מעיונים של נחמה ליבוביץ
גדלותה של השירה
הרמב"ן המלווה אותנו בפירושו כמעט בכול אחד משיעורינו הטיב עמנו בפרשה זו במיוחד, בתיתו לנו בסופה סקירה מסכמת של תוכן השירה כולה, בהאירו על ידי כך את המבנה שלה ואת כוונתה.
רמב"ן (לב, מ): והנה השירה הזאת אשר היא בנו לעד אמת ונאמן תגיד כול המוצאות אותנו בביאור. הזכירה תחילה החסד שעשה עמנו הקדוש ברוך הוא מאז שלקחנו לחלקו: והזכירה הטובות שעשה לנו במדבר, ואשר הנחילנו ארצות הגויים הגדולים והעצומים ורוב הטוב והעושר והכבוד אשר הנחילנו בה, וכי מרוב כול טובה מרדו בה' לעבוד עבודת גילולים: והזכירה הכעס אשר היה מלפניו עליהם עד אשר שלח בהם בארצם דבר ורעב וחיה רעה וחרב, ואחרי כן פיזר אותם בכול רוח ופיאה. וידוע כי כול זה נתקיים ויהי כן.
ואמרה השירה, כי בסוף ישיב נקם לצריו ולמשנאיו ישלם. והטעם, כי הם עשו כול הראות עמנו לשנאתו של הקדוש ברוך הוא (לשנאתם את הקדוש ברוך הוא), כי לא ישנאו את ישראל בעבור שעשו עבודה זרה כהם, רק [בעבור] שלא יעשו כמעשיהם, ויעבדו את הקדוש ברוך הוא וישמרו את מצוותיו ולא יתחתנו בהם ולא יאכלו מזבחיהם ויבוזו עבודת גילולים שלהם ויבערו אותה ממקומותיהם, וכעניין שאמר (תהלים מד, כג): "כי עליך הורגנו כל היום". אם כן לשנאתו של הקדוש ברוך הוא יעשו לנו כל הרעות האלה והם צריו ומשנאיו ועליו להינקם מהם.
וזה דבר ברור, כי על הגאולה העתידה יבטיח, כי בבניין בית שני לא הרנינו גוים עמו, רק לעגו עליהם (נחמיה ג, לד): "מה היהודים האמללים עושים", והיו גדוליהם עובדים [עבדים] בהיכל מלך בבל וכולם משועבדים לו, ובימים ההם לא השיב נקם לצריו ולא כיפר אדמתו עמו. והנה אין בשירה הזאת תנאי בתשובה ועבודה, רק היא שטר עדות שנעשה הרעות ונוכל , ושהוא יתברך יעשה בנו בתוכחות חימה, אבל לא ישבית זכרנו,וישוב ויתנחם, וייפרע מן האוייבים בחרבו הקשה והגדולה והחזקה ויכפר על חטאתנו למען שמו: אם כן השיר הזאת הבטחה מבוארת בגאולה העתידה על כורחן של מינין. וכן הזכירו בספרי* (האזינו לב, מג: פיסקה שלג): "גדולה שירה זו, שיש בה עכשיו ויש בה לשעבר ויש בה לעתיד לבוא, יש בה בעולם הזה ויש בה לעולם הבא". ולזה רמז הכתוב שאמר (דברים לב, מד): " ויבוא משה וידבר את כל דברי השירה הזאת באזני העם"- הזכיר "כל" להגיד שהיא כוללת כול העתידות למו, ואם היא קטנה בדיבור (= ואף על פי שהיא קטנה בכמות חלותיה), כי ביאר להם ענייניה הרבים. ואילו היתה השירה הזאת מכתב אחד מן החוזים בכוכבים, שהגיד מראשית אחרית. כן היה ראוי להאמין בה, מפני שנתקיימו כול דבריה עד הנה לא נפל דבר אחד, ואף כי אנחנו נאמין ונצפה בכול לב לדברי האלוהים מפי נביאו הנאמן בכול ביתו, אשר לא היה לפניו ואחריו כמוהו, עליו השלום.
והנה מה שאומר הרמב"ן, שתדבר השירה בכעסו הגדול של ה' עלינו "והוא יתברך יעשה בנו בתוכחות חימה, אבל לא ישבית זכרנו, וישוב ויתנחם, וייפרע מן האויבים בחרבו הקשה והגדולה והחזקה ויכפר על חטאתנו למען שמו": המפנה הזה מן הכעס והעונש בידי האויבים אל הענשת האויבים למען שמו, נאמר בפסוק אחד בחריפות עועזה, הוא פסוק כז, הבא כמשפט תנאי נטפל לפסוק כו:
לב כו אמרתי אפאיהם אשביתה מאנוש זכרם.
לב כז לולי כעס אויב אגור פן ינכרו צרימו פן יאמרו ידנו רמה ולא ה' פעל כל זאת.
ביטוי זה: "לולי כעס אויב אגור", שכביכול הקדוש ברוך הוא בכבודו יגור, יירא, יפחד מפני דעת האויבים אין שני לו בתורה כולה. ואין דברי ר' אברהם אבן עזרא הרוצים להרגיענו- באומרו. "והכתוב דיבר כדרך בני אדם להבין השומעים"- מספיקים כלל לבאר את כוונת הביטוי החריף והנועז הזה.
רצונו של הקדוש ברוך הוא בטוב בריותיו, רצונו להביאם אל מצב שבו "יכירו וידעו כל יושבי תבל, כי לך תכרע כל ברך, תשבע כל לשון", שהיא תכלית כול הבריאה כולה, מתבטא כאן בביטוי החרדה לכיוון ההפוך, להתרחקות בני אדם מן המטרה הזאת : "לולי כעס אויב אגור, פן ינכרו צרימו, פן יאמרו ידנו רמה ולא ה' פעל כל זאת", שורת הדין נדחית איפוא מפני החשש לחילול שמו. אותו חשש שביטא משה רבינו בתפילתו אחרי חטא העגל (שמות לב, יב): "למה יאמרו מצרים לאמר: ברעה הוציאם להרוג אותם בהרים ולכלותם מעל פני האדמה": אותו חשש שביטא ביתר חריפות בתפילתו אחרי חטא המרגלים )במדבר יד, טו- טז(: "ואמרו הגוים .... מבלתי יכלת ה''' להביא את העם הזה אל הארץ... וישחטם במדבר"": אותו חשש מופיע כאן בתורה הרבה יותר חריפה וקיצונית, באשר המדבר הוא כאן ה' עצמו, "הירא" מפני התפשטות דיעה מוטעית בעולם, החושש להתרחקות בהי אדם מן התכלית אשר לשמה נברא העולם, החושש להביא לידי חילול שמו בעולם, במקום לסייע לקידוש שמו.
לב כז לולי כעס אויב אגור פן- ינכרו צרימו פן- יאמרו: ידנו רמה ולא ה' פעל כל- זאת.
PRINT 
0