מעיונים של נחמה ליבוביץ

תשלומי ד' וה'

א לז כי יגנב- איש שור או- שה וטבחו או מכרו,  חמשה בקר ישלם תחת השור וארבע- צאן תחת השה.

גניבה אסורה בכל חברה אנושית ועל דעת הרמב"ן היא כלולה באחת משבע מצוות בני נח- "דינים". וכה דברי ה ר מ ב "ן (בראשית לד, יג):

ועל דעתי ה"דינין" שמנו לבני נח בשבע מצוות שלהם, אינם להושיב דיינים בכל פלך ופלך בלבד, אלא צוה אותם בדיני גניבה ואונאה ועושק ושכר שכיר... ואבות נזיקין וחובל בחברו....

ובחוקותיהן של האומות הקדומות, אותן חוקות של בבלים ושל חתים שנתגלו במשך שבעים השנים האחרונות, מצאנו חוקים האוסרים גניבות, גניבת אדם וגניבת בעלי חיים וגניבת כל חפץ, אלא ששונים העונשים שם מעונשי תורתנו. בחוקי חמורבי יש- בהתאם לחברה המעמדית של בבל דאז- הבדל בעונש לפי מעמדו של הבעלים שממנו נגנב, אם מבית המלך או מן המקדש נגנב השור, או אם נקנה שלא כדין מיד עבדו של בעל השור, או אם נגנב מביתו של אדם השייך למעמד הבינוני. ויש גניבה אשר עונשה תשלום של עשרה כנגד אחד, ויש שעונשה שלושים כנגד אחד, ויש שעונשה מוות. וכן אם אין לו לשלם- מות יומת. וכבר הדגישו כמה מחוקרי קדמוניות, העוסקים בהשוואת חוקי התורה לחוקות עמי קדם, כי אחד ההבדלים המכריעים בין דיני גנב בתורתנו ובין דיני גנב בחוקה הבבלית היא, שאין בתורה הבדל בין גונב מבית עשיר או מבית עני, מבית המלך או מבית כהן. (ואין צריך לומר, שאין דין מוות לגנב, אלא לגונב נפשות.)

הבדל יש בתורה בין עונשו של גונב שור או שה וטבחו או מכרו ובין עונשו של זה, שלא (או שעדיין לא) טבחו ולא מכרו, והבהמה נמצאת בידו. את דינו של האחרון מנסח ה ר מ ב "ם להלכה במלים אלה (הלכות גניבה א ד):

גנב שהעידו עליו עדים כשרים שגנב- חייב לשלם שניים לבעל הגניבה. אם גנב דינר משלם שניים, גנב חמור או כסות או גמל- משלם שניים בדמיה. נמצא מפסיד כשיעור שביקש לחסר את חברו.

ובזה כבר נתן הרמב"ם טעם, למה קונסים את זה לשלם שניים תחת האחד שגנב. ובדומה לו- אך ביתר הרחבה- אומר בעל העקידה: ובזה יובדל הגנב מן המזיק, כי המזיק ע"י שורו או בורו לא כיוון להזיק ולחסר ממון חברו, ולזה די שישלם חצי או נזק שלם. אמנם הגנב שגמר אומר בלבו לחסר ממון חברו- כאשר זמם- ראוי לעשות לו, והוא שיחסרו ממנו כשיעורו, וזה לא יתכן כי אם בתשלומי כפל. ואולם כל זה רק אם נמצאת הבהמה אצלו, שעדיין לא טבחה ולא מכרה, אבל אם כבר נעשה המעשה של טביחה ומכירה, ישלם תשלומי ד' וה', וכפי שנאמר בפסוק, שהעמדנו בראש עיוננו. יש שואלים: האין הסדר, שבו הובאו הפסוקים בתורה, תמוה? האם לא צריך היה לפתוח בגנב המשלם כפל ורק אחריו לכתוב על דיני טובח ומוכר? לדעת בנו יעקב דרך המשפטים היא להתחיל בחמור ביותר. כשם שהקדימה התורה דין רוצח לדיני חובל (יב- יד! ואחר כך יח- כג), כן הקדימה דינה של הגניבה שיש עמה תוצאות חמורות (העלמותה של הבהמה שנגנבה) לגניבה שתוצאותיה קלות יותר (הבהמה נמצאת בעין וניתנת להישבון). אחרים אומרים שהתורה הקדימה את השכיח יותר, והרי רוב גנבים מעוניינים לטשטש את עיקבות הגניבה, ועל כן ימהרו לטבוח ולאכול או למכור לאחר, ונדיר הוא מקרה שבו יעיז הגנב להעמיד את הבהמה הגנובה ברפתו וללכת לשדהו לעבוד בה- בבהמה הגנובה - בחרשו לעיני השמש ולעיני כל השכנים.

