בפרשה זו מרוכזים עיקרי היהדות: איסור עבודה זרה, אחדות הבורא, אהבת ה' ויראתו, עשרת הדיברות ומצוות תלמוד תורה. שמירת המצוות חוזרת בפרשה כמה פעמים:

ד א

ועתה ישראל
שמע אל- החקים ואל - המשפטים
אשר אנכי מלמד אתכם לעשות - - - -

ד ה

ראה למדתי אתכם חקים ומשפטים
כאשר צוני ה' אלהי
לעשות כן - - - -

ושוב- והפעם כסיכום למתן תורה:

ה כט

ושמרתם לעשןת
כאשר צוה ה' אלהיכם אתכם
לא תסרו ימין ושמאל.

והנה אחרי אשר נצטווינו על שמירת המצוות, החוקים והמשפטים בפרטיהם ובכלליותם, חזרה התורה וקראה לנו:

ו יז

שמור תשמרון את- מצות ה' אלהיכם
ועדתיו וחקיו
אשר צוך.

ו יח

ועשית הישר והטוב בעיני ה' - - -

נשאלת השאלה: האם אין הציווי "ועשית הישר והטוב" כלול כבר בכול המצוות, עשה ומצוות לא תעשה, אשר נאמרו עד כאן? האין משנזהר בכול האיסורים ומי ששומר בקפדנות על כול מצוות עשה - מקיים כבר

ממלא את מצוות "ועשית הישר והטוב בעיני ה' " ? האם פסוק זה בא להוסיף על הנאמר כבר, או שמא אינו אלא סיכום לכול האמור עד כאן?

אולם לדעת פרשנינו אין לשון יתירה בתורה ואין בה פסוקים הבאים רק לצורך ריטורי, כדי להוסיף לסגנון שגב והד. ולכן שומה עלינו לחפש גם בפסוק זה מאה שאינו כלול בפסוקים שקדמו לו, כלומר מה מוסיפה

הדרישה לעשות הישר והטוב בעיני ה' על הדרישות הכלליות והמקיפות לשמירת המצוות כולן, שנכללו בחוקים, במשפטים ובעדות שציווה ה', כמוזכר בפסוקים הקודמים.

רש"י ורמב"ן הולכים שניהם בדרך אחת ומפרשים את פסוק יח כמצווה נוספת שאינה כלולה בכול האמור לפני כן.

רש"י:

"הישר והטוב": זו פשרה, לפנים משורת הדין.

רמב"ן :

ולרבותינו הזה מדרש יפה, אמרו: זו פשרה ולפנים משורת הדין. והכוונה בזה, כי מתחילה אמר שתשמור "חוקיו ועדותיו אשר צוך", ועתה יאמר גם באשר לא אציווך תן דעתך לעשות הטוב והישר בעיניו, כי הוא אוהב הטוב והישר.

וזה עניין גדול, לפי שאי אפשר להזכיר בתורה כל הנהגות האדם עם שכניו ורעיו וכול משאו ומתנו ותיקוני היישוב והמדינות כולם, אבל אחרי שהזכיר מהם הרבה , כגון: (ויקרא יט טז) "לא תלך רכיל", (שם שם, יח)

"לא תקום ולא תטור", (שם שם, טז) "לא תעמוד על דם רעך", (שם שם, יד) "לא תקלל חרש", (שם שם, לב) "מפני שיבה תקום" וכיוצא בהן, חזר לומר בדרך כלל שיעשה הטוב והישר בכול דבר, עד שייכנס בזה

הפשרה ולפנים משורת הדין, וכגון מה שהזכירו (בבא מציעא קח, ע"א): "אפילו משום דינא דבר- מיצרא מסלקינן ליה, משום שנאמר 'ועשית הישר והטוב בעיני ה'".

