מעיונים של נחמה ליבוביץ

"כי קרוב הוא"

יג יז ויהי בשלח- פרעה את העם ולא- נחם אלהים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא, כי אמר אלהים פן- ינחם העם בראתם מלחמה ושבו מצרימה.
יג יח ויסב אלהים את- העם דרך המדבר ים-סוף...

נבין בפסוקים האלה תחילה את לשונם ואת סגנונם ואת הנאמר בהם. אחר כך נראה את המכוון במעשה המסופר בהם.

חמש המלים הראשונות תמוהות: "ויהי בשלח פרעה את העם". האם כך יש להזכיר את יציאת מצרים? האם יש לתלותה בפרעה. ולא נאמר כך במצוות אכילת מצה:

יב יז הוצאתי את- צבאותיכם-

אשר הנושא בו ה' העושה, הוא המוציא. וגם לא כך נאמר במזמור השר על נס יציאת מצרים: תהלים בצאת ישראל ממצרים- קיד א אשר הנושא בו ישראל: אלא "ויהי בשלח פרעה את העם"- וכי הוא הוא הגיבור הראשי של גאולת ישראל ממצרים והיא הסיבה האמיתית לה?

וכן מקשה א ב ר ב נ ל :
למה אמר "ויהי בשלח פרעה את העם", והיה ראוי שיאמר: "בצאת ישראל ממצרים ולא נחם אלהים". ומה לו עתה להודיע ששלחם פרעה, כי זה כבר נאמר למעלה שיצאו ברשותו וגורשו ממצרים.

וככל דבר שבסגנון שבחירת מלה וביטוי אינה ענין של מקרה והזדמן אלא בעלת משמעות: השורש "שלח" מלת מפתח הוא בכל הפרשיות הקודמות ליציאת מצרים. בבניין קל הוא מבטא התפקיד שהוטל על משה השליחות. ה', בשולחו (ג, יב ) "כי אנכי שלחתיך", ושם בפיו את המלים (ג, יד) "אהיה שלחני", ועוד (ג, טו): "ה' אלהי אבותיכם שלחני". זו הפעם הראשונה בתולדות אנוש שעשה ה' אדם שלוחו, שלח אותו לדבר בשמו. ולעומת זה בבנין פיעל "שלח", הוא תוכן השליחות של משה, היא הדרישה הנדרשת מאת פרעה.

שבע פעמים- והוא מספר טיפולוגי במקרא המבטא את הריבוי: "שבע על חטאתיכם" (ויקרא כו, יח), "שבע ביום הללתיך" (תהלים קיט, קסד)- חוזרת בפי משה התביעה: 
ה א שלח את עמי.

סירובו העיקש של פרעה מתבטא בדבריו הראשונים אל משה ואהרן, בבואם לפניו בפעם הראשונה בתביעתם ובבקשתם :

ה ב לא ידעתי את- יי וגם את- ישראל לא אשלח.
ואחר כך חוזר שורש זה בבניין פיעל ונשנה במשך כל המשא והמתן הייגע, בכל הבטחותיו של פרעה שלא קיימן, כגון:

ח ד (אחרי מכת הצפרדעים) ואשלחה את- העם ויזבחו ליי.
ח כד (אחרי מכת הערוב) אנכי אשלח אתכם וזבחתם ליי אלהיכם במדבר, רק הרחק לא- תרחיקו ללכת.
ט כח (אחרי מכת הברד) ואשלחה אתכם ולא תספון לעמד. י י (לפני בוא הארבה) כאשר אשלך אתכם ואת- טפכם, ראו כי רעה נגד פניכם.
וכמו פזמון חוזר אנו שומעים תמיד את ביטול ההבטחות:
ולא שלח את- העם, ולא שלח את- בני ישראל, ולפני המכה האחרונה:
י כז ולא אבה לשלחם.

