Aliyah

ירוסלם שלי

במרכז המורשת של בני העדה האתיופית, במרכז הקליטה קלישר בבאר שבע, מדברים על ירוסלם, ירושלים, כפי שהיא משתקפת בזיכרון הקיבוצי של בני העדה, ולכל אחד ואחת מן הצעירים הצעירות והמבוגרים, ירוסלם שלו * כתב וצילם נתן רועי

 

ירוסלם של גתנאך אונאטו, שעלה לפני כמה חודשים מאתיופיה, קשורה לזיכרון שלו מאמו, שנפטרה מסרטן, עשרה ימים לפני שאמורה הייתה לעלות לישראל, אחרי המתנה של שנים ארוכות, כשבלבה מקננת התקווה לראות את ירוסלם שלה.

בשיחה עימו בסמוך למרכז המורשת של יהודי אתיופיה במרכז הקליטה "קלישר" מאחורי הגינה הקהילתית של העולים החדשים, הוא מדבר עם חבריו ועם כמה מן המלווים, על ירוסלם שלו. העולים, בני העדה, קוראים לירושלים – ירוסלם.

"מהי ירוסלם עבורי ? ירוסלם בשבילי זה חלום להגיע לירוסלם הקדושה ולחיות בה. זה חלום. עליתי לפני כמה חודשים ועדיין לא ראיתי את ירוסלם. אני מקווה להגיע לבקר בה".

אתי נגוסה, שעובדת עם העולים, מסייעת להם, עלתה בקבוצה הראשונה של עולי המבצע שקדם למבצע משה ( 1985 ) יושבת ביננו ואומרת : "אתה יודע מה זה ירושלים בשבילי ? אני יודעת מה זה ירושלים בשביל גתנאך והעולים האחרים . זה מקום קדוש. הם השאירו את המקום שלהם, ביתם, והלכו למחנה בגונדר. הם ידעו שזה יהיה מאד קשה ולמרות זאת הם וויתרו על הכל, כי זה היה ועודנו החלום שלהם להגיע לירוסלם. זה קשה כל כך לעשות את הצעד בדרך לירוסלם : העלייה כל כך קשה, הפרידה מהמשפחה , והכל כדי להגשים חלום. ואחר כך, יש עוד מצב שאין מקבלים אותך בשל צבע העור".

"מאין כל התשוקה לירושלים נובעת? מאמונה בתורה, להגיע לארץ הקדושה, לירושלים, ובגלל זה מעורר כל כך הרבה רגש.

"אם זה לא הייתה אמונה עמוקה הם לא היו משלמים מחיר כל כך כבד להגיע לירוסלם. הם היו שואפים להגיע לקנדה , לארה"ב. כל יהודי, כל מי שיש לו נשמה של יהודים, יש לו חלום להגיע לירוסלם".

"אני לא ראיתי את ירוסלם, כילדה, ובכל זאת יצאתי, לפני שנים רבות, למדבר, לסודאן, ולא ידענו אם נגיע או לא נגיע. אי אפשר להסביר את הערגה התשוקה הזאת לירוסלם. זו אמונה; כשהיינו ילדים הזקנים היו מספרים לנו, הילדים, שמי שמגיע לבית המקדש החיים שלו ארוכים, וכל מי שמגיע קדוש, טהור, והם מאמינים שרק מי שצדיק יכול להגיע לירוסלם".

גתנאך אונאטו אומר לי, כשהוא שומע את דבריה של אתי נגוסה, כך :

"החלום שלי לרכוש דירה בירושלים, לגור שם, ללכת לכותל המערבי, להתפלל, ולהגשים את החלום שלי".

"את העצב שלי שאמי לא הגיעה לירוסלם קשה לי לתאר. חלמתי להגיע עם המשפחה, ובהעדרה של אמי הגשמתי חצי חלום,  כי הוא מהול בשמחה ובהרבה עצב . אני יושב באולפן לעברית וזה לא אותו גתאנו. בנוסף, אחותי הגדולה נשארה באתיופיה. אם הייתה מגיעה לישראל אולי הייתי מתנחם. היא נשארה לבד באתיופיה, ממתינה לקבלת אישור עליה, בלי אמא ובלי האחים שלה. היא נשואה עם שני ילדים ובעל. הם יגיעו בע"ה. אבל שוב אני רוצה לומר שהעצב שלי שאמא שלי לא הגשימה את חלומה להגיע לירוסלם מעציב כמו תהום".

