שישה ילדים יתומים שעלו בשנת 2004 מאתיופיה, כמשפחה קטנה, והשתקעו במרכז הקליטה "חרוב" בבאר שבע, לא שערו, כי תוך פרק זמן מסוים תתווסף למשפחתם בת משפחה של ממש, טליה ארצי, העובדת הסוציאלית, באותה עת, שהתאהבה במשפחה, משפחת מולייה.
"התאהבתי במשפחה זו בשל האופטימיות שזרמה ממנה. זו משפחה שבה ילדים קטנים הונהגו על ידי ילדים מבוגרים יותר, ומה שאיפיין אותם היה מאור הפנים שלהם, והרצון שלהם להצליח" היא מסבירה.
היום- טליה ארצי היא מנהלת מרכז הקליטה "קלישר" בבאר שבע. כשמגיעים למשרדה רואים שעל שולחן עבודתה במרכז הקליטה מוצבת תמונה שלה עם משפחת מולייה, שהיא חלק מחייה. כמו משפחה אורגנית שלה.
"בשנת 2004 , בסמיכות לעבודתי כעובדת סוציאלית של מרכז הקליטה "חרוב", המשפחה הגיעה למרכז הקליטה, משפחה של שישה יתומים שעלו ללא אב ואם, שנפטרו באתיופיה. בראשית הדרך הקרן לטיפול בחסויים מטעם המדינה הייתה אפוטרופסית של הילדים וגילינו שהאחות, מינתמר, יכול להיות אפוטרופוס של הילדים, כי היא הייתה בת תשע עשרה, ופנינו בבקשה לאשר אותה כאפוטרופוסית".
"מינתמר מאירת הפנים והאחראית, הפכה לאפוטרופסית. אני מאד נקשרתי לילדים. הרגשתי שהם זקוקים ליותר הכוונה והדרכה משאר המשפחות, כי הם היו ללא אב ואם. אף שמינתמר הייתה בת 19 והחלה ללמוד במכללת "ספיר" בתכנית מיוחדת לעולים היא גידלה את האחים הקטנים שלה. היא דאגה שילכו לבית הספר, לגן, יתקדמו בלימודים, יכינו שיעורי בית, יהיה להם אוכל על השולחן והכל עשתה כשהיא לומדת ומגדלת אותם".
"לצידה היה דאניו, שהיה גדול ממנה בשנה, והוא עזר בגידול הילדים . מינתמר עשתה הכל בחיוך, עבדה מאד מאד קשה לדאוג לחיים שלהם. היא למדה ב"ספיר" בעת שהיא דואגת לארבעת אחיה הקטנים ואחיה הגדול, דאניו".
הבטאם מולייה, אחת מבנות המשפחה : "ומה אני אומרת? איך נוצר הקשר ביננו לבין טליה ? הגענו למרכז הקליטה "חרוב" ושם הכרנו את טליה כשהייתה עובדת סוציאלית. היינו שישה אחים בבית וטליה, מעבר לזה שהייתה עובדת סוציאלית, איתנו היה לה קשר אחר, עזרה לנו נפשית וכלכלית. הייתה אמא שניה שלא הייתה. ואני מדברת על המאבק שנקבל משכנתא, כשאחותי הייתה קטנה ולא אישרו לנו, או כשרצו לפצל אותנו כמשפחה וטליה נלחמה שנשאר כמשפחה. כל התקופה הזאת היא הייתה בשבילנו בכל מה שהיינו צריכים, מהדבר הכי קטן עד לגדול, לרכוש בית למשל. כמובן, שבחגים הייתה איתנו, וביומיום הייתה עימנו. בכל דבר שמצריך התערבות הורים ומשפחה היא הייתה מתייצבת ועוזרת".
"ההתאהבות הייתה ממבט ראשון. כשאחי נישאו היא הייתה שם, כבת משפחה, מעבר לעובדת סוציאלית. כשעזבנו את מרכז הקליטה היא שמרה על קשר וזה מאד נדיר שמשפחות שומרות קשר עם עובדת סוציאלית".
"היום- אם אני צריכה להתייעץ: הראשונה שאפנה אליה זו טליה. היא הראשונה שארגיש בנוח לפתוח הכל בפניה. היא עשתה בשבילנו מעל ומעבר. חיבקה אותנו. באמת, שאין לי מילים להגיד מה היא הייתה ועדיין היא בשבילנו. בכל דבר ועניין".
"אני אספר משהו אישי. כשהייתי בכיתה ז והייתי צריכה גשר לישור שיניים הלכתי לטליה ואמרתי לה שאני רוצה שתעזור לי. היא השיגה תרומה של עשרת אלפים ₪ כדי שאוכל לקבל את הטיפול. דברים כאלה לא שוכחים".
"טליה היא אישה מאד מיוחדת".
"מה אני עושה היום? אני טכנולוגית רפואית ועוסקת במכשור רפואי במחלקת עיניים בבית החולים "איכילוב" בתל אביב".
