מעיונים של נחמה ליבוביץ

פרשת המועדים

פרשת המועדים שבפרשתנו (פרק טז) הוא האיזכור השלישי של פרשות המועדות בתורה, אולם בכול מקום מביאה התורה ראייה חדשה של הנושא ודינים חדשים. ואלה דברי הספרי (פיסקא כז: טז, א):

" שמור את חדש האביב ": בשלושה מקומות מזכיר פרשת מועדות: בתורת כוהנים (ויקרא כד- פרשת אמור)- מפני סדרן: בחומש הפקודים (במדבר כח- כט - פרשת פינחס)- מפני קורבן:
במשנה תורה (דברים טז - פרשת ראה) - מפני הציבור.

וכך פירש המלבי"ם את דברי הספרי: בתורת כוהנים סידר פרשת המועדות בפעם הראשונה: ובפרשת פינחס לימד הקורבנות שיביאו בכול חג: ובמשנה תורה שנה הכול לכול ישראל שהתאספו אז לקבל פרטי ההלכות שלא נאמרו עדיין. וזהו שכתב מפני הציבור.

ואולם ר' דוד הופמן מגיה גירסת הספרי ולפי דעתו יש לגרוס "מפני העיבור", ומתאשרת גירסה זו גם על ידי המדרש הגדול אשר גם בו נאמר: "במשנה תורה מפני העיבור". ומתאימה גירסה זו יפה למה שאמר רש"י לפסוק הראשון של פרשתנו: "שמור את חודש האביב": מקודם בואו שמור, שיהא ראוי לאביב להקריב בו את מנחת העומר, ואם לאו עבר את השנה.

פירושו זה של ר' דוד הופמן, שהמכוון בדבריהם כאן הוא במתאמת זמנו של החג לעונת , מתקבל על הדעת לא רק בגלל גירסת המדרש הגדול, אלא גם מפני שפרשתנו כולה מדגישה את העונתיות בפרשת המועדים יותר מאשר במקומות האחרים בתורה, והפן החקלאי, הקשר לעבודת האדמה, לשדה וכרם- מודגש ביותר. קשר זה בולט בקביעת התאריך:

לגבי חג הפסח:
טז א בחדש האביב

לגבי חג השבועות:
טז ט מהחל חרמש בקמה

לגבי חג הסוכות:
טז יג באספך מגרנך ומיקבך

ואף בהנמקת החג: טז טו כי יברכך ה' אלהיך בכל - תבואתך - -

רבים ניסו לראות בחגים אלה בעיקר "חגי טבע", "חגי חקלאות" דוגמת חגי הבציר והקציר של אומות העולם למן תקופת האלילות ועד לימינו אלא. אולם מתעוררת כאן שאלה גדולה: לא מצינו, כמעט בלי יוצא מן הכלל, שתצווה התורה על הפרט או אף על החברה במצוות עשה על מעשה שבטבע האדם לעשותו, כי האדם באשר הוא אדם יעשה אותו גם בלי ציווי, שהרי הן מהות חייו. אלא כל מצווה הצמודה לעשייה יום - יומית מטרתה היא ריסון האדם בעשיותיו הטבעיות, זיכוכו. לא ציוותה התורה על האדם ולא על האדם מישראל לעבוד ללא הרף, אלא שמה קץ וגבול לעבודתו וקבעה לו ימים בהם ייפסק המעגל הטבעי של עבודה ומלאכה. כמו כן לא ציוותה עליו במצוות עשה לאכול, אלא הטילה הגבלה לאכילתו וקבעה איסורי אכילה, כך לבן נוח וכך לבן ישראל. וכי תצווה על האדם לשמוח בשעת שמחה ולהתאבל בשעת אבלות? וכי לא ישמח האדם מטבעו בראותו פרי עמלו, קצירו ובצירו, אסמיו מלאים מזן אל זן ויקבו
שוקק? - מצווה זו "ושמחת בחגך" לשם מה איפוא היא באה? יש לשים לב כי בחג הפסח לא נאמרה כלל מצוות שמחה, בחג השבועות נאמרה פעם אחת ואילו בחג הסוכות נשנתה
פעמיים:

טז יד ושמחת בחגך

טז טו והיית אך שמח

מה טעמה של מצוות השמחה? נביא בזה דעותיהם של שניים מפרשנינו: ר' אברהם בן עזרא (טז, טו): " והיית אך שמח": וטעם "אך" כי לא תהיה כי אם כן.

