אמיר בבלר, שחי ונושם שיווק מאז שהוא זוכר את עצמו, עבד בתפקידי פרסום בכירים בשניים ממשרדי הפרסום החשובים בישראל, כשהחליט לצאת לשליחות   עמיתי ישראל מטעמה של הסוכנות היהודית.

על שליחות עמיתי ישראל

הוא החליט לצאת לשליחות, כשבליבו חלום שאהבתו הגדולה לישראל תוביל אותו לערוך מפעלים מרגשים בקמפוס של אוניברסיטת ג'ונס הופקינס היוקרתית, במשך שלוש שנים. החלום הזה הוביל לכך שפעלו הדהד אף מחוץ לכותלי הקמפוס ואף שכנע את הנהגת ארגון הסטודנטים "הלל" להחליט להעניק לו מחמאה. נשיא "הלל" אריק פינגהרט העניק לו, לאחר שנה וחצי של שליחות, בדצמבר 2015, את אות ההצטיינות  Richard M Joel Exemplar of Excellence Award פרס "הלל", כשהוא אומר עליו : "אהבתך לישראל, הכריזמה שלך, והיכולת ליצור מערכות יחסים משמעותיות עוצמתיות ואיכותיות, ולאורך זמן, היא יוצאת דופן".

"ג'ונס הופקינס היא אוניברסיטה פלורליסטית בדעותיה, עם דעות מאד מגוונות, יש מקום לכולם, והשיח נעשה בצורה מכובדת ומקצועית. זה בסדר לא להסכים ומעצם השיח עמיתי ישראל מעשירים את השיח, מספקים זוויות חדשות, עוסקים בשיח פתוח. הבנתי שאני מגיע לשם כאיש חינוך. שולחים אותנו להיות גשר לשיח".

היום, עם שובו מהשליחות, הוא מנהל מערך השיווק והגיוס של היחידה לשליחות, ועמית במסלול של מכון מנדל למצוינות

על התכנית 

כדי לספר את סיפורו השליחות המסחררת ההיא יש להתחיל מההתחלה.

הוא נולד בישראל . גדל בחולון. היה בתנועת ה"צופים". עבד בתחום פיתוח והדרכה במוזיאון הילדים בחולון. עבד בתחום הפרסום, בתפקידים מרכזיים בשוק הפרסום הישראלי. וברגע מסויים בחייו קיבל החלטה לממש את אהבתו : יצירת גשרים בעולם היהודי. נרשם למסלול שליחות עמיתי ישראל של הסוכנות היהודית. סיים את קורס השליחות והוצב בקמפוס של אוניברסיטת ג'ונס הופקינס.

"להגיע לשליחות אחרי שעבדתי בשניים מהמשרדים הכי גדולים בתחום השיווק והפרסום יוצר אתגר חדש. כשהגעתי לשליחות הבנתי שכעת אני יכול לעסוק במה שאני מאמין בו. הייתה לי חווית שליחות טובה כי הצלחתי להנחיל ולקבל את השפה שאני מכיר : שפת השיווק בשילוב רקע מובהק בחינוך בלתי פורמלי"

"מה עשיתי שם ? ניסיתי להביא את ישראל, דרך עולם התוכן שממנו אני בא, והבאתי את המסרים המחברים ביננו – הישראלים – לבין יהודי ארה"ב ותושבי ארה"ב, כאורח שמבקש ליצור גשר, באמצעות עולם תוכן תרבותי".

"בעצם, הגעתי לשליחות לאחר קריירה בעולם הפרסום ובגיל 28 אמרתי : אני צריך לעשות משהו בשביל הנשמה. אני איש של חינוך בלתי פורמלי : הייתי ראש גדוד צופים, מרכז צעיר , ובתור סטודנט הייתי מפתח תוכן והדרכות במוזיאון הילדים בחולון , שאוהב שיווק, ובשבתות, גם בשביל הנשמה, הייתי מתנדב ומדריך בצופים, עובד במוזיאון הילדים. כל זה הוביל אותי להחליט ליצור משולש : חינוך בלתי פורמלי, שיווק, וערך מוסף. זה מה שאנחנו עושים בשליחות. זה מה שחיפשתי לעשות וזה מה שהגשמתי בשלוש שנים" הוא אומר.

להגיע לאוניברסיטת ג'ונס הופקינס זה להגיע לאוניברסיטה שאחד מבוגריה היהודיים הוא מייקל בלומברג, טייקון התקשורת והכלכלה האמריקנית, והיא משופעת בסטודנטים שמגיעים ממשפחות מבוססות, כי זו אוניברסיטה פרטית שהלימודים בה יקרים מאד. וכשאתה בא לשחק במגרש של הגדולים אתה משחק כמו גדול או לא משחק בכלל. אמיר החליט לפרוש את הנסיון השיווקי שלו, אהבתו לעולם השיווק, ולחינוך בקמפוס.

