מעיונים של נחמה ליבוביץ

"כי אחרי הפעולות נמשכים הפעולות"

פרשה זו- הפרשה הט"ו שבתורה היא הראשונה המביאה בבת אחת שפע של מצוות עשה ולא תעשה בניגוד לי"ד הפרשיות הקודמות, שאין בהן אלא סיפורים, וכל מוסרן, לקחן ולימודן היה ארוג בתוך מסכת סיפורית בלבד.
כבר רש"י , בתחילת פירושו לתורה, העמיד את השאלה- אומנם כדי ליישבה מיד- למה לא התחילה התורה את דבריה בפרשת "החודש הזה לכם" , שבה היא מתחילה לצוותינו מצוות. לא פחות מעשרים מצוות עשה ולא תעשה- לפי מניין המצוות של הרמב"ם מצינו בפרשה זו. אחרי מצוות קידוש החודש יורד עלינו שפע של מצוות הפסח- למן פרטי שחיטת קורבן הפסח ואכילתו, ולמן המצוות העוסקות בפסח מצריים בלבד ועד לפרטים ודקדוקים בעשיית פסח דורות- מצוות שנשתרשו ונשתמרו בחיי היהדות השומרת אמונים עד היום הזה. לכאורה נראות מצוות אלה כהופכות זכר חג יציאתינו מאפילה לאורה, משעבוד לגאולה, מעבדות לחירות- לעניין הכרוך בעבודות משק בית מייגעות, לעניין פרוזאי וקטנוני. למה בחרה
התורה בדרך זו?

כבר בעל "ספר החינוך", חכם בלתי נודע, שחי בסוף המאה ה-13, לאחר מות הרמב"ן, אשר כתב את סיפרו הגדול על תרי"ג מצוות לפי סדרן בתורה והשתדל לתת טעם לכל אחת מהן- כבר הוא עמד בפרשתנו על שאלה זו ויישבה לפי אותה דרך , שבה הוא מסביר את רוב טעמי המצוות (מצווה כ': "ועצם לא תשברו בו"- פסוק מו' בפרקנו): ועל כן בתחילת בואנו להיות סגולת כל העמים, ממלכת כוהנים וגוי קדוש , ובכלל שנה ושנה באותו הזמן ראוי לנו לעשות מעשים המראים בנו המעלה הגדולה שעלינו בה באותה השעה. ומתוך המעשה והדמיון שאנחנו עושים נקבע בנפשותינו הדבר לעולם. ואל תחשוב בני לתפוס על דברי לאמור: למה יצווה אותנו ה' יתברך לעשות כל זה לזיכרון אותו הנס , והלא בזיכרון אחד יעלה הדבר במחשבתנו ולא ישכח הדבר במחשבתנו ולא יישכח מפי זרענו? דע כי לא מחכמה תתפסני על זה ומחשבת הנוער ישיאך לדבר כן. ועתה בני בינה ושמעה זאת והטה אוזנך ושמע – אלמדך להועיל בתורה ובמצוות .
דע כי האדם נפעל כפי פעולותיו ולבו וכל מחשבותיו תמיד אחר מעשיו שהוא עוסק בהם, אם טוב ואם רע , ואפילו רשע גמור בלבבו וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום- אם יערה רוחו וישים השתדלותו ועסקו בהתמדה בתורה ובמצוות, ואפילו  לא לשם שמים, מיד ינטה אל הטוב, ומתוך שלא לשמה בא לשמה. ובכוח מעשיו ימית היצר הרע, כי אחרי הפעולות נמשכים הלבבות. ואפילו אם יהיה האדם צדיק ולבבו ישר ותמים, חפץ בתורה ובמצוות ,אם יעסוק תמיד בדברים של דופי – האומר דרך משל שהכריחו המלך ומינהו באומנות רעה, באמת אם כל עסקו כל היום באותה אומנות –ישוב בזמן מן הזמנים מצדקת לבו להיות רשע גמור, כי ידוע הדבר ואמת שכל אדם נפעל כפי פעולותיו כמו שאמרו. ועל כן אמרו חכמינו ז"ל: "רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות". כי מתוך הפעולות הטובות אנחנו נפעלים להיות טובים וזוכים לחיי עד. ורמזו על זה כמאמרם )מנחות מג, ע"ב(: כל מי שיש לו מזוזה בפתחו וציצית בבגדו ותפילין בראשו מובטח לו שלא יחטא, לפי שאלה מצוות תמידיות ונפעל בהן תמיד.לכן אתה רואה גם רואה מה מלאכתך ועסקיך,כי אחריהם תימשך ואתה לא תמשכם, ואל יבטיחך יצרך לומר אחרי היות לבו שלם ותמים באמונת אלקים מה הפסד יש כי אתענג לפעמים בתענוגי אנשים לשבת בשווקים וברחובות להתלוצץ עם הלצים ולדבר צחות וכיוצא בדברים שאין מביאים עליהם חטאות ואשמות, הלוא גם לי לבב כמוהם , קוטני עבה ממתניהם- ומדוע ימשכוני הם אחריהם? אל בני, השמר מפניהם פן תילכד ברשתם. רבים שתו מתוך כוס תרעלתם ואתה את נפשך תציל, ואחר דעתך זה אל יקשה עליך מעתה ריבוי מצוות בעניין זכירת ניסי מצרים שהוא עמוד גדול בתורתנו, כי ברבות עסקינו בהם נתפעל אל הדבר כמו שאמרנו.

