מעיונים של נחמה ליבוביץ

"אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים ואשא אתכם על כנפי נשרים"

כאשר ניתנה בפעם הראשונה למשה ההבטחה הגדולה לגאולת ישראל, נאמר לו ג יב בהוציאך את- העם ממצרים ת ע ב דו ן את- האלהים הוה אומר: תחת עבודת פרך בבית העבדים תבוא עבודת ה' על ההר הזה

ועבודה זו היא תכלית השיחרור מן העבודה ההיא: כפתיחה לקראת תכלית עליונה זו שלשמה הוצא ממצרים אומר ה' ליוצאי מצרים בהגיעם להר סיני ,יט ד אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים ואשא אתכם על- כנפי נשרים .ואבא אתכם אלי :פסוק זה דורש מאתנו התבוננות מיוחדת בכל אחד משלושת חלקיו. לחלק הראשון מעיר ר ש" ח ד"ה אשר עשיתי למצרים על כמה עבירות היו חייבים לי קודם שנזדווגו לכם ולא נפרעתי מהם אלא על ידכם  לאמור : לא הזכרת מעשה העונשים אשר עשה למצרים חשובה ברגע זה אלא הזכרת היחס האבהי של הקב"ה לישראל. לא: אשר עשה ה' .למצרים, אלא אשר עשה למצרים למענם :ומנין שזוהי כוונת הפסוק? לשאלה זו משיב ר' אליהו מזרחי בהסבירו את הגיון פירושו של רש"י מפני שכוונת המאמר הזה אינו אלא להודיעם שהם חביבים לו, כדמסיים ואומר "ואשא אתכם על כנפי נשרים" וגו', מה טעם לומר להם: אתם ראיתם הדברים אשר עשיתי למצרים? מה חיבה הראה להם בזה? דילמא לא עשה להם מה שעשה רק בעבור שחטאו, לא בעבור חיבתןלפיכך הוכרח לפרש ולומר דפירוש "אשר עשיתי למצרים"- אשר עשיתי להם עתה על עבירות שעברו קודם שנזדווגו לכם, שלא נפרעתי מהם אז, וזה מורה על רוב חיבתם 

.הקשרו של הפסוק הוא המגלה שאין בתחילת הנאות הראשון שנאמר למשה בהר סיני זכר הפורענות, אלא זכר החסידים .בחלקו השני מדבר הפסוק במיטפורה: תמונת הנשרים הנושאים גוזלים על כנפיהם .כדי להבין עומק פשוטה של מיטפורה זו, יש לתת את הדעת על מהותה של דרך דיבור זה, על אמצעי סגנוני זה, שאינו נדיר במקרא כלל ,תמונות בשירה אינן ניתנות להיתרגם באופן חד- משמעי למושגים מופשטים. שאילו היה הדבר כך, לא היה כל עצמה של המיטפורה אלא כצופן אשר כל מלה שבו רשומה במפתח וכנגדה המלה או צירוף המלים המכוונות, וכל מי שהמפתח בידו קורא בו כקורא בטקסט המפוענח- ואם כן לשם מה תדבר השירה בלשון התמונות? הלא יהיה השימוש במיטפורה רק עיכוב ואמצעי האטה בהבנת המכוון, וכי מטרתה להסתיר מן הקורא ?את כוונת הנאמר

אלא שאין הדבר כן: ההמיטפורה על מראותיה, השלכותיה, הזכרותיה, גרורי משמעויותיה וכל האוירה האופפת אותה לא תוכל כלל וכלל להיתרגם למושג אחד ברור ומוגדר: ואף אם תתרגמה תרגומים אחדים עדיין יישאר בה עודף מה, שלא ניתן כלל להיתרגם ללשון מושגית, מרוב .עשירותה ומליאותה, ודווקא בעודף זה כוחה ותפארתה - ולעניין פסוקנו: ניתן דעתנו, כיצד ניסו פרשנינו לפענח את המומחש והנרמז במיטפורה זו. ה ר ש ב " ם מפרש אותה בפשטות באופן חד:משמעי ד"ה על כנפי נשרים שהעברתי אתכם על הים ביבשה, כנשרים שעוברים ימים דרך פריחה, גם שלא הוזקתם, כדכתיב "כנשר יעיר קנו על גוזלו ירחף"דברים (לב, יא).

