מבנהו של פרק ראשון בספר דברים נראה תמוה בעיני חכמים. מוזר הוא שבראש דברי משה יסופר על שליחת המרגלים לארץ כנען . הרי ספר דברים, כספר משנה תורה, צריך היה לפתוח בחזרה על מצוות התורה ושינונים לבני ישראל, ואם ראה משה צורך להקדים למצוות את סיפור קורות עם ישראל במדבר, למה לא יסדר סיפורו על סדר המאורעות מיום צאתם ממצרים? יפה ביטא את השאלה דון יצחק אברבנאל (הספק השמיני ) כדרכו:

אם היתה כוונת משה רבינו להוכיחם על עוונותיהם, יקשה מאד, למה לא התחיל ממעשה העגל, שהיה החטא הראשון, וכי נגע עד הנפש? ואין לומר ששכחו (החטא הזה), כי הנה בפרשת עקב (במדבר פרק ט) הביאו והאריך בסיפורו. ואם כן יקשה, למה הביא ראשונה חטא המרגלים שהיה אחרון בזמן, ובאחרונה הביא חטא העגל שהיה החטא הראשון? גם חטא המתאוננים רע "ותבער בם אש ה'" (שם יא, א) וחטא המתאוים בקברות התאוה (שם שם, לד),ששניהם קדמו לעניין המרגלים, יקשה למה לא הזכירם כאן והביאם בפרשת עקב (דברים ט, כב)? ובאו- אם כן- העוונות בלי סידור.

ואם תאמר שלא באו לתכלית התוכחה, אלא בדרך סיפור מה שקרה, כדברי הימים אשר למלכים, יקשה גם כן, למה לא נזכרו הדברים כפי זמנם וכפי מה שקרו, הראשון-ראשון והאחרון אחרון?

כמה מן המפרשים מיישבים פליאה זו. יפה מסביר את סידור המאורעות בפרשתנו ר' דוד צבי הופמן בפירושו לספר דברים. דברי משה אלה מתבארים על רקע הזמן והמצב בם נאמרו. משה רבינו פונה בפרשתנו אל דור באי הארץ העומדים עכשו לעבור את הירדן ולרשת את הארץ והנם עתה במצב הדומה למצבם של אבותיהם, דור יוצאי מצרים, לפני שלושים ושמונה אז, כשנה וחודשיים אחרי צאתם ממצרים, עמדו בני ישראל (אבותיהם של אלה אשר עמהם ידבר משה עתה ואשר היו אז כולם למטה מבני עשרים) בקדש ברנע, אחרי שהתפקדו, אחרי שסודרו איש על מחנהו ואיש על דגלו, ונאמר להם:

א כ באתם עד- הר האמרי אשר- ה' אלהינו נתן לנו. א כא ראה נתן ה' אלוהיך לפניך את- הארץ עלה רש כאשר דבר ה' אלהי אבתיך לך אל תרא ואל- תחת.

ואז ברגע מכריע זה, ערב התחלת הכיבושים, עשו בני ישראל אותו מעשה אשר עיכב את הכניסה לארץ שלושים ושמונה שנה, אותו מעשה אשר בגללו תעו, נעו ונדו במדבר, אשר בגללו מתו כול דור יוצאי מצרים מבן עשרים שנה ומעלה:

א כב ותקרבון אלי כלכם ותאמרו: נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו- לנו את-הארץ וישבו אתנו דבר - - -

ובשל חוסר אמונה זה נתקלקל הכול, ושבו המרגלים והודיעו את אשר הודיעו והסיתו את ישראל ונתקבלה הסתתם, ונדחה על ידי כך אותו "ראה נתן ה' אלהיך לפניך את הארץ"(א, כא) עד תום הארבעים שנה. ושוב עומד הדור החדש במצב הדומה למצבם של אבותיהם. מש מדבר אל הדור הזה "בארבעים שנה, בעשתי עשר חדש, באחד לחדש... אחרי הכותו את סיחון מלך האמורי אשר יושב בחשבון ואת עוג מלך הבשן אשר יושב בעשתרות באדרעי" (שם, ג- ד). אם כן נכבש כבר כול עבר הירדן המזרחי, והנה עומד עתה עם ישראל בעבר הירדן בארץ מואב: ואל יהושע, הנבחר לבוא אחרי משה, כבר נאמר:

ג כא עיניך הראת את כל אשר עשה ה' אלהיכם לשני המלכים האלה כן יעשה ה' לכל- הממלכות אשר אתה עבר שמה. ג כב לא תיראום כי ה' אלהיכם הוא הנלחם לכם.

ועכשיו אין להם אלא לקחת מוסר, ולא לקלקל כאשר קילקלו אבותיהם, ולא תידחה כניסתם לארץ אשר ה' עומד לתיתה להם. מובן מעתה למה לא הוזכר כאן, לא חטא העגל, לא חטא המתאוננים ולא חטא המתלוננים, אלא דווקא חטא המרגלים, עם היותו אחרון בזמן, כי הוא הוא שגרם לכל תעיותיהם במדבר, ומפניו ומפניהדומה לו יש להזהיר את הדור החדש לבל יגרום שוב החטא.

עד כמה רצה משה רבינו בפרשה זו להזהיר את הדור השני שילמד מחטאו ומעונשו של הדור הראשון יתברר גם מתוך הקבלה של מספר פסוקים, העומדים בתחילתם ובסופם של שני חלקי פרשתנו (כולל שבעה פסוקים ראשונים של פרשת ואתחנן). חלק ראשון העוסק בדור ראשון ובכשלונו (א, א- ב, א) וחלק שני העוסק בדור שני, הצלחותיו בעבר וסיכויו לעתיד (ב, ב- ג, כט). נשווה איפוא את הפסוקים הבאים: לפני חטא המרגלים נאמר אל הדור הראשון:

א ו רב- לכם שבת בהר הזה. א ז פנו וסעו לכם ובאו - - -

בתום העונש של נדודי ארבעים שנה נאמר אל הדור השני:

ב ג רב לכם סב את ההר הזה פנו לכם צפנה.

ושוב נשווה את סיומי שני החלקים: אחרי חטא המרגלים והתמרדות הדור הראשון נאמר:

ב א ונסב את- הר שעיר ימים רבים.

_ הלוא הם ימי העונש. ואילו אחרי כיבוש עבר הירדן המזרחי וערב כניסתם לארץ, כניסתו של הדור השני נאמר:

ג כט ונשב בגיא מול בית פעור.

_ מוכנים להיכנס. חטא ועונשו של דור יוצאי מצרים בחלק הראשון (א, א ב, א)! משמעת ושכרה של דור באי הארץ בחלק השני (ב, ב ג, כט).

אותה קריבה אל משה (א, כב) לבקש מרגלים, שהיתה הרת אסונות ושגרמה לדחיית כניסתנו לארץ, מקביל אותה רש"י לקריבה שנייה אל משה המלווה בקשה אף היא. בקריבה ראשונה, הבקשה לשליחת מרגלים, נאמר:

א כב ותקרבון אלי כלכם ותאמרו: נשלחה אנשים לפנינו----

מקריבה שנייה, אחרי מתן תורה, אחרי שמיעת עשרת הדיברות בקולות ובברקים בהר סיני, נאמר:

ה כ ויהי כשמעכם את- הקול מתוך החשך וההר בער באש ותקרבון אלי כל- ראשי שבטיכם וזקניכם. ה כא ותאמרו: הן הראנו ה' אלהינו את- כבדו ואת גדלו ואת- קלו שמענו מתוך האש היום הזה ראינו כי ידבר אלהים את- האדם וחי. ה כב ועתה למה נמות כי תאכלנו האש הגדלה הזאת אם יספים אנחנו לשמע את- קול ה' אלהינו עוד ומתנו. ה כג כי מי כל בשר אשר שמע קול אלהים חיים מדבר מתוך- האש כמנו- ויחי. ה כד קרב אתה ושמע את כל- אשר יאמר ה' אלהינו ואת תדבר אלינו את כל- אשר ידבר ה' אלהינו אליך ושמענו ועשינו.