וזה לעומת זה- אחרי המכה האחרונה שומעים אנו: יב לג ותחזק מצרים על- העם למהר לשלחם-  ועתה, בגבול שבין שתי התקופות, בין עבדות לחרות, בפסוק הפתיחה:
יג ויהי בשלח פרעה את- העם- להודיעך שגם עם מצרים כולו גם פרעה מלך מצרים שילחום, נתנו להם ללכת לדרכם, לירות (הרי זהו משמעו של השורש בבניין פיעל) ולהודיעך "דבר מי יקום".

וכן מצינו בשמות רבה (כ, ב):
"ויהי בשלח פרעה": הדא הוא דכתיב (תהילים קמז, טו ) "השולח אמרתו ארץ עד מהרה ירוץ דברו". "השולח אמרתו ארץ" אוי להם לרשעים, שהם רימה ותולעה ובטלים מן העולם ומבקשים לבטל דברו של הקב"ה. אמר להם: אתם אמרתם (ה' ב ) "וגם את ישראל לא אשלח", ואני אמרתי "שלח את עמי"- נראה דברי מי עומדים, דברי מי בטלים? לסוף עמד פרעה בעצמו, והלך ונפל על רגליו של משה ואמר להם לישראל (יב, לא) "קומו צאו...." אמר לו הקב"ה: מה, פרעה? דבריך עמדו או דברי? לכך נאמר "השולח אמרתו ארץ". אימתי?

"ויהי בשלח פרעה".
עתה נשוב ונסתכל בפסוקנו כולו. לפי רש"י וכמה פרשנים עמו- גם מבין החדשים- כל פסוק יז הוא פסוק משועבד והמשפט הראשי תחילתו "ויסב". וכאילו נאמר: כאשר שילח פרעה את העם (ואלוהים לא נחם.... כי קרוב הוא כי אמר... פחן ינחם....), אז הסב ה' אותם דרך המדבר... והנה בתוך המאמר המוסגר מצאנו שני משפטים הפותחים במלת "כי". משמש בארבע לשונות , אשר אחדות מהן מתפצלות שוב להרבה מובנים. ויש מחלוקת בין פרשנינו בפירוש ה"כי" הראשון.

ר ש"י ד"ה כי קרוב הוא:
ונוח לשוב באותה הדרך למצרים. ומדרשי אגדה יש הרבה.

ר א ב "ע ד"ה כי קרוב הוא:
אמר ר' משה (ר' משה הכהן אבן גיקטיליא): אף על פי שהוא קרוב. וכמוהו לפי דעתו (שמות לד, ט): "כי עם קשה עורף הוא (תהלים מא, ה): "רפאה נפשי כי חטאתי לך": (יהושע יז, יח ): "כי רכב ברזל לו".

ולפי דעתי אין צורך, כי טעמו: למה לא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים? בעבור שהוא קרוב, והנה נחם דרך רחוק, שלא יראו מלחמה ויאמרו "נתנה ראש ונשובה מצרימה". וטעם "כי קרוב הוא", שידוע כי בין ארץ מצרים על הדרך הישרה ובין ארץ כנען עשרה ימים, והנה לא ראו מלחמה, והיו עבדים תחת יד אחרים: והנה כאשר יצא פרעה אחריהם, אין בהם מרים יד. גם עמלק יצאו על ישראל במתי מעט ויזנב אחריו והיה נחלש מפניו, לולא משה בחירו.

