בסוף כביש 6, במרכז הגליל, יש עיר, כרמיאל, שאפשר להכתירה כאחד המרכזים החשובים של צעירים מחבר המדינות העצמאיות, ששינו וישנו לטובה את פני החברה הישראלית. זאת בזכות מרכז הקליטה כרמיאל.

אל המרכז מגיעים, במסגרת תכנית סל"ה מיר, סטודנטים שמגיעים לפני הוריהם מכל רחבי חמ"ע, מתגייסים לצבא, ורבים מהם ממשיכים ללמוד ומשתלבים בחברה הישראלית.

האחראית למסע המרתק הזה היא ציונה אייזנשטיין שמשרתת כמנהלת מרכז הקליטה כרמיאל במשך שנים, זכתה לתוארי כבוד בעיר כרמיאל, והיא זו שיוצאת, מדי שנה, לעניין ולגייס את הצעירים לתכנית.

ציונה אייזנשטיין, מנהל מרכז הקליטה כרמיאל,  אומרת :
"ממרכז הקליטה בכרמיאל צעירות וצעירים המריאו לתואר ראשון שני ושלישי. יש לנו במרכז מאגר של צעירים שהפכו למנהלים בכירים, קצינים, עורכי דין. יש בין בוגרינו 2-3 שהם בעלי תואר שלישי. זו גאווה גדולה שיש ברשימת הוותיקים שהיו בכרמיאל אנשים בעלי רקע אקדמי מתקדם שמשתלבים במארג ששמו החברה הישראלית".

עוד היא מספרת כאן

כשמגיעים לראות את הצעירים של המחזור החדש מגלים שלכל אחת ואחד סיפור.

נתן מיגירוב

נתן מיגירוב (18), שהגיע לתכנית ממוסקבה, הוא צעיר מבטיח שרואה את עתידו בתחום הג'ודו.

מאז הגיע לכאן הוא רשום באיגוד הג'ודו ורואה את עצמו מתקדם בתחום שהפך להיות מרכז בתחומי הספורט בישראל. "איך אני חושב להצליח ? אני אתאמן, אתאמץ, ואגיע... זה החלום שלו ואני אצליח".

קרולינה (איזבלה) ריינגולד, המדריכה שלו בתכנית סל"ה מיר, אומר שזה החלום שלו והוא יצליח והיא מספרת שלקחה אותו, במונית, לתחרות שהתקיימה בסופשבוע באזור הצפון.

הוא זכה, לא מזמן, במקום הראשון באליפות צפון ישראל בחיפה.

כשמדברים עימו מגלים סיפור של צעיר יהודי – רוסי שחיפש את הדרך להתפתח מבחינה אישית ולהנתק מהאנטישמיות הרווחת ברחוב הרוסי. "תמיד ידעתי שאני יהודי.  השם שלי היה תמיד סימן לשוני שלי מהילדים הרוסיים שמסביבי. בבית הספר היסודי שמעתי בדיחות רבות מהילדים על השם ה"מוזר" שלי. השנים עברו והבדיחות התמימות הפכו לתגובות אנטישמיות" הוא אומר.

"המשפחה שלי ניסתה להעביר לי את המורשת היהודית של עמנו ולהכין אותי לחיים של יהודים ברוסיה. ברגע מסוים היה לי ברור שהגישה של האנשים ברוסיה שונה כלפי עקב הלאום והדת שלי".

"הבנתי שיהיה לי קשה יותר להצליח אז אני צריך להיות חזק יותר מבחינה נפשית ופיסית. תמיד הייתי הילד הכי קטן בכיתה אז על מנת להיות חזק יותר ולא להראות חלש הצטרפתי לחוג ג'ודו. התחלתי להתאמן מגיל 12, גיל מאוחר יחסית להתחיל להתאמן, ובתוך חמש שנים קבלתי חגורה חומה למרות שבדרך כלל עוברות אחד עשרה שנים להגיע לרמה הזאת".

"סיימתי את בית הספר התיכון במוסקבה, עברתי מבחן ארצי, והייתה לי אופציה להתחיל ללמוד באוניברסיטה של מוסקבה או לשנות את מהלך חיי; כשהתחלתי לחשוב על עליה מצאתי את תכנית סל"ה מיר שמאפשרת לנו ללמוד עברית, להתכונן לצה"ל, להתכונן לבחינה הפסיכומטרית, ולחוות את החוויה הישראלית".

"עברו ארבע חודשים שלי בתכנית ואני מרגיש שאני מתחיל למצוא את הדרך שלי בישראל. זאת בעזרתו של הצוות במרכז הקליטה בכרמיאל. הצלחתי להמשיך את האימונים שלי בג'ודו וללמוד במלוא הקצב".

"כן, אני מתכנן להתגייס כאזרח מדינת ישראל, ואינני פוחד מהצבא, כי אני יודע שהעם היהודי צריך לשמור על המדינה שלו. אחרי סיום התכנית סל"ה-מיר אני מתכוון להתגייס לצה"ל כחייל בודד, להתקבל לאוניברסיטה בסיום השירות, ולייצג את המדינה שלנו, בתחום הג'ודו" הוא אומר.

הסיפור של הצעירה סונייה דייץ (18) שונה במעט אך מה שמאפיין את שניהם הוא הקשר שלהם למורשת היהודית.

סונייה דייץ

סוניה דייץ' מדנייפר פטרובסק שבאוקראינה, ידועה לקהל הצעיר באוקראינה, בשל פעלה הספרותי.

"על מה כתבתי באוקראינה ? על בעיות של הנוער, של אזרחים בגיל הצעיר, על אהבה, רגשות, אבל בעיקר על בעיות של נוער. הכתיבה התפרסמה בצורה רחבה מאד ברחבי אוקראינה. יצאו לאור שלושה ספרים שלי.  ספר עם שירי ראה גם אור. אני בלוגרית די מצליחה ואני פעילה באינסטגרם גם עכשיו, כשאני כאן" היא אומרת.