לעצם התשלומים של ד' וה' מקשים כל פרשנינו שתי קושיות: מה טעם גדול עונשו של מי שטבח או מכר על עונש חברו הגנב, שלא הספיק עוד למכרו? ומה טעם גדול עונשו של גונב שור על גונב שה? התשובות שניתנו לשתי שאלות אלו או לאחת מהן, מימים קדומים עד לימינו, רבות ושונות ויש בהן עניין רב. נפנה תחילה לשאלה הראשונה. (יש מפרשים המקשרים את שתי השאלות יחדיו, אבל למען השיטתיות נפריד ביניהן.) בהתאם לשלושת "הצדדים" המעורבים במשפט- הגנב, בעל הבהמה הגנובה, והשופט- רואים גם המפרשים השונים את סיבת החמרת העונש מנקודת אחד משלושת הצדדים הנ"ל. החוקר דאובה (הערה) סבור, שהסיבה היא בהוכחה "האובייקטיבית" לעובדת הגניבה כאשר טבח או מכר. מהי הוכחה אובייקטיבית לגניבה? כל זמן שלא טבח ולא מכר יוכל הגנב לטעון, שבהמה זו ברחה מעדרה ונכנסה לתוך עדרו, וכבר היה מוכן ועומד להחזירה לבעליו. ורק לאחר שעשה בה מעשה- הוכח בזה סופית שאכן בוצעה גניבה. אך האם יספיק טעם זה להסביר את גודל ההפרש שבין דין כפל לבין דין ד' וה' ? פרשנים רבים מפרשנינו רואים את סיבת ההחמרה מנקודת ראות בעל הבהמה, היינו: העונש חמור בגלל גודל הנזק שנגרם לבעל הבהמה. בעל "תורה תמימה" מסתמך על דברי המכילתא לשמות יז, ג "למה זה העליתנו מארץ מצרים להמית אותי ואת בני ואת מקני בצמא":
"השוו בהמתן לגופן. מכאן אמרו: בהמתו של אדם היא חייו: אדם המהלך בדרך- אם אין בהמתו עמו, מסתגף".

ועל סמך זה ש"בהמתו של אדם היא חייו" יש להבין את גודל העונש אם טבח או מכר ואין לבעליו עוד סיכויים שתוחזר לו בהמתו. וכן דברי בעל "תורה ת מ י מ ה " :

וידוע שמין הבהמה שאדם מגדלה בביתו לעבודתו ולתועלתו הוא הבקר והצאן. ולכן אם נגנבו ממנו, נפסד בהרבה מגניבת דבר זולתם. וכל זמן שלא טבחם ומכרם הגנב, הרי על כל פנים הוא משיבם לבעליהם ולא נפסד מאומה זולת צער זמני, ולכן משלם סך הקרן וכפל לקנס: מה שאין כן אם טבחם או מכרם, הרי הפסיד לבעלים הפסד מוחלט, לכן דין הוא שישלם קנס גדול ורב.