?לדעתו משמעות תמונתו היא המהירות והבטיחות בדרכים. אך האם בזהה תתמצה כל כוונת התמונה שבפסוקנו :אמנם המהירות וקלות הטיסה הן המכוונות גם בפסוק אחר המשתמש בתמונת הנשר הדברים ישא יי עליך גוי מרחוק מקצה הארץ כח מט כאשר ידאה הנשר

אך מן התמונה בפסוק ההוא שוב לפסוקנו: שם התמונה היא מעוף הנשר ואצלנו נשיאת הנשר את גוזליו במעופו. ודווקא לפרט זה שם לב ר' :יוסף בכור שור ד"ה על כנפי נשרים

כלומר הגבהתי אתכם למעלה ולגדולה גדולה, שהוצאתי אתכם מעבדות עבדים ואוליך אתכם אלי להיות עובדים אותי, שאני מלך מלכי המלכים, וכמה הגבהה גדולה היא לכם, ואף נשאתי והגבהתי אתכם על כנפי נשרים שפורחים למעלה מכל העופות. לפי בכור שור נרמז במיטפורה זו משהו המיוחד לנשר ואינו מצוי בעוף אחר: היותו "מלך העופות:, שהוא המגביה בעופו מכל העופות ואין שני לו. ר ש ב "ם ראה בתמונה רק את הצד האופקי של תנועת הנשר, יוסף בכור שור רואה בה את הצד האנכי. וכך נאמר כבר במדרש בלשון :מפורשת יותר:מכילתה ד ר ש ב " י

.מה הנשר הזה עולה ממטה למעלה בשעה קצרה, כך ישראל עולין ממטה למעלה בשעה קצרה ואולם לפי הפירושים שראינו עד כאן עדיין לא מוצתה משמעות הפסוק כולו. לפי פירושים אלה היה הפסוק יכול להסתפק בתמונת "ותהיו נשואים על כנפי נשרים". ואולם פסוקנו מדבר על הנושא, שהוא ה': "ואשא אתכם". אם כן, לא מיצינו את מלוא משמעותה של התמונה במה שנקבע עליה לעיל, שכן אין היא רק מהירות ובטיחות, ואף לא פתאומיות של הדאה, ולא תלילות של עליה. בפירושו של ר ש " י מודגש קו נוסף בתמונה, והוא נראה עיקרה. ד"ה על כנפי נשרים:

כנשר הנושא גוזליו על כנפיו, שכל שאר העופות נותנים את בניהם בין רגליהם, לפי שמתייראים מעוף אחר שפורח על גביהם, אבל הנשר הזה …אינו מתיירא אלא מן האדם שיזרוק בו חץ, לפי שאין עוף פורח על גביו, לכך נותנו על כנפיו. אומר: מוטב שייכנס החץ בי ולא בבני ההסתכלות של רש"י בתמונתנו משלימה את מה שראו בה האחרים שהזכר- נום לעיל.

לא רק הנשיא "על כנפי נשרים" חשובה כאן, אלא גם הנשיאה על כנפי נשרים. כאן באה לידי ביטוי הקירבה המיוחדת שבין הנושא , והנשואיםהשמירה, הדאגה- ה א ה ב ה . ובכיוון זה המשיך אחריו בעל אור החיים:הנה האריך בבחינת האהבה… אמר: ראו חבתי בכם כרחם אב על בנים חביבין, אפילו מדרך כף רגליכם חסתי עליו ונשאתי אתכם כל כנפי נשרים, ענני כבוד היו מוצעים תחתכם …, לעיניו של בעל אור החיים קמה ע"י המיטפורה שלנו תמונת מי שמרחף מעל לעננים ונראה לא רק שהוא יצא מכלל סכנה (כדברי רש"י דלעיל).אלא שגם מצע של הוד וכבוד פרוש לרגליו :פרט אחר בתמונתנו מתגלה לבובר לאורו של דימוי הנשר בשירת האזינו

