מעיונים של נחמה ליבוביץ

המיילדות

א טו ויאמר מלך מצרים למילדות העבריות, אשר שם האחת שפרה ושם השנית פועה.

א טז ויאמר: בילדכן את- העבריות וראיתן על - האבנים, אם- בן הוא והמתן אתו ואם- בת היא וחיה.
א יז ותיראן המילדת את האלהים ולא עשו כאשר דבר אליהן מלך מצרים. ותחיין את- הילדים.

בעיוננו הקודם הלכנו בעקבות הרמב"ן המסביר את מדיניותו של פרעה בגזרותיו השונות והמשונות. ושם גם ניתנה תשובה לשאלה: מה טעם הגזירה האיומה הזאת של הריגת הנולדים בידי המיילדות דווקא , אותה עצה אשר הופרה בצדקתן של המיילדות? עתה נפנה לשאלה: מי היו המיילדות האלה? נמצא שתי תשובות מנוגדות זו לזו, ושתי הדעות באי- כוח להן משחר ימי פרשנות המקרא ועד לימינו. בגמרא סוטה- ובעיקבות הגמרא רש"י וראב"ע וכן הרשב"ם ורמב"ן- סברו שהיו המיילדות מזרע ישראל.

סוטה יא, ע"ב:

רב ושמואל: חד אמר: אשה ובתה, וחד אמר: כלה וחמותה. מאן דאמר: "אשה ובתה"- יוכבד ומרים, ומאן דאמר: כלה וחמותה- יוכבד ואלישבע (אשת אהרן).

רש" י ד"ה שפרה: זו יוכבד, על שם שמשפרת את הולד.
רש"י ד"ה פועה: זו מרים, על שם שפועה ומדברת והוגה לולד כדרך הנשים המפייסות תינוק הבוכה. מוצאים אנו לא אחת באגדות חז"ל זיהוי אנשים נושאי שמות שונים, ותופעה זו אמנם מבוססת על כך שבתקופה העתיקה היה אדם אחד נושא שמות שונים. אבל כוונת המדרש בזיהויים אלה היא כפי שאמר יצחק היינמן: להביא רוח חיים באנשים הנשארים לפי הפשט צללים בטלים בעיני הקורא-ברוב המקרים הללו ראו את השם השני (כגון: יסכה- שרה: קטורה- הגר) ככינוי הניתן לשבח הגיבור. הזיהוי משמש איפוא כדי לאפיין אותו.

ואולם עדיין יש לשאול, מה ראה רש"י להביא זיהוי זה" שהרי לא מצאנו אצלו הבאת דברי אגדה בכלל, ומדרשי שמות וזיהויי אישים בפרט- אלא אם כן ישנו איזה קושי בלשון האומר דרשני והעשוי להתיישב ע"י הבאה זו. יש איפוא לחפש איזו זרות בלשון הכתוב בפסוקנו, אשר בגללה נזקק רש"י לזיהויים הנ"ל. דברי ר' אליהו מזרחי: "וייתכן שהיתה קבלה בידם" (כי שפרה היא יוכבד ופועה מרים) אינם מספיקים כלל לענות לשאלתנו, שהרי לא כל מסורת שהיתה בידי חז"ל מביאה רש"י בפירושו. ונראים דברי ה מ ה ר ש " א בחידושי אגדות לדברי הגמרא הנ"ל ששימשו מקור לרש"י (סוטה יא ):

ולי נראה שלמדו לומר כן, משום דהאי לישנא "אשר שם האחד.....ושם השני ...לא תמצא בצורה כי אם כשקדם לו בפסוק, שהיו שניים, כמו(בראשיתי, כה) "ולעבר יולד שני בנים שם האחד פלג...ושם אחיו וכן (שמות יח, ג- ד) "ואת שני בניה אשר שם האחד גרשםושם האחד אליעזר": וכן (במדבר יא, כו) "וישארו שני אנשים במחנה- שם האחד אלדד ושם השני מידד".
וכאן לא קדם לו שהיו שתי מיילדות וכתיב "אשר שם האחת שפרה ושם השנית פועה".

