פרשת תולדות | הסוכנות היהודית

מעיונים של נחמה ליבוביץ

יישובו של עולם

כו יב ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא בשנה ההיא מאה שערים ויברכהו יי.

כו יג ויגדל האיש וילך וגדל עד כי- גדל מאד.

כו יד ויהי- לו מקנה- צאן ומקנה בקר ועבדה רבה ויקנאו אתו פלשתים.

כו טו וכל- הבארת אשר חפרו עבדי אביו סתמום פלשתים וימלאום עפר.(וכל הפרק שם ).

האבות חפרו בארות בנגב, חפרו ומצאו מים. מה שנאמר בפי החוזה על העתיד הרחוק:

ישעיה כי- נבקעו במדבר מים

לה ו ונחלים בערבה.

ישעיה אפתח על- שפיים נהרות

כא יח ובתוך בקעות מעינות אשים מדבר לאגם- מים וארץ ציה למוצאי מים.

מה שהובטח לבנים בדור הגאולה, בו התחילו האבות- ויחפרו.

ובברכת ה' עליהם כמו שהובטח לנו:

שמות ועבדתם את יי אלהים

כג כה וברך את- לחמך ואת- מימיך…

זרעו ומצאו מאה שערים, חפרו בארות ומצאו מים וכן נאמר:

כו יט וימצאו- שם באר מים חיים,

המים הם חיים למוצאיהם. לאדם ולחי ולצומח. הם חיים לכל מי שמתגורר בסביבה , טובים לבעל הבאר וטובים לשכניו: ולא כך חשבו הפלשתים.

מה מסופר בפרקנו על גורלם של הבארות, הבארות אשר חפר אברהם והבארות אשר חפר יצחק?

כו טו וכל- הבארת אשר חפרו עבדי אביו בימי אברהם אביו,

סתמום פלשתים וימלאום עפר.

מה הדבר הזה? הרי מונעים הם טוב מעצמם, הרי כורתים הם אוכל מפיהם ומפי בהמתם? ולא רק "סתמום" אלא גם "וימלאום עפר"- שלא ימצאום שוב, שלא תהא באר במקום הזה, שלא יפכו כאן מים חיים. למה? למה תישאר הארץ שממה ותרבה העזובה בה, וקוץ ודרדר יצמח בה?

דורות קדומים תמהו על דבר זה, נלאו להבינו. ודאי אין הסברים כמשמעם, אמרו. ומעניין כיצד מנסה ליישב שאלה זו בעל "הכתב והקבלה":

"ויקרא להן שמות כשמות אשר קרא להן אביו": וייתכן דקריאת שמות לבארות היה דומה לשאר קריאת שמות שהיו לזכרון חסדי ה' ופעולותיו, כעניין ויקרא אברהם שם המקום ההוא "ה' יראה", על כן קרא לבאר לחי ראי", כן עשה אברהם בבארות אשר חפר שקרא את שמם בשם ה' … לפי שהיתה מידתו של אברהם ללמד לרבים דעת את ה' ולהורות להם שאין ממשות באלילים, המציא תחבולה נפלאה להכניס על ידה את המוטעים אל תחת כנפי השכינה… קרא שם הבאר בשם אשר יורה על אמיתת מציאת ה', בזה הרגיל בפי הבריות הבאים לשאוב מים מבארו, באומרם נלכה נא לשאוב מים מבאר ה' אל עולם, שנתעוררו על דעתם המשובשת ויתנו לבם אל השגה אמתית: לפי שהבארות הם צרכי רבים וכל המון עם הורגלו בזה לדעת ידיעות אמתיות ולהכיר את ה' ית'… ודבר גדול עשה אברהם אהוב ה', שהיה כעבד הנאמן למלך המשתדל להביא אנשים שברחו להם ממדינתו מפני מרדם בו, והוא ידבר אל לבם מטוב הנהגת המלך עד שיתנו שכמם תחת עולו, ככה עשה אברהם להטות לבב עובדי אלילים אל ה' ובעודנו חי היה נשיא אלוהים בתוכם, היה מוראו עליהם והניחו הבארות ושמותן עליהן. אמנם אחרי מותו חזרו לגלוליהם וכדי לבטל מפי הבריות שמות הבארות האלה, לפי שהיו כולם מורים הפך דעתם המשובשת, לכן סתמו הבארות, ובהתבטל הבאר, נתבטל שמה. ובא הכתוב להודיע, כי יצחק אחז במעשי אברהם והתאמץ לחפר אותן הבארות ולהחזיר שמותן, כדי להחזיר עטרת אמונה אמתית למקומה.

