהודים, שהתרחקו בשנות השלושים של המאה הקודמת, מהשלטון האיטלקי שכבש את אתיופיה, בעיקר בשל החשש להתבולל. אט אט הפך הכפר למקור משיכה ליהודי הסביבה, הוקמו בו בית כנסת ובית ספר, ושם נרקמו הקשרים החשאיים עם ארץ ישראל על מנת לקדם, לאחר הקמת המדינה, את עליית הקהילה לארץ. מהאזור הכפרי הזה יצאו, בתחילת שנות ה-80 , אלפי יהודים במסע חשאי לסודן, ומשם הגיעו לישראל בסדרת מבצעים, דרך הים והאוויר, של חיילי צה"ל וארגונים אחרים. השיא היה ב"מבצע משה" ואחר כך במבצע שלמה.

"מאחר וכפר זה שימש גם כמוקד מרכזי לחג הסיגד בנינו קבוצה של מועמדי עליה, שעלייתם אושרה על ידי ממשלת ישראל, שהובלה באוטובוס עד העיירה טדה ומשם יצאנו במסע רגלי לכיוון אמבוור. המובילים נשאו את דגל ישראל, קיבלו הדרכה על ידי מר אספה גתה – אחיה של השגריר בליינש זבדיה. הוא היה ממה שמכונה "נערי כפר בתיה", אסיר ציון, חי וגדל באמבוור, בן של קייס, מבכירי הקייסים".

צפיה בסרט המרגש של העליה לטקס חג הסיגד מביא את הסיפור של הנערות והנערים שמקשיבים לסיפורים של הבוגרים.

הקבוצה הגיעה לבית הכנסת של אמבווור ובו התקיימה תפילה שכללה תפילות עתיקות ביחד עם תפילות המקובלות על כל יהודי בעולם."אני התפללתי קדיש על אבי שנפטר לאחר העליה לישראל, כי באותה שנה אבי נפטר, ועלינו לפסגת ההר של אמבוור לקיים את טקס הסיגד. מאחר והעליה הייתה לאחר ההסבר שנתן אספה גתה אזי העלייה הייתה מצמררת. בנוסף צרפנו את המורים ליהדות ובהם מר אגרו קאסה, שהצטרף למסע, והעביר את הידע שלו לבני "זרע ישראל" שהגיעו לטקס הסיגד אולי לראשונה בחייהם".

זיכרון מרגש של העולים

"המשוב של המשתתפים היה מרגש ועד היום יש המגיבים על המסע הזה. השנה היו בטקס הסיגד בטיילת שרובר-ארמון הנציב בירושלים, מאות עולים שהגיעו לטקס, ובהם אלה שעשו את המסע באתיופיה וסוגרים מעגל מדי שנה"

"מעטות המילים להביע עד כמה היה המסע מרגש, עוצמתי ומשמעותי. מרבית הנערים, שהיו מצויים בתהליך שיבה ליהדות והמתנה לעלייה, לא הכירו קודם לכן פרק זה בהיסטוריה שלהם, גילו סקרנות גדולה והתרגשו להתחבר לשורשים לא מוכרים בזהותם. למסע הייתה חשיבות רבה גם מבחינה חברתית-חיזוק השכבה הצעירה של הקהילה, שכבה שהולכת ומתגלה כמנהיגות צעירה מובילה. המפגש דרך העיניים, הרגליים, והאזנה לסיפורים מפי מי שחי ופעל באזורים אלו היה חווייתי ביותר" אומר פנטהון סיום.

"הנה מעט מדברי הנערים על חווייתם: "בעיניים שלי, ראיתי כמו שאני איתם בסיגד.... אנחנו והם אותו דבר – דם אחד", "אני בכלל לא ידעתי שהיה בית כנסת, ושהיו יהודים באתיופיה ואיך הם חיו. עכשיו אני יודע", "הרגשתי בלב", "זה היה חשוב, לא רק חשוב- זה החיים שלנו".

נערה משתפת: "זה היה קשה... הלכנו הרבה", נער שהשתתף ענה לה: "למה את אומרת זאת? המשפחות, האבות שלנו, הלכו לעבר סודן יותר!".

משפחתו של אחד הנערים ששמעה על חוויית הבן: "כל הכבוד לך שאתה הולך ורואה ושומע, ועכשיו אתה יודע". 

ויש שאמרו : "אנחנו והם- בני עדת ביתא ישראל- אותו דבר, הם יהודים ואנחנו יהודים, הם מתפללים להגיע לארץ ישראל וגם אנחנו אבל הם היו חזקים. הם התאמצו להגיע לארץ ישראל ואם לא הם אינני יודע אם אנחנו היינו יודעים מה יש בארץ ישראל ואולי לא היינו עולים לשם וברוך השם שכך קרה, שהם היו המנהיגים בראש המחנה שאנו משתייכים אליו – העם היהודי".

פנטהון סיום: "שמחתי שכל המדריכים המורים הישראלים ליהדות ולעברית, והמתנדבים, הצטרפו למסע והתרגשו מאד, ביחד עם הצעירים והצעירות".