ו א ב ר ב נ א ל חושב אף הוא שגודל העונש ניתן מנקודת ראותו של הניזוק, אך לא בגלל גודל הנזק שנגרם לו, אלא בגלל הצורך לתקן את אשר קילקל לו הגנב. ואלה דבריו (והוא הטעם השני הניתן בדבריו. על טעמו הראשון עיין להלן):
ויתכן לפרש כפי פשט הכתוב ומלותיו, שתמיד יהיו התשלומים שניים, כי הוא היושר האמיתי- כמו שבארתי- אבל מפני שהזכרים בבקר ובצאן שווים בערכם יותר מהנקבות, אמר שאם הימצא תימצא בידו הגניבה , ישלם שניים, כי יראו ויכירו כמה היה שוה השור או השה הנגנב וישלם אחר כמוהו ויהיו שניים. אבל אם טבחו או מכרו אולי יאמר הגנב, שהשור או השה היה פחות ונבזה ושאין ראוי להרבות בערכו- ומפני זה הגבילה התורה ערך השור או השה שישלם הגנב: תחת שור אחד זכר- חמישה בקר, כי הוא חייב לשלם שני שוורים זכרים, שהיו שוים יותר מחמישה בקר נקבות, וכן בכבשים היה לו לשלם ב' זכרים בין שיהיו עתודים גדולים או קטנים, לכן ישלם ארבע צאן נקבות, שאינן שוות כשני זכרים, והיה החילוף בתשלומי השה, מפני קלות החטא.

ואולם רוב פרשנינו החל מחז"ל רואים את טעם חומרת העונש לא מנקודת ראות בעל הבהמה אלא מנקודת ראות הגנב, היינו בגלל אופיו המיוחד של חטאו של מי שטבח או מכר. וכן אמר ר' עקיבא, תוספתא בבא קמא פרק ז :מפני מה אמרו: אם טבח ומכר משלם משלומי ד' וה' ?מפני שנשתרש בחטא?

וכן רואים רבים מן הפרשנים את החמרת העונש בטבח או מכר מפני שגנב שה עבר על יותר מעבירה אחת. והאריך בסברה זו בעל עקידת יצחק והביא לה גם סמוכין ממקום אחר במקרא. ונביא דבריו אלה בשלמות.

עקידת יצחק, שער ששה וארבעים:

אמנם כשטבחו או מכרו ראוי לדון בו לפי רוב המעשה. וזה כי בכל מעשה ומעשה כבר גומר הגניבה וכופלה עד שכבר ייחשב על האדם בעוברו על עבירה אחת עוון כמה עבירות. וזה הענין יתבאר יפה ממה שנאמר בעונש עכן _יהושע ז, יא ( "חטא ישראל וגם עברו את בריתי אשר צויתי אותם, וגם לקחו מן החרם וגם גנבו וגם כחשו וגם שמו בכליהם"). והלא גניבה אחת היתה, ואיש אחד הוא הגנב ומאי כולי האי? אלא שאמר כן לפי רוב המעשים אשר עשה בה. ולברר זה הדבר לעיני כל אמר לו יהושע: "בני, שים נא כבוד לה' אלוהי ישראל, ותן לו תודה, והגד נא לי מה עשית. אל תכחד ממני", כי רצה שיודיע, שדברי השם אשר באו על זה השיעור מהפלגה לא באו לריק. והוא עצמו מה שהודה בפיו, באומרו: "אמנה אנכי חטאתי לה' אלוהי ישראל וכזאת וכזאת עשיתי", כלומר: כולהו איתנהו. וביאר הדבר ואמר: "ואראה בשלל אדרת שנער אחת טובה ומאתים שקלים כסף ולשון זהב אחד.... ואחמדם ואקחם והנה טמונים בארץ
בתוך האהלי והכסף תחתיה". ביאר כי הגניבות היו רבות ושכל אחת מהן גנבה הרבה פעמים. אחת- במה שראם. שנית- במה שחמדם. שלישית- במה שלקחם. רביעית- במה שטמנם. חמישית- במה שכיוון להטמין הכסף בחפירה שחפר תחת אותה שהטמין האדרת" וכל זה הוא התחזקות החטא וכפילתו. והנה לברר אמיתת זה לעיני הכל נאמר: "וישלח יהושע מלאכים וירוצו האהלה והנה טמונה באהלו והכסף תחתיה" כלומר: לא נפל דבר מכל אשר דיבר. ועתה כמו כן אחר שגנב השור מבית בעליו ונתחייב בתשלומי כפל עדיין היה בידו להשיבו לבעליו. אמנם כשקשרו ועקדו לטבחו כבר גנבו פעם שנית וכשהרביצו- פעם שלישית, וכששחטו- פעם רביעית" כי כל מעשה מאלו הוא מעשה חשוב. וכן אצל המכירה: כי בחזרתו אחר הקונה אותו- הוא מעשה אחד: והפשרה במחירו- הרי מעשה שני: והמסירה לקונה- הרי מעשה שלישי. והנה ג' פעמים על הכפל, הרי חמישה. אמנם בשה היו תשלומי ארבעה, לפי שנוח לו למצוא קונים וייחשבו הפרשה והמסירה לבד. וכן בטביחה: ההגבהה וההרבצה ייחשבו לאחת, והשחיטה לשנית. והוא טעם מעולה מאד בעיני, מסכים אל טבע המעשה והזמנתו אליו. וכל זה מאמיתות הצדק האלוהי, כמו שכתבנו ראשונה.