רבינו משה חפץ, ספר "מלאכת מחשבת " (טז, טו): "שבעת ימים תחג לה' אלהיך במקום אשר יבחר, כי יברכך ה' אלהיך... והיית אך שמח": הן אמת שהבטלה מביאה לידי שיעמום והיא פירצה קוראה החטאים והעוונות: והטובה כאשר הושפעה לאדם תסבב הבטלה - (דברים לב, טו): "וישמן ישורון ויבעט", ואיך אם כן ציוונו ה' לשמוח ולחוג בשביתת מלאכה ולשמחה. 

מה זאת עושה אלא להעביר האדם מדעתקונו? והדבר כך הוא, שלא ניתנו ימים טובים לישראל אלא לעסוק בתורה, ואין מתעסקים בה אלא מתוך שמחה ולא מתוך עצבות לב ורוח נכיאה. אבל שמחה של מצווה מועטת הנכונה בלב שמח ואל המידה הממוצעת האמורה בדבריהם ז"ל (מדרש הגדול ויגש מה, כז): "אין הנבואה שורה לא מתוך עצלות ולא מתוך עצבות אלא מתוך דבר שמחה": (אשר על כן הותרו המלאכות בחולו של מועד,להרחיק מעלינו הבטלה המביאה לידי חטא. ואם היה לנו לשמוח ולהיבטל לגמרי) כול שבעת ימים חוששני מחטאת, אולם לשמוח ולעשות מלאכה או ללמוד משפטי ה' והתורה והמצווה - זוהי שמחה רצוייה, אין בה פשע. על כן אמר : "כי יברכך ה' אלהיך... ובכל מעשה ידיך והיית אך שמח", כלומר כשתעשה מעשה ידיך ולא תשב בטל, אז תהיה "איך שמח", ורצה לומר: בשמחה מעוטה וכוונתך רצוייה.

שני הפרשנים מתעכבים בעיקר על הכפילות של מצוות שמחה בחג הסוכות ועל הביטוי "אך", אולם מתוך דבריהם שומעים אנו גם תשובה לשאלתנו העיקרית. יש לשים לב להבדל שבין פירוש המלה "אך" בשימושה והרגיל גם כיום בשפתנו, לייחד את השמחה ולהעמידה בניגוד לכול מצב רוח אחר, להוציא כול עצבות ושיממון: "והיית אך שמח" - "כי לא תהיה כי אם כן" כי אם שמח. אך לפי בעל ספר "מלאכת מחשבת" מופיעה מלת "אך" כאן בשימושה הרגיל בדברי חז"ל - כמלה הבאה למעט, לצמצם, להוציא מן הכלל. לא שמחה בלי גבולות, לא שמחה הפורצת ועוברת כל גדר וסייג של המותר, אלא שמחה מסוייגת, שאין עמה פריצות והוללות. 

ואולם מה הסיבה שלא ניתנה מצווה זזו גם לחג הפסח? ואולי יש גם לצרף לזה את השאלה הידועה, למה אין גומרים את ההלל בכול שבעת ימי הפסח (בחו"ל: שמונת ימי החג)? לשאלה זו יענו דברי "ילקוט שמעוני", ויקרא אמור, רמז תרנד:

אבל בפסח אין אתה מוצא שכתוב בו אפילו שמחה אחת- למה ? אתה מוצא שבפסח התבואה נידונית ואין אדם יודע אם עושה השנה [תבואה] אם אינה עושה. דבר אחר: בשביל שמתו בו המצריים. וכן אתה מוצא כול שבעת ימי החג אנו קורין בהן את ההלל, אבל בפסח אין אנו קורין את ההלל אלא בים טוב הראשון ולילו. למה? [משום] (משלי כד, יז): "בנפול אויבך אל תשמח, ובכשלו אל יגל לבך" ,

ניסוח אחר, פיוטי יותר, ניתן לרעיון זה במסכת סנהדרין לט, ע"ב: באותה שעה (לאחר שטבעו המצרים בים) ביקשו מלאכי השרת לומר שירה לפני הקדוש ברוך הוא. אמר להן הקדוש ברוך הוא: מעשה ידי טובעים בים, ואתם אומרים שירה לפני?