דברי רמב"ן אלה יובנו יותר אם נשווה אותם למצווה הדומה לנאמר בפסוקנו, הלוא הוא הצו האלוהי אשר נאמר באוזני כול ישראל:

ויקרא יט ב

דבר אל - כל- עדת בני-ישראל
ואמרת אליהם
קדשים תהיו
כי קדוש אני ה' אלהיכם.

לדעת הרמב"ן ייתכן דבר כזה:

"קדושים תהיו" (ויקרא יט, ב): "הוו פרושים מן העריות שכול מקום שאתה מוצא גדר ערווה אתה מוצא קדושה"- לשון רש"י, אבל בתורת כוהנים ראיתי סתם: "פרושים תהיו".... ולפי דעתי אין הפרישות הזו לפרוש מן העריות כדברי הרב (רש"י), אבל (=אלא) הפרישות היא המוזכרת בכול מקום בתלמוד, שבעליה נקראים פרושים. והעניין: כי התורה הזהירה בעריות ובמאכלים האסורים והתירה הביאה איש באשתו ואכילת הבשר והיין. אם כן ימצא בעל התאווה מקום להיות שטוף בזימת אשתו או נשיו הרבות, ולהיות בסובאי יין, בזוללי בשר למו, וידבר כרצונו בכול הנבלות, שלא הוזכר איסור זה בתורה, והנה יהיה נבל ברשות התורה.

לפיכך בא הכתוב, אחרי שפירט האיסורים שאסר אותם לגמרי, וציוה בדבר כללי שנהיה פרושים מן המותרות, ימעט במשגל. ולא ישמש אלא כפי הצריך בקיום המצווה ממנו, ויקדש עצמו מן היין במיעוטו, כמו שקרא הכתוב הנזיר "קדוש", ויזכור הרעות הנזכרות ממנו (מן היין) בתורה בנח ובלוט וגם ישמור פיו ולשונו מהתגאל בריבוי האכילה הגסה ומן הדיבור הנמאס, ויקדש עצמו בזה עד שיגיע לפרישות, כמן שאמרו על ר' חייא שלא שח שיחה ביטלה מימיו.

באלו ובכיוצא בהן באה המצווה הזאת, הכללית, אחרי שפירט כול העבירות שהן אסורות לגמרי.... וזה דרך התורה לפרוט ולכלול בכיוצא בזה, כי אחרי אזהרת פירטי הדינין בכול משא ומתן שבין בני אדם: לא תגנוב ולא תגזול ולא תונו ושאר האזהרגות, אמר בכלל: "ועשית הישר והטוב", שיכניס בעשה (במצוות עשה) היושר וההשוויה (הפשרה) וכול לפנים משורת הדין לרצון חבריו, כאשר אפרש בהגיעי למקומו ברצון ה'.

רואים אנו שדברי הרמב"ן בפרשת קדושים ובפרשת ואתחנן דומים הם. אפשר, לדעת הרמב"ן שייזהר האדם בכול דבר הכתוב במפורש בתורה "כמצוות עשה וכמצוות לא תעשה" ובכול זאת יהיה עדיין "נבל ברשות התורה". נבל זה מכווין למלא כול סעיף מסעיפי התורה (שבכתב ושבעל פה) עד כמה שהם כתובים, מסופרים ומפורשים, אך בדברים שאינם כתובים ומפורשים - והם רבים בחיי יום יום - יעשה כשרירות לבו הרעוישאל מתוך ציניות: היכן נאסר הדבר בתורה? הלוא כתוב הדבר ולא נאמר שאסור הוא! ולאיש זה נאמר : אומנם לא עברת בזה על מצווה מפורשת, ייחודית, אך עברת על "קדושים תהיו" ועל "ועשית הישר והטוב בעיני ה' ".