רמב"ן  ד"ה כי קרוב הוא :
"ונוח לשוב באותה הדרך למצרים"- דברי רש"י. וגם הוא דעת ר' אברהם, כי טעם "ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים" בעבור כי קרוב הוא וינחמו וישובו למצרים מיד. ועל דעתי, אם היה כדבריהם (כדברי רש"י וראב"ע), היה "כי אמר אלהים" מוקדם, ויאמר הכתוב (והיה לפי דעתם הכתוב צריך לומר): ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים, כי אמר אלהים: כי קרוב הוא פן
ינחם העם. אבל הנכון, שיאמר: ולא נחם דרך ארץ פלשתים אשר הוא קרוב, וטוב לנחותם בדרך ההיא כי אמר אלהים, פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה. לפנינו איפוא שלוש דעות, ושלושה תפקידים תחביריים למלה "כי". הן לכאורה נראה הפסוק כמשפט סיבה, ולכן הוא קשה. הקושי שעמד בפני הפרשנים הוא כפי שניסחו ר' אליהו מזרחי: שקירוב הדרך בכל מקום הוא סיבה ללכת בה, ולא סיבת המניעה מללכת בה, ופה הוא ההיפך, ולכן ראה ר' משה אבן גיקטיליא להוציאו ממשמעו ולפרש "כי" = אף על פי. אולם הבודק את הפסוקים שהביא ר' משה לראיה לפירושו יראה, שבכולם אין כל צורך "כי"="אף על פי" ולהיפך משמעם העמוק של הפסוקים הולך לאיבוד בפירושו זה, ומשפטי ה"כי" הללו משפטי הנמקה הם. ואפשר לומר, שלא נמצא בכל המקרא כולו שיהא "כי" פותח משפט- ויתור ויבוא בהוראת "אף על פי". הרמב"ן אינו מפרש "כי קרוב הוא" כמשפט סיבה, אך גם אינו מפרשו כ"אף על פי" אלא מציע דרך
שלישית: לדעתו הפסוק הוא משפט זיקה: לא נחם בדרך אשר היא קרובה, ז"א בדרך הקרובה. ואע"פ שבין ארבע לשונות של "כי" כפי שקבען ריש לקיש לא מצינו "אשר", כבר מעיר רש"י בתשובתו על משמעות המלה "כי":

עוד יש שימוש ללשון : "כי", שהרי רובן משמשין בלשון "אשר", כגון (בראשית ג, ו): "כי טוב העץ למאכל": (שמות ב, ב): "ותרא אותו כי טוב הוא": (שמות יד, ה): כל אלה בכלל לשון
שימוש של "אם" הם: שיש "אם " משמש בלשון "אשר".

והרמב"ן מנמק את התנגדותו לפירוש של "כי קרוב הוא" כמשפט סיבה, כי אילו היה משפט סיבה למניעת ה' מהוליכם שם, היה צריך משפט זה לבוא בתוך שיקולי ה' (בלשונו: היה "כי אמר ה'" מוקדם), היינו, צריך היה לומר: כי אמר ה' כי קרוב הוא.

ואולם נגד טענת הרמב"ן אומר דברים הגיוניים ר' אליהו מזרחי. לדבריו טענת הרמב"ן אינה טענה, מפני שמאמר "כי אמר אלהים כי קרוב הוא" הוא מאמר בטל, מפני שקירבת הדרך היא
מהדברים הנמצאים חוץ לנפש (הוא נתון אובייקטיבי) ולא תפול עליו "כי אמר אלהים"... ואם יטען הרמב"ן שלפי פירושו של רש"י צריכה היתה לבוא ו"" החיבור לפני "כי אמר אלהים", שהרי לפי פירוש רש"י שתי סיבות למניעה היו כאן מפני שקרוב הוא, ומפני שאמר אלהים "פן ינחם", אף טענה זו יש לדחותה,

כי גם זו איננה טענה, מפני שה"כי" הראשון (כי קרוב הוא)ne הוא סיבת מניעת הליכתם משם, וה"כי" השני הוא סיבת הסיבה.

על כורחנו נקבל את פירוש רש"י, המפרש את פסוקנו על הפרדוכס שבו: דווקא המעלה הגדולה שבדרך זו, קירבתה למטרה הנכספת, אותה מעלה שבגללה היה "השכל הישר" בוחר בה... דווקא היא הסיבה שנמנע ה' מלהוליכם בה. ואותה ההולכה בדרך רחוקה הנראית לנו עיכוב, פיגור, חסרון, היזק- היא מעלה ושבח. וללמדנו כי יש שנזק הנראה לנו בתחילתו- ברכה בו בסופו, ולהודיענו, כי ללא דרכיו דרכינו ולא אשר נראה לאדם הרואה לעיניים הוא האמת, כי אם אשר נראה לה' היודע נסתרות ורואה ללב.

אך מה היא התועלת והברכה בהולכה הזו בדרך רחוקה? את זה נראה בעיוננו הבא.