לדבר עם לב שוגולייב , שליח נייד של הסוכנות היהודית ברוסטוב על נהר הדון, ערב חג הפסח התשע"ט, זה לגלות מעט על יציאת מצרים של ימינו.

סביר להניח שאם משה רבנו היה בין החיים הוא לא היה מוותר על ששת שליחי הסוכנות היהודית, שנפלה בידיהם הזכות להשתתף ב"יציאות מצרים" מיתולוגיות של הסוכנות היהודית בשנות התשעים של המאה הקודמת: חילוץ היהודים מאזורי הקרבות בבריה"מ לשעבר בשנות התשעים, חילוץ פליטים, והעלאתם של יהודים ממדינות מצוקה במזרח אירופה, לרבות יוגוסלביה לשעבר, אלבניה, ומדינות הקווקז. והכוונה היא לקרול אונגר, אלי יצחקי, נעמי ומשה פלד, אריה שדה, אלכס כץ ולב שוגולייב.

לב שוגולייב חי את חילוץ היהודים בכל נימי נפשו, כמי שרואה בציווי התנ"כי, להעלות את אחיו, כציווי אלוהי. כן, אנו מתכוונים ל: "תְּקַע בְשׁוֹפָר גָּדוֹל לְחֵרוּתֵנוּ וְשָׂא נֵס לְקָבֵץ גָּלֻיוֹתֵינוּ וְקַבְּצֵנוּ יַחַד מְהֵרָה מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ לְאַרְצֵנוּ. בָּרוּךְ אַתָה ה', מְקַבֵּץ נִדְחֵי עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל". והוא, כשומר מצוות, מתפלל שלוש פעמים ביום, ועושה הכל לקיים את הציווי.

בית יהודי

הוא נולד במוסקבה, למשפחה יהודית מכל צדדיה, בשנת 1958. "היה לי מזל שסבתא שלי הייתה יהודייה דתיה שראיתי את אורחות חייה. חיי היום זה ניהול חיים באווירה מוכרת לי מבית. אני מאלה שזוכר את האמא שלו צועקת לעברי מהמרפסת : לובה, עלה הביתה, מתחילים סדר פסח. ככה זה היה אצלנו בבית בשנות השבעים" הוא מספר.

"הורי והסבים שלי עברו את תקופת סטלין , שבמהלכה הרגו את סבא שלי, עוד בשנת 1937. סבתי השנייה הייתה "אופרה אחרת". היא הייתה קומוניסטית גמורה. ואולם, בשנות השמונים התברר לי שסיפור חייה הוא סיפור יהודי מרתק. היא סיפרה את הסיפור שלה וכך הוא הלך: ב 1914 היא ברחה לארה"ב עם אחיה. אחיה נשארו שם והיא חזרה לרוסיה, כי התא האנרכיסטי, שהייתה חברה בו, הטיל עליה לשוב לרוסיה, והיא, עם כל הקומוניזם האנרכיסטי שלה, אמרה, לפני מותה, בשנת 1986 , "שמע ישראל"

"אבי, שנפטר בדצמבר 2018, היה יהודי בכל נשמתו. כולם אמרו לי שאיני צריך להתבייש ביהדותי. ואמרו לי : מי ששואל אותך אתה תגיד שאתה יהודי. להגיד שסבלתי מאנטישמיות זה נכון אבל לא יותר משאר היהודים. כשהייתי ילד בן שש "פתחו" לי את הראש בגלל שאני יהודי. אבל נשארנו חברים גם אחרי .. למעט , מקרה אחד : חבר בא ערב פסח ושאל אם באמת שמים דם תינוקות במצות. ואבא שלי אמר: לא רוצה לראות את החבר הזה יותר בבית שלנו".

"למדתי שמונה שנים בבי"ס רגיל לגמרי. ואני ואחותי היינו היהודים היחידים. סבתא שלי לקחה אותי לבית הכנסת כשמלאו לי ארבע שנים וכשהייתי בן 16 הגעתי לבית הכנסת לבד. שם הכרתי את המתפללים, וכשמלאו לי 19 שנים, אמרתי לאבא : אני רוצה לברוח מבריה"מ. לא חשבתי על ישראל. רציתי לברוח לארה"ב בעקבות חבר שהיגר לארה"ב. לשמחתי, אבי  שעבד במפעל מסווג, הסכים. כך או כך, ביקשתי לעלות לישראל. חיכיתי שלושה או ארבעה חודשים לאיחוד המשפחות אבל מי שהגיש בקשה בשנת 1979 קיבל סירוב לשנים ארוכות. גם אני. בסופו של דבר קיבלתי אישור עליה ב 1987 אחרי שחיית כסירובניק שנים ארוכות ".