אורח מקצועי צנוע

הגישה של אמיר בבלר, שעד היום – שנה וחצי לאחר ששב מהשליחות – מנהל שיחות עם אנשי הקמפוס, בכל ערוצי התקשורת, כאילו שהוא עוד שם, היא גישה של אורח וחבר.

זו דרכו ליצור עשייה שבבסיסה היא כוללת את מה שכל שולח שורק : שלושת ה - E

ENGAGEMENT
EDUCATION
EXPERIENCE

"הגעתי עם ארגז כלים מעולם הפרסום שראה לנגד עיניו את האתגרים של כל שליח. ובנוסף לכך, ראיתי לנגד עיני את עולם "הטרנד" ( אופנה) של הצעירים ותרגמתי אותו לעולם החינוכי והיהודי. זה מה שאנחנו עושים כשליחים ובנוסף לכך יש את האישיות של כל שליח שעמה הוא מגיע לשליחות".

"בכל רגע נתון בקמפוס אתה חייב להיות צעיר ויצירתי. דוגמא ?! כשהגעתי רצו שאעשה "קפה עברית" (שיעורי עברית) . אף צעיר לא יגיע לבית קפה ללמוד עברית. ואז הלכנו לעולם הוירטואלי ? הייתי חייב לפצח את העולם הצעיר ודרכי החשיבה שלו. ידעתי להביא את הרעיונות היצירתיים שיובילו צעירים ללמוד עברית דרך הטלפון החכם".

"הגעתי להיות שליח בקמפוס אבל עבדתי כמו במשרד פרסום עם תמצית ניהולית (בריף), ניתוח של קהל היעד, והצגת דרכים לפצח את "השוק". הבאתי לשליחות את משרד הפרסום. בעצם הבאתי משרד פרסום ל"הלל" בקמפוס".

החיבורים הם הסיפור

כשאתה מקשיב לדבריו של אמיר נדמה לך שאתה מדבר עם התקציבאי של "תנובה" ( אף שהוא היה גם שם) אבל לא. אמיר בבלר, באופיו, איש של אנשים, שביתו הוא ביתם של צעירים וצעירות מהקמפוס. הוא יודע להסיר מחיצות. "הישיבות של הצעירות והצעירים בארה"ב היו מתנהלות אצלי בבית וכשקבוצה של "תגלית" ביקרה בישראל היו כאלה שהתארחו בבית של הורי בחולון. יש רבים שראו בביקור אצל הורי – כשאני בארה"ב , בשליחות – אטרקציה. ואני שמח על כך" הוא מספר.

"אני מאמין מאד בחיבורים אנושים, ואוהב את החיבורים הללו, ולא חששתי "להרים" הפקות חברתיות גדולות כדי ליצור "חיבורים" ( Engagement ). כשערכנו את פסטיבל ישראל בקמפוס של האוניברסיטה יזמתי שיתוף פעולה עם האמן הישראלי ההיפסטרי והבינלאומי  : עמית שמעוני שמציג דמויות היסטוריות ישראליות בצורה היפסטרית. וכך הבאתי לקמפוס את ישראל ומנהיגיה בקריצה צעירה. זו הייתה דרך שהובילה לשיח מרתק בקמפוס"

על עמית שמעוני 

ישנם שליחים שמצויים בחזית יומיומית עם נציגים בקמפוס במאבק כנגד תנועת החרם על ישראל  (בי.די. אס) . אמיר בבלר מודע לכל אלה אבל מבחינתו הגישה היא שונה מאשר המקובלת.

"השליחות, במהותה, היא "לובינג", כדי לבנות בלוק חוסם במקרה שיש הצבעות אנטי ישראליות, למשל. ועל כן, אני מאמין גדול בשיתופי פעולה. אני, למשל, יזמתי שיתופי פעולה, עם הבלק סטודנט יוניון    (ארגון הסטודנטים האפרו אמריקנים).

איך זה נעשה ? אתה מזהה קבוצות שיש להן כוח, אלה שיוצרות רעש ומחברות הרבה קבוצות , ואז אתה בונה מערכת יחסים ומנסה לאתר את הנקודות המשיקות ביניכם וכשהעיתוי הנכון מייצרים את שיתוף הפעולה האינטרסנטי. זה לא קורה מהרגע להרגע. אתה לא מסתובב בקמפוס עטוף בדגלים של ישראל. אתה בונה, על סמך הגישה האנושית, שפה משותפת שמקרבת בין הצדדים. לכן, יש משמעות לכך ששליח נשאר יותר משנתיים בשליחות. הפירות מבשילים אחרי זמן. לקח לי זמן להבין מי אנשי המפתח ופיתחתי עם כולם יחסים טובים ככל האפשר".