דברים כנשר יעיר קנו ,לב יא על גוזליו ירחף יפרש כנפיו יקחהו .ישאהו על- אברתו ואלה דבריו:

בקן הנשר רובצים גוזלים, שצמחו להם כנפיים זה מקרוב, אלא שעדיין אין הרוח עומד בהם להתרומם ולעוף. והנה בא הנשר ומעיר את הקן, הוא מעורר את הגוזלים לעוף, מרחף עליהם בחיבוט כנפיים קל: משל לדרך האל בחינת נשר שמרחף על גבי העמים, בדומה לנשיבת רוחו על גבי המים בראשית הבריאה. לאחר מכן הוא פורש את כנפיו ומושיב אחד מגוזליו על אברתו ונושאהו במרומי השמים, זורקהו ועל כורחך אתה .אומר: כדי שיעוף בפני האחרים, ממנו יראו וכן יעשו :מן המפורש בדימוי הנשר בהאזינו לומד בובר את הפתגם במיטפורה של נשיאה על כנפי נשרים בפרשתנו. וכן הוא אומר במקום אחר ,הנשר הגדול פורש את כנפיו על גוזליו, לוקח אחד מהם, גוזל חרד או עיף, ונושא אותו על אברתו עד שיעיז עצמו לעוף בכוח מחודש אחרי אביו המתווה במעופו את עיגוליו המתעלים. כאן בחירה, הצלה וחינוך כאחד.

כך מקושר לפי בובר המובע ברב משמעות במיטפורה שבפסוקנו (פסוק ד ) עם האמור שלא בדרך של תמונות בפסוק הבא יט ה והייתם לי סגלה מכל- העמים כי- לי כל- הארץ,

יט ו ואתם תהיו- לי ממלכת כהנים וגוי קדוש ואולם לתפישתו זזו יש לומר: לא הרי הנשר בהאזינו כהרי הנשר בפרשתנו. בהאזינו הנשר הוא דימוי ("כנשר"), מעשי ה' עם ישראל מדומים למעשי הנשר עם גוזליו. "כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף יפרוש כנפיו יקחהו ישאהו על אברתו". במקומנו הנשר בא בביטוי מיטפורי המראה על אופן עשיית ה' עם ישראל. "ואשא אתכם על כנפי נשרים". ההבדלים שבין שתי התמונות (שם שרשרת פעולות_ כאן פעולה אחת) מעידים, שגם הכוונות שבשני הפסוקים שונות. שם (בהאזינו ) השגחתו האבהית של ה' על ישראל, השגחה בלעדית, והשגחה פרטית ("הנשר" בלשון יחיד, :ירחף על גוזליו, יקחה ו, ישאה ו), וכך הוא מתקשר עם הנאמר לפניו לב י יסבבנהו יבוננהו יצרנהו כאישון עינו :וכן עם הבא לאחריו ,לב יב יי בדד ינחנו .ואין עמו אל נכר

, וספק אם מבוטא בזה רעיון הלימוד והחינוך. ואילו בפרשתנו המיטפורה מבטאה את אופן הנהגת ה' את ישראל מבית העבדים להר :האלהיםממצרים אליו. וככה המיטפורה מתקרת אל הנאמר לפניה ולאחריה יט ד אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים ואבא אתכם אלי. ועוד: אצלנו לא על "נשר" בלשון יחיד ידובר כי אם על "כנפי נשרים". התמונה איפוא לא כפי שהיא שם, אלא: כוסו השמים להקות להקות נשרים והם דאים בבטחון ובמהירות ומביאים אותם מארץ שבים. כאן נוסף על האמור עד הנה גם הריבוי העצום של היוצאים וגם הפומביות הגדולה של היציאה ("יוצאים ביד רמה").