חייו של לב שוגולייב, עד לעלייתו לישראל, היו חיי מסורב עליה. מסורביי העלייה התכנסו בבתים, ניהלו שיחות ערות על ישראל, ועל הגשמת השאיפה לעלות לישראל.

"בשנת 1980 שאלו אותי אם אני רוצה להשתתף ב"פורים שפיל" שהמסורבים במוסקבה ניהלו ומשנת 1980 ועד לשנת 1987 הייתי אמן "פורים שפיל". ב"פורים שפיל" צפו בי במוסקבה 400 איש אבל זו לא הייתה העשייה היחידה, כי השתתפנו בהפגנות וכתבנו מכתבים לשלטונות. קיבלתי מכתבי דחייה ואז הייתי אמור לכתוב מכתב תשובה וכתבתי מכתב לליאוניד ברז'נייב, שהיה אז ראש המפלגה הקומוניסטית בבריה"מ".

ואז הוא קיבל אישור לעלות לישראל.

שליחות בדושנבה

"בשנת 87 קיבלתי אישור עליה ואז הייתי נשוי פלוס שני ילדים. הגענו למרכז הקליטה מבשרת ציון ואני התחלתי לעבוד כצורף במשך שנה. בשנת 1988 התקבלתי לחברת "לוז תעשיות" ועבדתי בה עד לשנת 1991 ומשנת 1991 אני עובד בסוכנות היהודית".
השליחות הראשונה והמשמעותית הייתה לטשקנט, בירת אוזבקיסטן.

"טשקנט הייתה מודל של תחנת מעבר לעליה לישראל ואני הייתי אחראי על המבצעים. בשנת 1992 פרצה מלחמה בטג'יקיסטאן, שארכה חמש שנים וגבתה מאה אלף הרוגים. השליח המיוחד, מי שהיה מנהל תחנת מעבר של הסוכנות היהודית בבוקרשט, אלי יצחקי המנוח, התקשר ואמר לי : אתה טס לדושנבה. טסתי לדושנבה וכמה ימים לאחר מכן החלו קרבות בעיר דושנבה. אני הייתי אמור להעלות מטוס עולים לישראל. הוזמן מטוס, הייתה רשימת אנשים, ואז החל ירי חי בסמוך למטוס : קרב של פלוגה מול פלוגה מתחת לבית מלון. התקשרו אלי ופקדו עלי : בטל את המטוס. אמרתי : אני לא מבטל. המטוס ימריא בזמן. ואז התקשר אלי קרול אונגר, השליח שלנו בבודפשט ולימים ראש המשלחת במוסקבה, שאמר לי : אלי יצחקי, ראש המשלחת בבוקרשט, בא לעזור".

"אלי יצחקי נחת בשדה ופגשתי אותו. הוא שאל : המטוס לישראל אמור להמריא ? ואני עניתי : הוא כבר רבע שעה באוויר ובדרכו לישראל. אלי יצחקי אמר: אני לא מאמין. זה היה המטוס הראשון שהוצאתי לישראל. הכרתי את הצוות בשדה התעופה, את הנהלים, כי עבדתי בטשקנט לפחות שנה, וידעתי איך לדבר עם אנשי צוות הקרקע".

"מאז הגעתי לשם ועד שעזבתי חלצתי משם: 5000 איש ונשארו 5000 יהודים נוספים שהמשיכו להתגורר שם".

שליחות מסוכנת בירוואן

המלחמה בין ארמניה לאזרביג'אן , בשנת 1994, תפסה את לב שוגולייב, בין שליחות לשליחות.

"אזרביג'אן כיתרה אזור שבו ישבו יהודים והשליח משה פלד, שהיה שליח מרכזי של הסוכנות היהודית בפולין ואחר כך במוסקבה, התקשר אלי וביקש : תוציא את היהודים משם".

"הגעתי לשם, פגשתי במקום רכז של הסוכנות היהודית, שחי בתנאים קשים במקום, והוצאתי משם 5 מטוסים עם 600 יהודים" הוא מסכם.

האזורים של דרום מזרח בריה"מ לשעבר, מדינות הקווקז, וחלקים של בריה"מ האסייתית, סבלו מהתלקחויות של מלחמות. כך קרה למשל בדגסטאן, רפובליקה בדרום הפדרציה הרוסית.

המלחמה התלקחה שם בשנת 1997 , מה שקרוי המלחמה הצ'צנית הראשונה, ולב שוגולייב התבקש להגיע ולחבור אל היהודים במקום.