"מה שאין יודעים עלי הוא שתמיד הייתי מחוברת למורשת היהודית שלי. אני זוכרת שבגיל צעיר מאד אבי לקח אותי ואת אחי הקטן לבית הכנסת והיו שבתות שהוא לקח אותנו לבתי חברים שערכו טקס שבת".

היא מספרת על הטרגדיה שפקדה אותה כשאביה האהוב נפטר ממחלת הסרטן לאחר שעלה לישראל, עבר טיפולים וזכה לסיוע לפני מותו "אני מודה למי שסייע לאבי בחודשי חייו האחרונים אבל הוא הגיע כשכבר היה חולה מאד" היא מסבירה.

כשאנו מנסים לדבר עימה על אביה היא מספרת: "אבי סיפר על החיים שלו והרבה אנשים, שהכירו אותו, אומרים שאני דומה לו בהתנהגות ובמראה הכללי. הוא היה אדם פעיל מאד: איש עסקים שעשה ספורט, למד, התעניין, ובעל חוש הומור" .

כשהיא מדברת על האב היא עצורה מאד אבל כשמדברים עמה על היכולת שלה ככותבת, כסופרת צעירה, היא אומרת :
"יש דבר אחד שעימו אלך כל חיי : כשרון הכתיבה שלי. אני כל הזמן מתבוננת במה שמצוי סביבי. אני מנתחת וכותבת. ראשית – אני כותבת שירה. קיימתי באוקראינה ערבי קריאת שירה והגעתי ללבבות של המאזינים"

"אני בטוחה שבישראל אוכל להגיע אל הלבבות ולהגשים את חלומי. אני אכתוב על אותם נושאים אבל בצורה טיפה שונה ואני מקווה שככל שאהיה וותיקה יותר בארץ ואדע את השפה טוב יותר אעשה את ההתאמה לקהל היעד. אני מאד רוצה לכתוב שירים בשפה העברית ומקווה שזה יקרה גם כן".

היא אשת רוח ששואפת להגשים את עצמה ואף להשיב לחברה הישראלית שהייתה נדיבה כלפיה וכלפי משפחתה.

פאבל הורבנקו, יליד צרניגוב שבאוקראינה, הוא צעיר שעניינים אחרים טורדים את חייו.

פאבל הורבנקו

"גיליתי שאני יהודי בגיל 13" אומר לי פאבל הורבנקו "ואף שנחשפתי לאנטישימיות לא שיניתי את הזהות שלי והזדהיתי כיהודי. כדי להתקבל בחברה התמקדתי באימון גופני ובהגעה להשגים בתחומי הלימודים – מחשבים ורובוטיקה".

"מרבית חיי הבוגרים למדתי ותרגלתי אמנויות לחימה ולאחר שנפצעתי בקרסולי החלטתי לעסוק בספורט פיתוח הגוף. עד שהגעתי לתכנית סל"ה מיר זכיתי בשלושים מדליות מתחרויות פיתוח הגוף ואני אלוף אוקראינה בפיתוח הגוף, בגיל 16, כשמולי מבוגרים יותר. זכיתי במקום החמישי בקטגוריה הכללית של תחרויות פיתוח הגוף באוקראינה" הוא מספר.

החיים באוקראינה לא היו קלים לו ולמשפחתו.

הסבא שלו חלה מאד והתעוור לאחר מות הסבתא ממחלת הסרטן. הטיפולים שלו עלו הון תועפות; האבא של אביו נפטר. הקשיים והשכול הקשיחו אותו והשפיעו על חייו.

"חלומי הגדול להשיב להורי מיליון פעמים יותר ממה שהם העניקו לי, להעניק להם תנאים טובים בשנות הבגרות שלהם, ועל מנת להגשים את החלום שלי אני חייב להתקבל ללימודים ב"טכניון" בחיפה כדי ללמוד שם הנדסת מחשבים ורובוטיקה, תחומים שאני חזק בהם".

הסיפור של פאבל הורבנקו שונה מסיפורו של דוד פרוחרקוס.

דוד פרוחרקוס

דוד פרוחרקוס (17) הגיע לפרוייקט סל"ה-מיר מאזרביג'אן.

המעניין הוא שמולנו עומד בחור שהיה 7 פעמים אלוף אזרביג'אן בריקוד. הוא צעיר מוכשר מאד שעשה קריירה בתחום הריקוד.

הוא נחשב למאסטר בתחומו והוא מורה לריקוד כבר שש שנים. "הפכתי למורה ריקוד בגיל 11 שנים. אני מחזיק בתעודה של מורה לריקוד".

הוא מחזיק מדליות בתחומים נוספים כמו שחייה, רכיבה על אופניים.

הוא נפצע ועבר שיקום של תשעה חודשים "עברתי תאונה קשה והיה חשש אם אשוב לתפקד וכל הזמן חשבתי על הדבר המרכזי בחיי : היכולת שלי לסייע לאמי ולסבתא שלי להתקיים באזרביג'אן" הוא אומר.

עם שלל המדליות שלו הוא עומד מול משימה אחת  : לסייע לאמו וסבתו מבחינה רפואית וקיומית. הוא מעוניין לסיים את המסלול של תכנית סל"ה מיר, לשרת בצה"ל, וללמוד רפואה אלטרנטיבית, מסלול שיאפשר לו לפרנס את אמו וסבתו.

כשאתה יושב עם הצעירות והצעירים הללו אתה מגיע למסקנה שאתה יושב מול נבחרת צעירים שהחיים בידיהם ואנו כאן לסייע להם להגשים את החלום שלהם.