טליה לא הייתה אם כי מינתמר תפקדה כאם המשפחה ביחד עם דאניו האח הגדול. וכשמדברים על מינתמר עיניה של טליה מוארות.
האמא של הביתטליה ארצי : "מה שהיה חשוב ושובה לב הוא שהיא דאגה שכולם יתנהגו יפה ויהיו תלמידים טובים. וזה מה שהוליך אותה קדימה. אני התבוננתי בכך בפליאה ואהבה גדולה".
"החיים לא היו פשוטים, כי היה צריך לקבל החלטות לגבי הקטינים : לשלוח לפנימיה או לא ? האם כדאי ללמוד כאן או בפנימיה? מינתמר הייתה צריכה להחליט על האחים הקטנים והיא חשבה על טובת הקטינים והלכה קדימה והכל היה בחיוך וזה הדהים אותי כמה נועם הליכות היה במשפחה זו".
"אני נקשרתי אל המשפחה מאד מאד. היו שישה ילדים, שעלו לפני זמן קצר, מאתיופיה וחיו באושר ופשוט משהו קרב ביננו. הייתי באה אליהם הרבה הביתה ומשוחחת איתם. מנסה לדאוג לצרכים שלהם".
"יצרתי קשר עם מיכה פלדמן מעמותת סל"ע (סיוע לעולה במשבר ) והוא היה עושה הכל לסייע להם בכל הצרכים שקשורים להתקדמות שלהם בחיים".
"כל מי שנפגש עם מינתמר התלהב ממנה מאד. הייתה מורה במכללת "ספיר" בשם מאיה, שמינתמר למדה אצלה, והיא התקשרה אלי ושאלה אותי איך אפשר לעזור, כי היא אהבה אותה מאד. זה החל בסיוע של הבת של המורה מאיה שהחלה לעזור לילדים בשיעורי עזר והייתה מסייעת להם בלימודים וזה המשיך בזה שהלכנו להתארח בחגים, כמו משפחה מארחת. ובכל מיני מועדים הם הזמינו את משפחת מולייה".
"עם הזמן האח הגדול דאניו התגייס לחטיבת "גבעתי" ונסענו לטקסים השונים של הצבא - טקס השבעה וטקס קבלת כומתה בסיום הטירונות וטקס סיום מסלול. לכל הטקסים הגענו (אני, מיכה פלדמן ומשפחתה של מאיה ) . היינו כמו משפחה גדולה שנוסעת יחד לאירועים".
חיי המשפחה של טליה התרחבו, היא נישאה ונולדו ילדים, אבל משפחת מולייה היא חלק מחייה.
חלק בלתי נפרד מהחיים"המשפחה הייתה ועודנה חלק בלתי נפרד מהחיים שלי ברמה של: אחים שלי, חלק מחיי. לא היה יום שעבר שלא דיברתי איתם, כולל שישי שבת, וכשאני אומרת שהם היו חלק מהחיים שלי אני מתכוונת לכך שזה היה מעבר ליחסי עובדת סוציאלית ועולים במרכז הקליטה. נקשרנו ברמה אחרת"
"הייתה תקופה שניסיתי להשיג להם מענק רכישה לדירה (אצלם היה מסובך וזה התאפשר כי הייתה להם אפוטרופסית ). התחלנו לחפש בית והם רצו לגור באזור המרכז כי יש להם אח ואחות נשואים בפתח תקווה. הם מצאו בית בחולון וקנו אותו. נעזרנו גם במיכה פלדמן מעמותה סל"ע שנרתם לסייע".
"החלו הכנות לצבוע את הבית ובאוגוסט 2010 הם עזבו את המרכז קליטה ובמקביל אני עזבתי את מרכז הקליטה בסמוך לעזיבתם. כשהייתי כבר במרכז הקליטה "קלישר" באתי למרכז הקליטה "חרוב" וליויתי אותם למשאית שארזה את הבית שלהם במרכז הקליטה. ויש צילום שבו אנו נראים כשאנחנו יושבים על הספסל במרכז הקליטה "חרוב". ומאז, כל חודש כמעט, עד שנישאתי וילדתי, הייתי נוסעת אליהם כדי לבקר".
"כשהיו אירועים משמחים לילדים: בר מצווה, נישואין ולידות, או שהיו אירועים שקשורים אלי: כמו חתונה ולידות הם באו אלי הביתה. כשנישאתי הם היו חלק מהחגיגה. ועד היום אנחנו בקשר".
"מה שחשוב לי להגיד, שלאורך הדרך, עברנו דברים קשים אבל תמיד הייתה במשפחה הזאת אופטימיות והכרת הטוב. וכשעזבתי למרכז קליטה "קלישר" הפרידה הייתה קשה אך ידענו שגם הם עוזבים לבית שלהם. הם קנו לי שעון עם התמונה שלהם והקדשה מאד מאד מרגשת. וזה על השולחן שלי כאן".
" המשפחה הזאת, החיבור אליה, היו ההוכחה לכך שאפשר להתאהב בעבודה ולהפכה לחלק בלתי נפרד מהעשייה ומהחיים היומיומיים ולזכות במשפחה
0