נבין דבריו: אין החינוך למצוות צריך לדעתו ללכת מן ההכרה אל המעשה, ואין המחנך צריך ללכת תחילה בדרך ההטפה הפונה להבנה בלבד בתקוה שמתוך ההבנה והשכנוע יעבור האדם למעשים הרצויים, אלא להיפך- כדברי הרמב"ם בשמיני משמונה פרקיו (שהן ההקדמה בפירושו לפרקי אבות): וראוי לו שירגיל עצמו במעשים הטובים עד שיגיעו לו מעלות =תכונות האופי הרצויות (ויתרחק מן המעשים עד שיסורו ממנו הפחיתויות) .

ובדומה לזה שם בפרק הרביעי:
ודע שאלו המעלות והפחיתויות אשר למידות לא יגיעו ולא נתיישבו בנפש כי אם בהישנות המעשים, הבאים מאותה מידה פעמים רבות בזמן ארוך והרגלנו בהם. ואם היו אותם מעשים טובים-יהיה המגיע לנו "מעלה",ואם יהיו רעים-יהיה המגיע "פחיתות".

ואם יקשה עלינו להאמין בדרך חינוך זו באשר-מתוך גאווה ומתוך התרברבות אנושית-ברצוננו לראות את האדם "כזר הבריאה" כמי ששכלו,הכרתו מחשבותיו,הגיגיו ו"השקפת העולמו" הם הם המכוונים מעשיו ולא כוח ההרגל-תבוא הדוגמה שנתן "ספר החינוך" ותטפח על פנינו.

ואפילו אם יהיה האדם צדיק גמור ולבבו ישר ותמים חפץ בתורה ובמצוות אם יעסוק בתורה תמיד בדברים של דופי-האומר דרך משל שהכריחו המלך ומינהו באומנות רעה באמת אם כל עסקו כל היום באותה אומנות-ישוב בזמן מן הזמנים להיות רשע גמור שכידוע הדבר ואמת שכל אדם נפעל כפי פעולותיו … לנגד עינינו קמים-עם קריאת הדברים-כל אותם שומרים במחנות ריכוז, כל אותם פקידים קטנים וגדולים עושי דבריו של רב הטבחים של זמננו ויתאמת לנו מיד, שכל מי שלפני התחילו בעבודה זו היה בן אדם בינוני לא מלאך שרת אך גם לא חיה רעה- אחר שיעסוק באותה אומנות אשר לה נתמנה, גם אם בהתחלה סלדה נפשו ממעשים כאלה , הנה רק אם התמיד באותה אומנות , ודאי "ישוב לבו בזמן מן הזמנים להיות רשע גמור ", כי "האדם נפעל כפי פעולותיו".

