העשור האחרון של המאה העשרים ראה מלחמות עקובות מדם בארצות הבלקן, שהובילו לפירוק יוגוסלביה; עימות הדמים בסרביה הוביל למבצע הצלה של יהודים בו הסוכנות היהודית הייתה מעורבת באופן ישיר.

אחת המשפחות שחולצה על ידי הסוכנות היהודית הייתה משפחת בראון, משפחתו של אבא של אמילי בראון (19), חניכת תכנית סל"ה – מיר במרכז הקליטה בכרמיאל. החילוץ היה תחת אש כבדה, וכלל מעבר אוטובוסים בשטחים מוכי ירי.

אמילי: "אבי נולד בסרביה, סבתי היא יהודייה, שנולדה בסרביה. כל חייה ידעה שהיא יהודייה. סבתי ואביה חולצו על ידי הסוכנות וארגון הג'וינט . אני לא יודעת הרבה על כך אבל אני מכירה את הסיפור שהפך לחלק מסיפורה של המשפחה".

"אבי היה בן 24 וכאן, בישראל, הוא פגש את אמי, עולה חדשה מבריה"מ לשעבר. אמי התגוררה בישוב נשר ליד חיפה. כשהיא ראתה אותו לראשונה היא הייתה בת 18. על פי הסיפורים המשפחתיים הם נפגשו במועדון חיפאי. אבי הזמין אותה לרקוד, הוא לא דיבר רוסית אבל הוא רצה להכירה. הם הפכו לבני זוג, אף שאני לא יודעת באיזו שפה דיברו,והמפגש הזה נגמר בנישואין".

"נולדתי באיילת השחר בישראל, והייתי כאן עד שמלאו לי שלוש, ואז אבא שלי רצה לחזור לסרביה. הגרתי לסרביה כתינוקת  בלי שידעתי עברית. דיברתי רוסית וסרבית, השפות שבהן הורי דיברו" היא מספרת, בעת שאנו מדברים עמה במרכז הקליטה בכרמיאל.

"הורי  התגרשו, אבי נישא מחדש, ויש לי שני אחים חורגים. אמי חיה בסרביה ומתפרנסת מעבודתה כצלמת. היא צלמת אירועים. לאבי יש חברה שעוסקת בסחר-מכר של מכוניות".

ילדות בנובי סאד ועליה

אמילי בראון הגיעה לסרביה והיא בת שלוש שנים.

"כל חיי בסרביה נראיתי לכולם כמו ילדה קטנה וחמודה עם שם ומוצא מוזר. מישהי שנולדה בישראל, עם אמא רוסיה ואבא סרבי ושם לא סרבי אשר משך הרבה תשומת לב".

"בבית הספר היסודי הייתי ילדה דיי שקטה אך תמיד היו לי ציונים טובים ותחביבים נחמדים. עד לכיתה ח' השתתפתי בחוגי התעמלות אמנותית, כאשר אני והקבוצה שלי זכינו בהרבה מדליות גם בסרביה וגם בתחרויות הבינלאומיות".

"כאשר התחלתי ללמוד בבית הספר התיכון, לא הייתי כבר הילדה השקטה, למרות שתמיד הייתי תלמידה טובה והציונים שלי היו טובים.  הייתי צריכה לעזוב את חוגי ההתעמלות האמנותית וניסיתי "היפ הופ". התאהבתי בריקוד".

"פתחתי תחביבים. קיבלתי את המצלמה הראשונה שלי בכיתה ח'. אמא שלי ודוד שלי צלמים, לכן לא מצאתי את התחביב הזה מעניין בהתחלה, אך עם הזמן , בלי שהספקתי להבין, נמשכתי לעולם הצילום, אשר ממנו אני לא אוכל לצאת גם אם ארצה. מ"משהו לא מרתק" צילום הפך לא רק לתשוקה אישית, אלא גם לעבודה. התחלתי לעבוד בימי הולדת, מסיבות, חתונות ובסוף אפילו לקחתי חלק בצילומי תצוגות אופנה משמעותיות ופסטיבלי מוזיקה באירופה".

כך הגיעה השנה האחרונה של בית הספר התיכון. וכמו כולם התחלתי להתכונן ללימודים באוניברסיטה. אוניברסיטה טובה בעיר אשר גדלתי, עם כל החברים הטובים, משפחה לא כל כך מושלמת, אך בכל זאת משפחה, ובן זוג אוהב. היה לי את כל הדברים אשר ילדה בת 18 רוצה. אבל לא.הרגשתי שמשהו לא היה נכון, משהו הציק לי כאשר הכל היה צריך להיות בסדר".