קריבה ראשונה: בקשה הנובעת מחוסר אמונה, מחוסר בטחון בה', רצון לסמוך על בני אדם ועל עדותם הנאמנת עליהם יותר מהבטחת ה' לאבות, יותר מהבטחת ה' בסנה, יותר מדברי משה רבינו בשם ה', קריבה שנייה: הרגשת קטנות האדם, אפסותו, ידיעת גבולותיו, יראת הרוממות בעמידה מול ה', הרתעות ברטט וחיל.

רש"י המקביל (על פי מדרש חז"ל) שתי קיבות אלה רואה את ההבדל שביניהן לא רק במה שנאמר בתוכן דבריהם המפורשים, אלא גם באופן גישתם, הנרמזת רק בשינויי לשון מעטים. בקריבת מבקשי הריגול נאמר:

א כב ותקרבון אלי כלכם. ואילו בקריבה שאחר מעמד סיני נאמר:

ה כ ותקרבון אלי כל- ראשי שבטיכם וזקניכם.

ואלה דברי רש"י:

"ותקרבון אלי כלכם" (א, כב)(: בערבוביא! ולהלן הוא אומר (דברים ה, כ):"ותקרבון אלי כל ראשי שבטיכם וזקניכם ותאמרו: הן הראנו..l.. אותה קריבה הייתה הוגנת ילדים מכבדים את הזקנים ושלחום לפניהם וזקנים מכבדים את הראשים ללכת לפניהם, אבל כאן: "ותקרבון אלי כלכם"- בערבוביא, ילדים דוחפים את הזקנים דוחפים את הראשים.

אם כן תוכן הדברים עומד בהתאמה גמורה להתנהגות המשלחת המביאה את הדברים . וכל זה נלמד משינויי הלשון שבכתובים, להודיעך, כמה חשיבות יש לכל מלה ומלה שבתורה וכמה מידות טובות, דרך ארץ ומוסר נוכל ללמוד ממלה אחת ויחידה, הנראית בהשקפה ראשונה כבלתי חשובה.

שאלות לעיון ולהעמקה

1) קרא בעיון את הפסוקים א, יט- כא. מה הקשר שבין הפסוקים כ- כא, ולמה למשה לומר: "באתם עד הר האמורי"- הרי הם יודעים לאן באו.

2) השווה את מעשה המרגלים שבפרקנו )א, כב- מו למעשה המרגלים שבספר במדבר (פרק יג). לכאורה נראים דברי משה כאן סותרים את דברי הכתוב שם. הסבר מהן הסתירות וההבדלים הבולטים שבין שני הסיפורים. לדעת ר' דוד הופמן כל הסתירות (המדומות) וכל ההבדלים שבין שני הסיפורים נובעים מן העובדה:

משה רבנו מדבר שם (בספר במדבר) כהיסטוריון וכאן (בספר דברים) כמוכיח ומלמד מוסר.

הסבר והדגם את דבריו אלה בהביאך אחדים מן הסתירות או ההבדלים הנ"ל.

3) השווה: בעונש הניתן לדור יוצאי מצרים, שולחי המרגלים נאמר (במדבר יד, לא):

וטפכם אשר אמרתם לבז יהיה, והביאתי אותם וידעו את הארץ. ואילו בפרשתנו נאמר (דברים א, לט): וטפכם אשר אמרתם לבז יהיה ובניכם אשר לא ידעו היום טוב ורע המה יבואו שמה, ולהם אתננה והם יירשוה. התוכל להסביר סיבת תוספת המלים בדברי משה במוסרו את הבטחת ה'' כאן על הבטחת ה' המסופרת בכתוב בספר במדבר?

עוד על פרשת דברים