ואם נאמין שלכוח הרע יש השפעה כזו, שהרגל עשיית ברע ההפך לטבע בלב האדם, למה לא נאמין שגם למעשים טובים ולמצוות השפעה וכוח לשנות את נפש האדם? אומנם נגד עשיית המעשים עוד לפני שנכבשה הנפש כולה להכרה , יטען הטוען את קובלנתו של ישעיה הנביא נגד בני דורו :

כט' יג' ותהי יראתם אותי מצוות אנשים מלומדה אך נראה שקובלנה זו יפה היא לדור שבו כבלי המסורת מהודקים הם ומרסנים כל פרט וכן את הכלל כולו, בדור שהמעשים הסמליים נעשו חלק מן ההווי הציבורי , חלק מאישיות המדינה אשר כל הבית נשען עליהן, ואין מערער עליהן. בדור כזה צווח הנביא נגד קיפאון של טקסים וסמלים אשר התרוקנו מתוכנם, אשר במקום להיות כוח דוחף לקראת הגשמת התורה בחיי יום יום, במקום להיות כוח מדרבן הנם רק פורקן.

בדור כזה יפה האמרה "ותהי יראתם אותי מצוות אנשים מלומדה". אך בדור שנתערערו בו כל האישיות ונתרופפו הכבלים וניתקו כל מוסרות המסורת , וכל המורשה מדורי דורות הועמדה בספק – בדור זה נאה לדרוש תחילה "מצוות אנשים מלומדה". ומצינו שגם על העדר מצוות אנשים מלומדה מקונן נביא במקום אחר, הלא הוא ירמיהו:

ז' כח' --- זה הגוי אשר לא שמעו בקול ה' אלוהיו ולא לקחו מוסר, אבדה האמונה ונכרתה מפיהם.

ופירשו המלבי"ם: "לא שמעו"- מצד הערת השכל, "ולא לקחו מוסר"- אחר שייסרם בעונשין, "אבדה האמונה"- מלבם , "ונכרתה מפיהם "- שאין אפילו מעשה אבותיהם בידיהם. ובדור כזה יש לחנך שוב לשימוש בכלים בלבד , ואפילו יהיו בתחילה מרוקנים מתוכן, ותיעשינה הפעולות הנדרשות אפילו בלי הלהט שבלב מתוך תקווה ומתוך סיכוי "שאחרי הפעולות ימשכו  לבבות" ומתוך "שלא לשמה" יגיע הדור שוב לקיום של "לשמה". ואף זו דרך ישנה היא וכבר קיבלוה על עצמם אבותינו בסיני באמרם "נעשה ונשמע" והקדימו עשייה להבנה.

על כן בבוא התורה לקבוע זכר יציאת מצריים בלבנו- אותו מאורע אשר בו קנה ה' אותנו לו לעם (ועל כן גם פתח עשרת הדברות בזכרו)- עד שבכל דור יראה אדם מישראל עצמו כאילו הוא יצא ממצריים לא הסתפקה התורה בכך לצוות עלינו לספר ביציאת מצריים , אלא הרבתה מצוות בעשיות קטנות קטנטנות, בדברים הנוגעים לכל אדם בכל גיל ובכל מעמד ובכל מקום, דברים הנגעים במאכלות, עשיות הדורשות זהירות בביתו ובחצרו, והקיפה אותו בהן מכל צד, כדי שכל אלה יחד יפעלו על נפשו, " כי אחרי הפעולות נמשכים הלבבות".