"צריך לזכור שהקמפוס הוא בועה: כולם רוצים להיות רדיקלים ומשפיעים אבל יש הרבה מאד אנושיות מתחת לכל הקליפות. כשאני הייתי סטודנט ניסיתי להיות יותר ביקורתי ודוקרני. הכרתי את המציאות הזאת כי גם אני הייתי סטודנט. ניסיתי, לכן, למצוא מכנה משותף איתם".

אחד מן הדרכים לחבר בין הצדדים הייתה להביא מוסיקה לקמפוס.

תרבות משנה עולם ומחברת

אמיר : "מוסיקה זה עולם מחבר. חשבתי על עידן רייכל ואז ניסיתי לבדוק את הזמינות שלו. בדקתי עם הסטודנטים של "הלל" באם זה נראה להם להזמינו להופעה בקמפוס. אחרי ככלות הכל, השליח הוא הכוח המניע אבל בלי הסטודנטים מאום לא יקרה".

"בראשית דרכי הייתי לבד. בהתחלה זה היה קשה אבל ככל שחלף הזמן נכנסתי לתוך העניינים. קבוצת "הלל" שיתפה פעולה עם הסטודנטים השחורים. ואפילו העלינו בפניהם את הרעיון לקיים שיח בינם ביננו ובין עידן רייכל בקמפוס. אחרי כמה שבועות הבאנו את עידן רייכל עם פסנתר והוא העביר הרצאה עם שירים וסיפר על הפרויקט שלו. זה הוליד מערכות יחסים בין ה"בלק סטודנט יוניון" לבין סטודנטים מ"הלל". בנוסף, התארגנו קבוצות של סטודנטים שחורים שיצאו לישראל בקבוצה משותפת של סטודנטים יהודים ולא יהודים. בהם, מובילים מהבלק סטודנט יוניון".

"באחת ההזדמנויות יזמתי את הבאת הסופר אתגר קרת שהביא לדיון שנערך בקמפוס חליפת מכתבים שלו עם הסופר והעיתונאי הישראלי-ערבי סייד קשוע.  בשל הקשרים שפיתחתי הצעתי את ההרצאה הזאת למחלקה לכתיבת עבודות באוניברסיטת גונס הופקינס. הצעתי שהם יזמינו אותו. זה קרה וזה הצליח מאד".

כשאני שואל אותו איך הוא מתייחס לשלוש שנות השליחות הוא עונה :

"קשה להעריך את השנים הללו במיוחד בגלל שהיו אלה שלוש שנים אינטנסיביות, ממלאות, מלמדות ומעשירות. בכל פרוייקט השקעתי את הלב והנשמה, מקטן ועד גדול, ולכל פרויקט היה אופי אחר ומטרות אחרות : החל מלפזר דמויות קרטון של בר רפאלי ברחבי האונ׳ כדי לגייס ל"תגלית", דרך נרות זיכרון עם ברקוד כדי להנגיש את יום הזיכרון לקהל היעד בכלים טכנולוגיים, ללמד עברית דרך סנאפצ׳ט ולא בצורה המסורתית בכיתה, דרך שיתופי פעולה עם עידן רייכל, אתגר קרת , ליהיא לפיד, אסי עזר , ועד מעגלי שיח מורכבים על נושאים רגישים ועדינים הקשורים ליחסי ישראל ויהדות ארה״ב ישראל והמורכבות של יחסי ישראלים ופלשתינים. אינני שוכח את הטיולים לארץ, שהובלתי עם קבוצות מעורבות של יהודים ולא יהודים, והכל מסביב לשעון 24/7 ".

אחרי כל אלה איך מודדים הצלחה ?

מדידת ההצלחה

"איך אני מודד את ההצלחה של השליחות ? מבחינתי, מערכות היחסים שבניתי לאורך השנים : עם סטודנטים , עם הצוות ב"הלל", אנשי צוות באוניברסיטה עצמה (יהודים ולא יהודים) והאדוות (זרמים קטנים שעל פני המים( של מערכות היחסים הללו הם הפרויקט השיווקי הגדול ביותר שניהלתי בחיי".

"השליחות מורכבת מאירועים, תוכניות חינוכית, הובלת מהלכים אסטרטגיים ופעילויות רבות. ובהסתכלות לאחור, אף אחד מהם הוא לא נקודת השיא. אף אחד הוא לא הפרויקט השיווקי החשוב / המועדף עליי  ורק דבר אחד באמת עושה לי תחושה נכונה : ההבנה שמערכות היחסים שלי עם הסטודנטים, אנשי הצוות , האקדמיה, הקהילה, היו משמעותיות יותר ממה שחשבתי בהתחלה. בניית מערכות יחסים, מפגש עם אוכלוסיות וערב רב של תרבויות , המפגש הבין אישי שמהדהד למפגשים נוספים ויוצר אדוות הוא נקודת השיא מבחינתי. השליחות חידדה עבורי את החשיבות בחינוך בלתי פורמלי שלא רק יוצר מערכות יחסים בין אינדיבידואלים, אלא גם מגבש קהילה".