יש הבדל בולט בין דברי הרמב"ן בפרשת קדושים ובפרשת ואתחנן. בפרשת קדושים מביא הרמב"ן את דוגמאותיו מתוך המצוות שבין אדם לקונו, ואילו בפרשת ואתחנן מביא הרמב"ן מצוות שבין אדם לחברו. מעתה יובן מדוע פירשו רבותינו פסוק זה כלפי "עשיית לפנים משורת הדין" או דינא דבר- מיצרא. שהרי יש ובעל הדין צודק לגמרי ואף על פי כן אם יעמוד על הדין ולא יסכים לפשרה או לא יווותר על תביעתו ויתור גמור -עובר הוא על "ועשית הישר והטוב בעיני ה' ". ומה מאלף לכול רוח תורתנו אותו פסק דין שפסק רק לרבה בר חנה בדין שהיה לו עם סבליו, נושאי חביות יינותיו. וכך הם הדברים במסכת בבא מציעא פג, ע"א:

רבה בר בר חנה תברו ליה הנהו שקולאי חביתא דחמרא (שברו לו הסבלים חבית של יין) [ומוסבר בגמרא שהיה המקרה, כך שלפי הדין היו חייבים באחריותה]. שקל לגלימייהו (נטל גלימותיהם) [לערבון שישלמו דמי היין]. אתו(באו) ואמרו לרב [תבעוהו לדין]. אמר ליה: הב להו גלימייהו (אמר לו רב: תן להם גלימותיהם). אמר ליה [אמר הבה בר בר חנה לרב]: דינא הכי? (וכי כך הוא הדין?) אמר ליה :אין (כן), "למען תלך בדרך טובים" (משלי ב, כ). יהיב להו גלימייהו (החזיר להם גלימותיהם) אמרו ליה (לו הסבלים): עניי אנן וטרחינן כולה יומא וכפינן ולית לן מידי (עניים אניים אנחהו וטרחנו כל היום - בהעברת חביותיך שנשבר- ורעבים אנו ואין לנו כלום). אמר ליה (לו רב): זיל הב אגרייהו (לך ושלם להם שכר עבודת הסבלות). אמר ליה (רב בר בר חנה): דינא הכי? (וכי כך הוא הדין?) אמר ליה: אין (כן) - "וארחות צדיקים תשמור" (משלי ב,כ).

רואים אנו בסיפור מופלא זה, כיצד רואה תורתנו במקרים מסויימים את עשיית הדין- כעוול, ואת עשיית לפנים משורת הדין- כמצווה, כדין. מעתה יובנו דברי חז"ל במסכת בבא מציעא ל, ע"ב" אמר ר' יוחנן: לא חרבה ירושלים אלא על שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עבדו (עשו) לפנים משורת הדין.

עד כמה לא נשאר פסוקנו זה בגדר הטפת מוסר בלבד, אלא נהפך ליסוד מוסד בחוק המסדיר יחסי קניין בין אדם לחברו, נראה בדברי רמב"ם, הלכות שכנים יב, הלכה ה (על פי בבא מציעא קח, ע"א):

המוכר קרקע שלו לאחר, יש לחברו שהוא בצד המיצר שלו (הגובל עם קרקעותיו) ליתן דמים ללוקח ולסלק אותו. אפילו היה הלוקח תלמיד חכם ושכן וקרוב למוכר (קרבת משפחה) ובן המיצר עם הארץ רחוק, בן מיצר קודם ומסלק את הלוקח. ודבר זה משום שנאמר: "ועשית הישר והטוב". אמרו חכמים: הואיל והמכר אחד הוא, טוב וישר הוא שיקנה מקום זה בן היצר יותר מן הרחוק.

הנה כי כן מנמקת הגמרא דרישה אשר מבחינת הצדק בלבד אין להצדיקה (למה לא ימכור שדהו למי שירצה) בדרישת "ועשית הישר והטוב", שהרי בר המיצר על ידי קרבת חלקו הקודם לחלקו הנרכש יקל עליו לעבד את שתי חלקות השד יחד.