"היהודים הגיעו כפליטים מצ'צ'ניה לדגסטאן במטרה להמריא משם לישראל. ואני המתנתי להם. באחד הימים שכרה הסוכנות היהודית אנייה שתעגון בנמל סוצ'י ותעמיס את העולים לכיוון ארץ ישראל. הפליטים היהודיים הגיעו בלי כלום. היו כאלה שנשאו כמה תיקים ביד. ואז אני רואה את העוזר השלישי של רב החובל רץ להעלות את הציוד של הפליטים היהודיים לאנייה. משיחה קצרה התברר לי שמי שמסייע בהעלאת הפליטים לאנייה הוא לא אחר מאשר הבעלים של האנייה שסייע להעלאתם של היהודים ההררים לאנייה שלקחה אותם לישראל" הוא נזכר.

"בין שליחות לשליחות שבתי לישראל. ואינני שוכח את ה"הקפצות" להצלת יהודים כל אימת שזה היה נדרש"

"הייתי מחובר לשליחים "הקרביים" של הסוכנות היהודית : אלי יצחקי, קרול אונגר, שהצילו יהודים מאבחזיה תחת אש, והגיעו לכל מקום שהם נדרשו להגיע אליו".

"זו הייתה תקופה של מבצעים בהם סייענו לעולים לעלות לישראל, בנסיבות הכי רגישות, וזו זכות הקיום של הסוכנות היהודית – להיחלץ כשהיא נדרשת לעשות כן".

הבאת מוסלמים מקוסובו

בימים אלה מלאו עשרים שנה למבצע החילוץ של הפליטים מקוסובו.

הסוכנות היהודית סייעה, ב 12 באפריל 1999, להצלת 104 מוסלמים אלבניים שגורשו מחבל קוסובו על ידי צבא יוגוסלביה למקדוניה.

בצילומים של משה מילנר באוסף התצלומים הלאומי אפשר לראות את הפליטים האלבנים, שהגיעו לישראל בעקבות החלטת הממשלה לסייע ולקלוט אלבנים מנפגעי הגירוש מקוסובו.

אין זו הפעם הראשונה שהסוכנות היהודית סייעה בהצלת פליטים מאזורים קשים בעולם.

"הייתי בעצם הפרוייקטור של המבצע של הפליטים מקוסובו בעקבות ההחלטה של הממשלה לחלצם. למבצע היו שותפים: שמואל בן שחר- שליח בבלגרד, אורי קונפורטי שהיה שליח בבולגריה, ואני נשלחתי לחלץ את המטוס לנמל התעופה בן גוריון".

"הגענו למקדוניה, לגבול מקדוניה וקוסובו, שם היו שני מחנות פליטים ענקיים. בני כל האומות היו שם כדי לסייע לפליטים. הקצינים האירופאים, מסופרים ומסודרים, חילקו מזון. אנחנו באנו לבסיס שלנו כולם בבגדי עבודה, הקמנו בית חולים צבאי, ועבדנו מסביב לשעון כדי לסייע לכולם"

המחנה הישראלי היה המחנה היחיד שהיה בו חשמל והיחידי שהיו בו שירותים. במחנה הישראלי ערכנו ניתוחים , ואפילו קיימנו לידה בבית חולים הזה. בנות ובנים מישראל טיפלו בילדים הפליטים, כאילו הם אחים שלהם, וכשאתה רואה את הפעילות שעשינו, אתה נמלא בגאווה. בסוף התקופה היינו צריכים לבחור שני מטוסים של 100 איש ולהביאם לישראל. המטוסים הישראלים נחתו בסקופיה, עיר הבירה של מקדוניה, והסרבים העויינים להם לא הפריעו לעבודה שלנו. הם אמרו: אם אתם סוגרים את הדלת עד שדה התעופה ומעלים אותם למטוס אין בעיה. והיו שתי טיסות כאלה לישראל".

"בשליחויות שלי אני חש גאווה גדולה על היותי ישראלי ועל העבודה הקשה שהחברים שלי לעבודה עושים" הוא אומר.

שליח ברוסטוב על נהר הדון

היום הוא שליח ברוסטוב על נהר הדון.

הוא שליח נייד ועובד מטה ביחידה לחבר המדינות. הוא בעצם מטפח את השאיפות של העולים מדרום רוסיה, שאיפות של צעירים להגיע וללמוד בישראל. "בזמן האחרון אני מטפל בהדרכות של מועמדי עלייה, ורכזים של הסוכנות היהודית, ברוחמ"ע".

"אני צריך לעשות ועושה. נולדתי ציוני ואני, כנראה, אמות ציוני, כי כל היהודים צריכים לחיות בארץ ישראל, כשאני רואה עולה לארץ ישראל, ומתברר לי שהוא מרוצה כאן, אני שמח. באמת".

"אני איש מבצעים, איש עולם העשייה של הסוכנות שהציבור בישראל נחשף אליה פחות, וזה ממלא את החיים שלי משמעות".