ירוסלם של מולקאו והבטמו היא שונה.

מולוקן מנגאו : "מה היא ירוסלם בשבילי ? ירוסלם זה החיים שלי. זה היה החלום שלי. הייתי כותב מכתבים למי שעולה, שישים לי פתק בכותל המערבי, כדי שאני אעלה לירוסלם".

"ירוסלם היא עיר קדושה, אני מאד מתרגש כשאומרים ירוסלם , ולא יכול לחשוב מה זה ירוסלם למי שלא חווה את הגלות שאנחנו חווינו. עדיין בוער בי החלום שלי להגיע לירוסלם, אני עדיין חולם להגיע לירוסלם, כי עדיין לא לקחו אותנו משם מאז שעלינו".

מולקן מנגאו הוא בעל סיפור אישי אחר. "מה עשיתי באתיופיה ? הייתי מדריך בתנועת בני עקיבא במחנה ההמתנה באתיופיה במשך שנה וארבעה חודשים. החלום שלי התגשם והגעתי לישראל . אבל המתנתי במחנה המעבר בגונדר במשך עשר שנים. אחותי נשארה באתיופיה, והיא 16 שנים בגונדר  ובעזרת השם היא תעלה".

"מה יקרה כשאגיע לירוסלם? אם יהיה לי כסף ארכוש דירה בירושלים ואם לא אלך כל חודשיים להתפלל בכותל" הוא אומר.

הבטמו (אושר ) מזנגוו אומר: "מה זה ירוסלם בשבילי? זו ארץ קדושה בשבילי. גן עדן. החלום שלי להגיע לירוסלם ולהיות בארץ הוא גדול. אני מאוהב בירושלים ועוד לא הייתי שם. בחלום הייתי שם. והאמת, קשה לי לתאר את האהבה שלי לירושלים ולישראל.  אני רק יודע שירושלים איננה מזהב אבל העפר שלה קדוש וזה בשבילי יותר מזהב".

ירוסלם של יפה יחייסא , סומכת בקלישר.

כשאנו ישובים ושותים קפה שחור מסבים לשולחן גם הסומכות, המדריכות של העולים שלכל אחת מהן, סיפור שלה.

"אנחנו עלינו בשנות השמונים דרך סודאן. ובילדות, כך זכור לי, ירוסלם הייתה נוכחת בבית. אחים של אמא שלי הגיעו לישראל לפני מלחמת כיפור. כל פעם שסבא וההורים שלי התפללו : לשנה הבאה בירוסלם זה היה מרגש. ואני זוכרת תמונות של ירוסלם שהיו בכניסה לבית של סבא, וקצת עפר ירוסלם בשקית שהיה מונח בכניסה לבית, כי זה בא מירוסלם. היו אוספים את כל הנכדים ומספרים מה קיבלנו מירושלים. וגם הייתה מצה של פסח להראות מה אופים בירוסלם".

"הדוד, אח של אמא, היה מוצג בכניסה במסדר צבאי בירוסלם כחייל. זכור לי שהכל היה תלוי על הקיר והמצה היתה מונחת בסלסלה אתיופית. כל מי שנכנס ראה את זה מיד".

הבית של יפה יחייסא היה בעיר אנדבגונה שבמחוז טיגרי. זה המקום שבו התגוררה אמו של פרדה יזזאו אקלום, מאנשי "המוסד" שחילצו יהודים מאתיופיה. "הוא הוציא את סבתא שלי, את האחיות, וגם אני יצאתי כי אנחנו היינו "ניסוי דרך" של פרדה. עליתי עם אבא שלי  כי פרדה אמר לכולם: "אם נמות לא יגידו שהוא הרג את האחרים כי זה משפחה שלו. יצאנו לדרך, לירוסלם, שמונים איש. פרדה היה בסכנת נפשות. עקבו אחריו, רדפו אותו, סוכנים של שירותי הביון האתיופים והוא ישן על העץ, כשהוא מכוסה רמשים, וכדי להמשיך את הדרך הוא היה יורד מהעץ, לובש את ה"גלביה" של הסודאנים וראינו רק את העיניים שלו. הכל נעשה בסודיות גמורה כדי שלא יתפסו אותנו, לפני "מבצע משה". העלייה שלנו הייתה סודית ואח של אמא שלי היה שותף לעבודת "המוסד"".