ועל כן דרשו מיניה "אשר שם האחת" היא הידועה בשמה במקום אחר, וכן שם השנייה- הידועה כבר. ולפי שלא נזכרו בשמם בתורה באתו דור אלא שלש נשים אלה: יוכבד, מרים ואלישבע, על כרחך "האחת" ו"השניה"- הידועות על שתים משלוש אלה הנשים קאמר: ובהא לא מספקא להו, דהאי יוכבד היא אחת מהן, שדרך הזקנות להיות מיילדות ולא הבנות והכלות שלה מכל מקום לפי דעה זו- שאולי מקורה במסורת עתיקה- מיילדות אלה מבנות ישראל הן, מן הנשים האצילות שבישראל והן שהתמסרו לעבודה זו, והן שסיכנו נפשן למות והימרו את פי פרעה. לפי זה מלת "עבריות" שבפסוקנו לוואי היא למלת "מיילדות" ונפנה עתה למסורת השנייה. כבר פילון טוען שמיילדות אלה מצריות היו. ויוסף בן- מתתיהו כותב בקדמוניות ספר שני 9 (ב):
והמלך פחד וצווה בעצתו של אותו אצטגנין להשליך היאורה ולהרוג כל זכר שיולד לבני ישראל, ופקד שמיילדות מצריות תשגחנה בשעת חבליהן של נשי העברים ותקפדנה על לידותיהן. עליהן היתה מוטלת החובה, לפי פקודת המלך, להיות המיילדות, הואיל ונדמה שהן לא תעבורנה על החלטת המלך מחמת היותן בנות עמו. אמנם סוטה כאן יוסף בהרבה ממה שנאמר בתורה, ולא השגיח בהדרגתיות שבגזירות, אבל נראה שמסורת היתה בידו- אולי ממה שלמד בילדותו בבית מדרשו- שמיילדות אלה מצריות היו. ומסורת זו נשתמרה גם במדרש תדשא פרק כא. נמנות שם כ"ב "נשים ישרות גדולות בצדקות" מישראל, ולאחריהן הוא מונה: ועוד יש נשים חסידות גיורות מן הגויים: נשים כשרות אלו הן: הגר, אסנת , צפורה, שפרה , פועה , בת פרעה, רחב, רות ויעל.

ואח"כ מביא המדרש פסוקים מן המקרא כדי להוכיח צדקותה של כל אחת מהן: ולענייננו: במיילדות שפרה ופועה נאמר-ותיראנה המיילדות את האלוהים. ובפירוש " אמרי נעם" נאמר:
מצאתי בשם רי"ח ששפרה ופועה מצריות היו מתחילה ונתגיירו, דאם לא כן תימה, היאך ציווה אותן להרוג היהודים. וגם הן- היאך הודו לדבריו? והא אמרינן בכל יעבור ואל יהרג חוץ מע"ז גלוי עריות ושפיכות דמים? לכך ככתוב" ותיראנה המילדות את האלהים", אע"פ שלא היו מתייראות מלכתחילה בגויותן. דאם לא כן (= שאם לא מצריות היו) מאי רבותייהו?ומאי יראה היה זה? פשיטא. ועפ"י שפרעה נתן להן שוחד, לא רצו לקבל. לפי פירוש זה אין המלה "עבריות" לוואי ל"מיילדות" אלא מושא. וכאילו נאמר "למילדות את העבריות". ולדעה זו מסכים גם ש ד "ל והוא מאריך בפירושו:

דעת חז"ל ואונקלוס ורשב"ם ורמב"ן שהיו המיילדות האלה מזרע ישראל. ודעת המתרגם האלכסנדריי והיירונימוס ויוסף פלאוויוס ודון יצחק אברבנאל, שהיו מצריות מיילדות העבריות וכן נראה. כי איך ייתכן, שציווה לבנות ישראל להכרית את כל בני עמם, ויאמין שלא תגלינה הדבר? וקלעריקוס טוען שאם לא היו עבריות, היה לו לומר: "למיילדות לעבריות" וראזענמיללר הגיה ואמר, שהיה לו לומר"את העבריות". ואין זו טענה. הן אמת שיכול היה לומר "למיילדות את העבריות", אך אפשר גם להשמיט מלת "את" כמו ( ירמיהו לא , כט) "האדם האוכל הבוסר". ומה שטענו ממה שכתוב "ותיראנה המיילדות את האלוהים" איננה טענה כלל, כי "אתה" אין כתוב כאן, אלא "את האלוהים" וכל מי שיש לו אלוה (יהיה אלוהי אמת או אלוהי שקר) הלא יירא מהכרית עוללים שלא חטאו, יהיה מאיזה עם שיהיה... ותלמידי החכם ר' יעקב חי פארדו זצ"ל מוסיף, שאם היו מעם אחר יצדק לומר, שעשו זה מיראת האל, אך אם היו עבריות, אין צורך להזכיר יראת האל, כי כל אדם אוהב בני עמו.

והנה טענת שד"ל, כי כל מי שיש לו אלוה- "יהיה אלוקי אמת או אלהי שקר"- לא יעשה מעשה כזה, תמוהה בעיני. הן מי שיש לו "אלוהי שקר" עלול ביותר להתפתות ולעשות מעשים כאלה- ואפילו מתוך נימוק, שאלוהיו דורש זאת ממנו. ואנחנו נאמר: הנפוך הוא- מי שעומד בנסיון כזה, ומשליך נפשו מנגד ומוכן ליהרג ולא לעבור, בידוע שיש אלוקים בלבו, אלוקי אמת. ופרשני הנוצרים אומרים. שיוסף בשחקו את תפקיד צפנת פענח לפני אחיו ובהעמידו פנים של מצרי, אשר גם את שפת העברית אינו שומע ונשבע בחיי פרעה, שכח את תפקידו באמרו (בראשית מב, יח) "את האלקים אני ירא" וכמעט שנתקלקלה תכניתו בדברו כבן ישראל. ולא היא. "יראת אלקים" במקרא היא דרישה הנדרשת מכל אדם הנברא בצלם, ואם אין יראת אלקים בלבו, בלב הנכרי, מונה אותו הכתוב בכך, ונחשב לו הדבר כבגידה בכל חובותיו. הנה אברהם אומר:

בראשית כי אמרתי רק אין- יראת אלהים במקום הזה והרגוני על דבר אשתי. משמע, שלעולם יראת אלקים ישנה בין אומות האולם, ומי שחשוד על כך שאיננה בלבו, חשוד גם על כך מעשים רעים . וכן נאמר בעמלק:

כה יח - ואתה עיף ויגע- ולא ירא אלהים. ויושם לב לכך, שבכל ארבעת המקומות אשר בהם הנכרי (וביניהם יוסף המשחק תפקיד של נכרי) ישובח, על כי יש בלבו יראת אלקים או יגונה על כי איננה בו, בכל אותם מקומות "יראת האלהים" מתבטאת בהתנגדות אל בן עם אחר, אל בן המיעוט. כי יחס זה אל הזר, אל חסר הכוח ונטול החסות, הוא הוא אבן הבוחן אם יש יראת אלקים בלב או אין. לכן גם בגלל הביטוי הזה "ותיראנה המיילדות את האלקים" נראה, שעדיף הפירוש האומר: מצריות היו. אך לא רק מטעם זה. אם נקבל את תפישתו של הרמב"ן, שרצה פרעה לעשות את הכל בסתר. "שלא יוודע כי ממנו החמס"- החמס"- היאך יפנה אל מיילדות עבריות? ואם פירוש זה נכון הוא, יש לתת את הדעת על כך שהתורה מראה לנו בתוך ים של רשע ועריצות- ודווקא בסמוך לפסוק יג המראה את מצרים (הממלכה והעם) ברשעותם- כיצד יכול הפרט לעמוד נגד הרשעות, להתקומם לפקודה, לא לציית לה, ולא לגול מעל עצמו את אשמת הרצח באמרו: קבלתי פקודה מאת מלכי. ואין צדיקות או רשעות תוצאה של השתייכות לאומית או גזעית, וכשם שיצאו רות ונעמה ממואב ומעמון, כן היו שתי צדקניות אלה ממצרים.