לעלות לישראל

"בחודש מארס של שנה שעברה, אבא שלי ואני היינו באילת בחופשה בת שבוע. זו הייתה הפעם הראשונה שהבנתי שאני עושה משהו לא נכון, שהאוניברסיטה אליה אני מתכננת ללכת זה לא מה שאני רוצה, ושהסביבה שלי לא עושה אותי מאושרת, שהעיר והמדינה שאני גרה בהם זה לא משהו שמספק אותי. החלטתי לעזוב. עשיתי החלטה שאי אפשר לחזור ממנה: החלטתי לנסוע אל הלא ידוע, בלי כלום ובלי אף אחד לידי"

" כל השנים הללו חייתי עם אמא שלי. בעת שהתבגרתי אמרתי לאמי ואבי שאני חולמת להגשים את עצמי, לעשות למען עצמי, ואני רוצה לשוב לישראל. האסימון נפל כשהייתי באילת עם אבא שלי. מדוע הגעתי לכאן מנובי סאד ? רציתי משהו חדש. לא רציתי להישאר בסרביה. האווירה שם לא הייתה עבורי ורציתי לשנות את החיים... אני רוצה משהו מהחיים האלה.. שאוכל לאהוב לעשות ולא לעשות רק מה שצריך לעשות כדי לחיות".

"עזבתי את הכל, את כולם, כדי לחפש את מה שמספק אותי. אמרתי לעצמי : אני הולכת להתחיל הכל מהתחלה, מאפס ולא בגלל שלא אהבתי את המקום שלי. אמרתי את זה כדי לנסות משהו חדש, רציתי להרגיש השראה מתרבויות שונות, ואנשים שונים. אני רוצה לאתגר את עצמי, אני רוצה להילחם על הגשמת עצמי, ועל מה שאהיה בעתיד, במדינת ישראל".

לחפש מסלול לימודים

אחרי שעזבה את סרביה והגיעה לישראל היא חיפשה מסלול לימודים.

"ההורים אמרו לי שהגעתי לישראל כרוכה בהתמודדות עם קשיים. לא וויתרתי וכפי שאתה רואה: באתי לכאן, לישראל, שהיתי אצל סבתא שלי שמתגוררת בנהריה. נסעתי לחיפה כדי לברר אפשרויות להצטרף לאוניברסיטה וכולם אמרו לי שאני צריכה ללמוד עברית".

"הבנתי שאני לא יכולה להתחיל ללמוד בלי שהעברית תהיה שגורה על פי. ואז משהו מהחברים של אמי אמר לי שיש המון תכניות לבני עשרה שיכולים להיות מתאימים לי. חיפשתי תכנית, בעת שהייתי בביקור במשרד הקליטה, ונשלחתי לסוכנות היהודית בכרמיאל".

ציונה אייזנשטיין, מנהלת מרכז הקליטה כרמיאל: "היא הגיעה למשרד הקליטה ושאלה אם יש להם תכנית בשבילה. אז אמרו לה שאין להם תכנית אבל... לכי לציונה כי היא תמצא לך תכנית. ואז היא באה אלי, ביקשה שנסייע לה, ואני פניתי לקבל אישור עבורה, מאחר והיא היו לה בעיות בשנוי הסטטוס, וכשהוכרה כ"קטינה חוזרת לישראל" קיבלנו אותה באהבה גדולה והיא עמנו".

אמילי : "סיפרתי לציונה את הסיפור שלי והיא עשתה הכל וצרפה אותי לקבוצה של סל"ה – מיר שדוברים רוסית. ידעתי רוסית כי אמי רוסיה. הסבירו לי שאלמד עברית ואחרי הקורס אתגייס לצה"ל".

"הרכיבו עבורי תכנית שכללה לימודים, קבלת תעודת זהות כקטינה חוזרת, שנולדה בקיבוץ איילת השחר, ושבה לישראל. אני לומדת עברית מההתחלה כי לא ידעתי עברית בעת שהגעתי לכאן בגיל מבוגר. עזבתי כאן בגיל שלוש שנים וההורים לא לימדו אותי עברית".

היום, כשהיא בת 19 שנים, אמילי בראון יודעת דבר אחד משמעותי : היא רוצה לפתוח דף חדש בחייה, דף של הגשמה עצמית.