ועתה נבוא לחלק השלישי של פסוקנו "ואביא אתכם אלי". לדעת רוב פרש- נינו הוא הר סיני שעליו ירד הכבוד. והוא קיום הדבר שנאמר למשה בהתגלות ראשונה (ג, יב) "תעבדון את האלוהים על ההר הזה". ואולם הרשב"ם נוטה כאן מדעת כל המפרשים. ד"ה ואביא אתכם אלי: להיות אני לכם לאוהים.

לדעת הרשב"ם אין האמור בחלק השלישי של פסוקנו מקביל למה שהאמר בשני החלקים הראשונים. אע"פ שנשוא המשפט השלישי ("ואביא") שוה למקבילים לו בשני המשפטים הקודמים ("עשיתי "ואשא") והוא כמוהם פועל נטוי, מיחס הרשב"ם לו את התפקיד של מקור עם למ"ד התכלית, היינו: לפי פירושו משמעותו- בניגוד למשמעות שני הנשואים הקודמים- אינו ציון עובדה אלא ציון תכלית שתי העובדות הקודמות: (עשיתי… ואשא- כדי להביא). להודיעך שכל אותם הערכים אשר זכו בהם עד בואם לסיני זקיפות הגב, חופש מעול זרים, אי- תלותם בחסדי אחרים, עצמאות וחרות, אינם תכלית בפני עצמה, אלא רק אמצעים לתכלית, כפי שנאמר בכמה מקומות בתורה- והיא "להיות לכם לאלוהים".

מכל מקום בין אם כיוון הרשב"ם לפשוטו של מקרא ובין אם לא כיוון, גם אם מדובר בפסוקנו על שני הראשונים כעל אמצעים בלבד ורק על השלישי כתכלית, "האמצעים" האלה הנם בעלי חשיבות מכרעת, שבלעדיהם לא תיתכן התכלית, מתן תורה וקבלתה. יחס זה שבין תנאי מוקדם הכרחי לבין תכלית סופית מוסבר על ידי בעי המדרש באופן ציורי:

קהלת רבה ג' יד :

אמר ר' יצחק: ראויין היו ישראל בשעה שיצאו ממצרים שתינתן להם תורה מיד, אלא אמר הקב"ה: עדיין לא בא זיוון שלבניי- משעבוד טיט ולבנים יצאו- ואין יכולין לקבל תורה מיד. משל למה הדבר דומה? למלך שעמד בנו מחוליו ואמר לו פידגוגו: ילך בנך לאסכולי (=לבית ספר) שלו. אמר (המלך): עדיין לא בא זיוו של בני, ואתה אומר: ילך בנך לאסכולי שלו? אלא יתעדן בני שניים ושלושה ירחים במאכל ובמשתה ויבריא, ואחר כך ילך לאסכולי שלו. כך אמר הקב"ה: עדיין לא בא זיוון של בניי, משעבוד טיט ולבנים יצאו- ואני נותן להם את התורה? אלא יתעדנו בני שניים שלושה חודשים במן ובאר ושליו- ואחר כך אני נותן להם את התורה. אימתי? בחודש השלישי.

ובדומה לר' יצחק גם במדרש תנחומא, יתרו י :

אמר ר' יהודה בר שלום: משל לבן מלכים שעמד מחוליו. אמר אביו: נמתין לו שלושה חדשים עד שתשוב נפשו מן החולי ואחרי כן אוליכנו לבית
הרב ללמוד תורה. אף כך: כשיצאו בני ישראל ממצרים היו בהם בעלי מומין מן השעבוד. אמר הקב"ה: אמתין להם עד שיתרפו
ואחרי כן אתן להם את התורה.

הווה אומר: אמנם אין לך בן חורין אלא מי שמקבל על עצמו עול תורה, אך אין עול תורה יכול להינתן על מי שעול זרים על צואריו. אין חירות אלא למי שמצוות ה' חרותות בנפשו וכשהיא איננה מועבדת לפקודות אדם. לא נקראו ישראל להיות עבדי ה' עד שהם עבדי פרעה. לכן הושהו בדרך ממצרים עד סיני, הדרך שעליה מדבר פסוקנו:

יט ד אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים, ואשא אתכם על- כנפי נשרים ואביא אתכם אלי