וכן אומר ר' אברהם בן הרמב"םבקיצור, מבלי להרבות בחשבונות:
נראה הטעם מפני שהוסיף על עוון הגניבה בהעדרה מן המציאות או הוצאתה מרשותו עד שאינה נראית. אך לא כהוספה על דרך חיבור של עוד עבירה ועוד עבירה, כי אם כהתחזקות והתעצמות באותה עבירה עצמה מפרש ה מ א י ר י את "ההשתרשות" בעבירה:

ששנה באוולתו, כאדם המושרש בה ואינו יכול לזוז ממנה. ועתה עלינו לשמוע לדברי חכמים קדמונים ואחרונים בתשובתם לשאלה השנייה והיא : מהי סיבת ההבדל בין עונשו של גונב שור לעונשו של גונב שה? גם כאן יש הרואים את ההבדל מצד הנזק הנגרם לבעל הבהמה, נזק ששונה בגניבת שור מבגניבת שה. ויש הרואים את סיבת ההבדל בעונש מצד חומרת העבירה ושכיחותה. על הנזק השונה הצביע כבר פילון ה א ל ס נ ד ר ו נ י :

החמירה התורה בדין שור או שה על שאר גניבות, בגלל יפי מראיהם ובגלל התועלת אשר בהם לבני אדם. ובגלל תועלתם לבני אדם גם הבדיל בעונש בין גונב שור לגונב שה. גונב שה ישלם פי ארבע, "מפני שהשה נותן- מעין מס לאדם- ארבעה דברים: חלב, צמר וולדות. ואילו השור- חמישה: חלב, גבינה, ולדות ונוסף על כך חריש ודייש." ועל זה מעיר בעל תורה שלמה, שהוא "טעם קלוש, בפרט מה שחושב חלב וגבינה בשניים". אבל יש לומר לזכותו, שחשב על חריש ודייש, היינו על ערך השור כבהמת עבודה' ודבר זה הרחיבוהו חכמינו ופרשנינו.

מ כ י ל ת א קו:
"חמשה בקר" ישלם- ארבעה והוא, "ארבע צאן"- שלושה והוא. אמר ר' מאיר: בא וראה כמה חביבה מלאכה לפני מי שאמר והיה העולם: שור שיש לו מלאכה- משלם חמישה, שה שאין לו מלאכה- משלם ארבעה.

ה ר א ב "ע בשם רב סעדיה גאון:
בעבור הנזק שיבוא לבעל השור יותר מהשה, כי בו יחרוש. ואלם יש לשים לב לא רק לדומה, כי אם לשונה שבין דעת ר' מאיר ובין דעת רס"ג. לפי דעת האחרון הובא בחשבון הנזק החומרי- כספי בלבד שנגרם לבעל הבהמה. ואלו לדעת ר' מאיר נפגם בעל הבהמה גם מבחינה מוסרית- רוחנית. הניסוח "בא וראה כמה חביבה מלאכה".... מבטא בבהירות שהעבודה אינה
רק אמצעי לפרנסה אלא היא ערך כשלעצמו. ואולם יש הרואים את ההבדל בחומרת העונש בין גונב שור לגונב שה בשכיחות העבירה ובחומרתה. ושוב נשוה.