"אני זוכרת שבאתיופיה, כשהיינו קטנים, היה לנו מצות ותמונה של ירושלים וחול של ירושלים כמו בבתים רבים של יהודים. ותמונה של חיילות. סבא שלי היה מאזין לרדיו. רק אצל סבא היו מאזינים לרדיו. אני גם זוכרת שאצל הסבא עבדו בתיקון נשק, ואל הסבתא היו מגיעים לקוחות שבאו שהיא תסיר הענבל מתחת לגרון. הבית היה פתוח כל היום והייתה חגיגה ישראלית שבמהלכה ירוסלם הייתה מככבת".

ירוסלם של אברהם אסמרו.

אברהם   ( 70 ) אסמרו נחשב ל"אבא" של מרכז הקליטה. הוא בורר ומגשר ("שמגלה").

הוא איש בוגר, שהוא בעל סיפור חיים מפותל.

"עבורי, ירוסלם זו הארץ של אברהם ובשבילי להיות כאן זו הרגשה טובה. ירוסלם היא קודם כל כמו נשמה, והיא עוטפת את כל היהודים, היא המדינה של כל היהודים ועוטפת את כל אזרחיה".

"כשאני הוגה את השם ירוסלם זה כמו לומר: אבא ואמא ומרגישים שהם עוטפים אותי.  כשאני קורא אודות ירוסלם אני קורא הרבה על אברהם".

הוא אתיופי, שאת ימיו הבוגרים עשה כחייל בצבא האריתראי. הוא עלה לישראל מאסמרה ועזב לישראל בלי משפחה. אחרי כמה שנים הגיעו לכאן הילדים שלו . לפני שהוא נקלט בישראל, אמו ואחיו עלו, כיון שהוא חייל של אריתראי שביקש טיפול  לאחר שעבר אירוע קשה. 

"מה קרה על הר הבית בירוסלם? יצחק עמד להיעקד ואז הופיע כבש וכך הוא ניצל".

"כמה פעמים הייתי בירוסלם?  הייתי שלוש פעמים. ומה הרגשתי ? כל כך נדהמתי ממה שראיתי וכמה דקות חשתי כמו חלום. ומה ראיתי? ראיתי בירוסלם, בדמיוני, את סמל המנורה, והיה לי קשה להבין ולא דמיינתי שזה אמיתי ואז הסבירו לי שהיה זה מצב של הלם ממש".

"אני מרגיש שאני בן מזל שהגעתי לכאן ומנשק את האדמה כמה פעמים ואומר בלי סוף תודה רבה על הזכות שנפלה בחלקי".

"לחשוב שאני, חייל באריתריאה, שלא ידע מה זה יהודים, כי לא ידעתי שאני יהודי, זה נס. כל ההיסטוריה של היהודים נודעה לי מהסיפור והקריאה בספר התנ"ך באמהרית. עברתי גיור ובסיומו שמתי את היד על המצח ואמרתי: "שמע ישראל, ה' אלוהינו ה אחד" ופרץ בבכי...."

חדווה טקץ', אם בית במרכז הקליטה קלישר, מתערבת : "כולנו בכינו כשהוא עבר את זה וקרא קריאת "שמע".

"איך גילית שאתה יהודי? מהצד של אמא שלי יש שורשים יהודיים כי מהצד של אמא, שעדיין חיה, כולם יהודים".

חדווה טקץ': "אין יודעים כמה שהוא עושה וכמה הוא יהודי".

אברהם: " כמה יהודי אני? אני יהודי מהרגל ועד הראש. ומה אני יודע על יהודים שהם אבר מאבריה של ירוסלם ? היהודים הם חזקים והם אנשים שעוזרים לאנשים שהם מסכנים. וכן, הם רחמנים".

"אני יודע על ירוסלם ממה שקראתי אבל גם ממה שאני מרגיש. כל  פעם שהייתי קורא על ירוסלם הייתי הופך צעיר בלב יותר ויותר".

חדווה טקץ' : "כשהגיע אלינו הוא היה מתפרק מקשיים ובוכה. הוא מאד רגיש"

ובצד יושבים בני משפחת זריהון. אבא אמא וילדה קטנה בשם ירוסלם.