נסיים עיוננו זה בדברי אחד מופלא שחי בדורנו, הוגה, מנהיג, שעסק גם ביישוב הארץ, מורה דרך בכול הליכות חייו, האדמו"ר החלוץ ר' ישעיהו שפירא :

משום כך באה האזהרה "קדושים תהיו", לומר שאין לעמוד על הדין בלבד, כי אם כלשונו של הרמב"ם: "להיות רודף אחר כוונת התורה", או כפי דברי חז"ל (יבמות ככ, ע"א): "קדש עצמך במותר לך". מי שרוצה  לקיים את התורה בשלימות, אי אפשר לו להסתפק בשמירת הדינים המפורשים, כי אם עליו גם להתעמק במטרה הנשגבה הצפונה בדינים אלה, להשתדל למלאות את המטרה הזאת. עליו לחשוב לא רק על מה שישר וטוב בעיניו, כי אם על "הישר והטוב בעיני ה'" (דברים ו, יח).

לכאורה גם האזהרה " ועשית הישר והטוב בעיני ה'", שמוסיפה התורה מלבד כול הדינים מיותרת היא, כי הרי כול הדינים מכוונים למטרה זו, להראות לאדם את הדרך הישרה. אולם באמת ישנם כמה דברים שמצד הדין הם מותרים ונאסרו רק מצד "ועשית הישר והטוב בעיני ה'". לגבי שומא אמרו חז"ל, "דמדינא דארעא לא מבעיא למיהדר ומשום 'ועשית הישר והטוב בעיני ה' הוא דאמר רבבנן תיהדר" (בבא מציעא טז, ע"ב), הרי שיש כאן דין מיוחד של "ועשית הישר והטוב". כי היהדות אינה מסתפקת בהגבלת המעשה הרע שבפועל בלבד, כי אם שואפת היא לעקור גם את הרע שבכוח משורשו מתוך נפש האדם, ומשום כך יש אזהרות מיוחדות לדברים שבלב.

שאלות לעיון ולהעמקה
 

1. עיון זה עסק כולו בפסוק אחד בלבד: "ועשית הישר והטוב בעיני ה' (ו, יח). הובאו בו שני פירושים: רש"י ורמב"ן ושניהם מפרשים את דברי חכמינו בנדון.

רש"י:

"ועשית הישר והטוב": זו פשרה, לפנים משורת הדין.

הרמב"ן:

"ועשית הישר והטוב": שיעשה הטוב והישר בכול דבר, עד שייכנס בזהה הפשרה ולפנים משורת הדין.

א. מה הוסיף הרמב"ן על דברי רש"י במלים "עד שייכנס בזה הפשרה ולפנים משורת הדין"?

ב. יש חושבים שיש גם משמעות לאות וי"ו שהוסיף הרמב"ן על דברי רש"י: "זו פשרה ולפנים משורת הדין". מה המשמעות?

ג. מה הקשר בין פסוק ושבפרקנו לבין פסוקנו, פסוק יח, לפי דעת הרמב"ן?

2. בעיוננו הבאנו רק את החלק השני בדברי רמב"ן, המתייחסים לדברי רש"י (החל בדבריו. "ולרבותינו בזה מדרש יפה"). עתה נביא את תחילת דבריו:

"ועשית הישר והטוב בעיני ה'": על דרך הפשט יאמר: תשמרו מצוות השם ומידותיו וחוקותיו ותכוין בעשייתן הטוב והישר בעיניו בלבדד, ו"למען ייטב לך" - הבטחה, יאמר כי בעשות הטוב בעיניו ייטב לך, כי השם

מטיב לטובים ולישרים בלבותם (ע"פ תהלים קכה, ד).

א. למה הוסיף הרמב"ן לדברי פסוקנו את המלה "בלבד"? מה תיקן בזה?

ב. לכאורה אין בדבריו "כי בעשותך הטוב בעיניו ייטב לך", אלא חזרה על המלים הכתובות בפסוק. אבל אין הדבר כן הסבר. מאיזו אי הבנה של פסוקנו רצה לשומרנו?

עוד על פרשת ואתחנן