ה רא ב " ע בשם ר' ישועה:
הוסיף ה' על עונש השור יותר מן השה, כי לא יוכל להסתיר השור כמו השה, ולא יוכל לגנבו רק הרגיל יותר באומנות הגניבה, אכן סבורים גם רבים מחכמי אומות העולם שגניבת השה קלה יותר לביצוע ולכן שכיחה יותר, ולכן (!) הקילה התורה בעונשה. לעומת זה אומר לנו הרמב"ם, בהקדימו דברים עקרונים על היחס בין עבירה ועונש. מורה נבוכים מאמר ג, פרק מא:
ודע, כי כל אשר יהיה מן העבירה והחטא יותר נמצא ויותר קרוב להיעשות, ראוי שיהיה עונשו יותר קשה, כדי שיימנעו ממנו, והעניין שאינו נמצא רק מעט- עונשו יותר קל. ומפני זה היה תשלומי גונב צאון כפל תשלומי שאר המטלטלים, ר"ל תשלומי ארבעה, ובתנאי שהוציאם מתחת ידו במכר או ששחטם, מפני שמנהגם היא על הרוב תמיד להיותם בשדות, ואי אפשר לשומרם כמו ששומרים הדברים שבתוך המדינה. ומפני זה מדרך הגונבים אותם שימהרו למכרם עד שלא יודעו אותם, או לשחוט אותם בעבור שתשתנה צורתם, ומפני זה היה עונש העניין הנמצא יותר גדול. ותשלומי גניבת הבקר הוסיף בו אחד, מפני שגניבתן קלה יותר, כי הצאן ירעו מקו-בצים, ואפשר לרועה לשמרם. ויותר מה שאפשר לשומרם הוא בלילה. אמנם הבקר ירעו מפוזרים מאד, ואי אפשר לרועה לשומרם ותרבה בהם הגניבה.

בשתי נקודות חשובות חולק הרמב"ם על הראב"ע. ראשית הוא מתנגד לו בהערכת דבר שבמציאות. לדעת הראב"ע גניבת השה קלה לביצוע יותר מגניבת שור, ולדעת הרמב"ם קלה גניבת הבקר "אשר ירעו מפוזרים מאד ואי אפשר לשומרם" מגניבת השה. והשנית- והוא לעניננו עיקר- חילוקי הדעות הם בתכלית העונש. לדעת הראב"ע בא העונש כגמול לאחר המעשה אשר עשה. ומכיון שגניבת שור לפי דעתו קשה יותר, דורשת מומחיות "מקצועית" גבוהה יותר, לכן עונשה חמור יותר. ואילו לפי הרמב"ם קבעה התורה את עונשה כדי להרתיע את האדם לפני המעשה, שיימנע מעשותו. ומכיון שגניבת השור לדעתו עניין קל לביצוע ודבר שכיח הוא, לכן יש להחמיר בעונשו. ואולם גישה אחרת לגמרי נמצאת עוד במכילתא, והיא נראית רחוקה מן הפשט וההגיון הרגיל, ואולם יש בה הרבה כדי ללמד על מהלך מחשבות כמה מחכמינו ז"ל.

מ כ י ל ת א משפטים, פ' יב:

רבן יוחנן בן זכאי אומר: הקב"ה חס על כבודן של בריות: שור, לפי שהולך ברגליו-משלם חמישה. שהלפי שהוא טוענו על כתפו- משלם ארבעה. לאמור: אותה ההתבזות שהתבזה הגנב בביצוע הגנבה כבר היא נזקפת לחשבון עונשו, לפיכך הקל בעונשו. להודיעך שאין התורה מקילה בכבוד שום בריה, גם לא בכבודו של זה שוויתר על כבודו והלך וגנב, וגם אינה מקילה בכבודו כאשר נזדלזל באין רואים, שהרי ודאי לא גנב לעיני בני אדם.