הסיפור של ירוסלם הקטנה

אווקה ידנק ירוסלם זריהון  , עלו ב 6 במארס 2019 מאתיופיה. הם המתינו כזוג שש שנים בגונדר ובכמה מקומות אחרים באתיופיה עד שקיבלו אישור יציאה. הם נישאו לפני שש שנים וחיו בכפר ליד העיר גונדר.

ההורים של הבעל כאן ושם: האבא בישראל, והאמא בגונדר . ההורים של האישה סבלו רבות: האבא באתיופיה והאמא נפטרה. האמא נפטרה לפני עשר שנים. עצב רב נסוך על פניה של האשה.

"למה קראנו לילדה ירוסלם ? היינו בגונדר ורצינו לעלות לירוסלם והיא נולדה כשהיינו בגונדר. אמרנו שאם נקרא לה ירוסלם זה יקרב את העלייה".

"מה זה ירוסלם בשבילנו ? היתה ועודנה חלום. היה לנו חלום לעלות לירושלים, לארץ הקדושה, לארץ חלב ודבש וכל הזמן חשבנו לעלות. האם היינו בירוסלם ? עוד לא הגענו לירוסלם כי רק עלינו. עוד לא. בנתיים אנחנו לומדים על ירוסלם. לומדים באולפן יהדות ולומדים... על ירוסלם".

כשאנו מדברים על ירוסלם ירוסלם, בת השנה עוד מעט, משחקת, והם מגלים לי שהם מאד רוצים להגיע עם הילדה לירוסלם.

רוית כהן , רכזת התרבות של מרכז הקליטה "קלישר" מסבירה: "ירוסלם היא בתודעה של העולים. אני 19 שנים ב"קלישר" ובין הדברים המרגשים שקורה לי זה כשאני לוקחת את העולים, בפעם הראשונה לירוסלם. כל כך מרגש לראות את ההתרגשות שלהם".

"כשיש לי את הזכות לקחת אותם לירושלים אני נחשפת למחזה שאני לא יכולה להסביר אותה. זה מאד מרגש לראות את התגובות כשהם מגיעים לירוסלם, זהו ממש זכות להיות עימם".

"אנחנו לוקחים אותם לאנדרטה בהר הרצל לזכר בני העדה האתיופית שנפטרו בדרך לירוסלם וזה כל כך מרגש. כשהם מגיעים ל"יד ושם" אתה רואה את החיבור שלהם לסבל האנושי בכלל והיהודי וזה קורע את הלב. המדריך מראה להם, מסביר להם, ואתה רואה את הבכי שלהם. אתה שומע את הבכי ומרגיש כמה הם נרגשים מהמראות והשיא כשהם רואים את הכותל המערבי. "

ירוסלם של צהיינש וולדה

צהיינש וולדה הגיעה למפגש, כמו כולם, עם בגדי חג לכבוד יום ירוסלם.

וכשאתה שואל אותה : מה זה ירוסלם בשבילך ?  היא אומרת :

"אמא שלנו הייתה מספרת לנו על ירושלים. אני חלמתי על ירוסלם וזה בלב שלי" והיא מתחילה לרקוד.

==
על מרכז המורשת שבו התקיימה השיחה מספרת מנהלת מרכז הקליטה, טליה ארצי – בוסקילה
כיום, ניתן לקרוא למרכז הקליטה גם מרכז מורשת, כיוון שבשנים האחרונות אנו מתמקדים בחשיפת הקהל הרחב לתרבות האתיופית הנפלאה, וחיזוק המורשת בקרב העולים.
אנו עושים זאת במספר דרכים: גינה קהילתית, ספר ייחודי שפרסמנו על מנת להציג את המורשת, ובית הקפה המסורתי שנושא את השם "בונה שר"
אחת המטרות העיקריות שלנו כמרכז קליטה הינה לחשוף את הקהל הרחב לייחודיות ולקסם של העלייה מאתיופיה והתרבות האתיופית.
אנו מאמינים שקליטה מטיבה הינה זו המסייעת לעולים להתחבר לשורשי ארץ מוצאם ולהכות שורשים בארץ. העולים אכן צמאים ומביעים תשוקה וערגה לירושלים ולציון אך חשוב מאוד לא להזניח את תרבות המוצא והמורשת, שמחברת אותם לעברם למסורת אבותיהם ולירוסלם שלהם.
"עם שאיננו יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל", היא אמירה שמיוחסת ליגאל אלון, והיא נכונה גם במקרה זה.
אחת הדרכים שלנו להתחבר למורשת הינה חיבור לגינה קהילתית, בה העולים זוכים לגדל גידולים אתיופיים באדמתה של ארץ ישראל. לדידנו, זהו חבור מטאפורי נפלא לסיפור העלייה בכלל.
אנשים רבים מהארץ ומהעולם באים לבקר בגינה, מתרשמים מהעשייה, מהריחות ומהטעמים, וכמובן מהבית המסורתי.
מבוגרי הקהילה זכו לשבת בגודג'ו בית (בית מסורתי אקולוגי שהוקם בגינה הקהילתית) במסגרת פרויקט מספרי סיפורים, בלבוש מסורתי וסביב טקס הקפה, הם שתפו בסיפור עלייתם המרתק .
סיפוריהם אף זכו לראות אור באמצעות ספר ייחודי, בשפה העברית והאנגלית: "מאתיופיה לקלישר ומה שביניהם" , עם תמונות נפלאות,  פתגמים יפים ומתכונים אשר יחד מאפשרים  לחוות ולטעום ואילו במעט, מהתרבות האתיופית היפיפייה.
זאת ועוד, הקמנו לרווחת העולים והקהל הרחב בית קפה "בונה (קפה באמהרית) שר (לחלוק)" ובו חולקים העולים מטעמים, ריחות וזיכרונות עם הקהל הרחב.
אחת ממטרותיו הינה להוות מרכז למידה חוויתי אודות התרבות, המסורת והמורשת האתיופית, לרבות קיום ימי עיון להעשרת הידע של אנשי מקצוע מתחומי רווחה, חינוך, בריאות ועוד.   
עולי מרכז קליטה קלישר גאים והיו שותפים בעיצוב המקום שמייצג את התרבות שלהם,  מקום חוויתי עבורם לפעילות פנאי ותרבות הורים וילדים. בשנים האחרונות ארחנו משלחות רבות, ומבקרים, ואף קיימנו ימי עיון עבורם, החל מילדי גנים ובתי ספר, סטודנטים, אנשי חינוך, אנשי רווחה, משלחות מחו"ל ועוד. כולם הגיע כדי ללמוד ולחוות אודות התרבות האתיופית
טעמו ונהנו מהחוויה בבית הקפה.
ולסיום, אנו סבורים כי חיזוק גאוות המורשת חשובה ומשמעותית לשימור הפלורליזם היפה בחברה הישראלית.

 

26 מאי 2019 / 21 Iyar 5779 0
  •   הדפסה  
נתן רועי

נתן רועי נולד ביפו להורים שעלו ב"עליית גומולקה"; בעל השכלה וניסיון של למעלה משלושים וחמש שנות כתיבה תחקיר ועריכה עיתונאית הן בעיתונות הכתובה, בטלוויזיה הישראלית וברדיו (גל"צ); פרסם בישראל 18 ספרים בתחומי צבא ובטחון והחברה הישראלית; מרצה בנושאי תקשורת והיסטוריה הן ברמה אקדמית והן בפני קהל;מחבר תכניות חינוכיות הן בתחום ידיעת ארץ ישראל והן בתחום ההיסטוריה של ישראל; נמנה על צוות ההקמה של "תגלית" ומחבר תכנית היסוד של "תגלית" ב 1995; בעל שלושה תארים : משפטן Llb , היסטוריה ופילוסופיה,תואר ראשון ותואר שני Summa cum Laude; זכה בפרס של תנועת "סובלנות" (1987 ) בראשות נשיא המדינה אפרים קציר ומיכל זמורה-כהן על מאבקו העיתונאי למען חסידי אומות העולם בישראל ומתן מעמד מיוחד להם ולבני משפחותיהם במוסדות המדינה; זכה בפרס של מכון שכטר ( JTS ) בירושלים על הישגיו בלימודי התואר השני בהיסטוריה ופילוסופיה ובמלגה מטעם המכון בסיום לימודיו. נשוי באושר ואב לחמישה ילדים.