לא מצא בעל " הכתב והקבלה" אפשרות אחרת להבין את סיפור התורה העוסק בפרוטרוט בדבר כזה כחפירת בארות, ועוד פחות מזה יכול היה להבין את התנהגותם של הפלשתים, אלא אם נבין, שבארות מים חיים אלה מי תורת אמת הם שהתחילו שוקקים עם בוא האבות לעולם, והתאחדו כוחות המדבר והציה- הם האלילות – להדוף אחור את מימי הבארות האלה.

וכבר קדם לו בתפישה זו מדרש "אור האפלה" (כתב יד תימני ):

" וכל הבארות אשר חפרו עבדי אביו סתמום פלשתים"" אלו שבע מצוות בני נח שזרזם אברהם על עשייתן ושכחו אותם.

ואולם דורנו אשר זכה לראות את הבנים מחזיקים במעשה האבות וחופרים שוב בארות בנגב ובכל האדמה שהובטחה לאבות, בארות כמשמען, אשר בהן מים חיים כמשמעם- אנו גם מבינים את גדולתם של האבות אשר יחד עם קריאתם בשם ה' והביאם ידיעתו לעולם, גם חפרו בארות מים ממש והרוו את האדמה והשקוה. וגם צד זה שבחייהם הודגש כבר בדברי חז"ל ב"מדרש החפץ" :

"וישב יצחק ויחפר את בארות המים"-

גדולין הצדיקים, שהם עוסקים ביישוב העולם.

אנו גם יודעים את האמת המרה, שלא רצו הפלשתים בבארותיו, וסיתמום. לא די שסיתמום אלא מילאום עפר, ולא תהא הערבה כגן פורח, ויישאר המדבר מדבר- ולא תחיה השממה. ולמה?- הכתוב יענה על כך בקיצור:

כו יד ויקנאו אתו פלשתים.

ויצחק עצמו אומר:

כו כז ואתם שנאתם אתי;

האם רוח זו באנוש היתה רק רוחם של פלשתים שלפני כשלושת אלפים וחמשת מאות שנה, ימי שבת יצחק באוהל וחופרו באר בכלים פשוטים, או רוח היא באנוש בכל דור ודור ועד ימינו, ימים של עולם ממוכן ומדע גרעיני?

ואף המשך הדברים הבא אחרי סתימת הבארות ידוע ומוכר ומובן לנו היטב:

כו טז ויאמר אבימלך אל- יצחק:

לך מעמנו כי- עצמת ממנו מאד.

כל תולדות ישראל רצופים גירושים: גירוש מארצם, גירוש מארץ גלות לארץ גלות, מעיר לעיר לכפר, מכפרים.

גם בזה מעשה אבות סימן לבנים – גירוש ראשון לפנינו.

ואולם המדרש מאיר את הנמקת הגירוש הזה באור מיוחד.

כידוע יכולה "מ" השימוש לבוא בהוראת "מ" היתרון: דוגמת (בראשית מח, יט) : "ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו" ודוגמת (שם לט, ט) : "איננו גדול בבית הזה ממני".

ואולם מ"ם השימוש יכולה לבוא גם בהוראת מ"ם המוצא. דוגמת (שם ב, ב): "כי ביום אכלך ממנו", (כג יג ): "נתתי כסף השדה קח ממני".

מה מובנה של "ממנו" בפסוקנו?

לכאורה הרי זאת מ"ם היתרון: עצמת ממנו, וכן גם יתרגמו המתרגמים:

King J ames Version: “for thou art much mightier than we”.

ואולם לא כך יפרשו המדרש, אלא כמ"ם המוצא:

בראשית רבה סד, ו:

"ויאמר אבימלך אל יצחק: לך מעמנו, כי עצמת ממנו". אמר לו: ככל אותן עוצמות שעצמת, לא ממנו היו לך? ; לשעבר הוה לך חדא קווקיא [עדר אחד] וכדון אית לך קווקיא סגין [ועכשיו- עדרים הרבה].

אמנם הכתוב אמר, לא ממסחר ומתיווך התעשר, לא מניצול אדם אחר, אלא מכיבוש השממה ומברכת ה', ובכל זאת: "עצמת ממנו", והמ"ם- המוצא,משלנו לקחת.

עוד מעט נשמע את בני לבן האומרים על אבינו השלישי את אשר אמרו הפלשתים על אבינו השני:

לא א ומאשר לאבינו עשה את כל- הכבוד הזה.

ומאז ועד היום לא נדם קול האומרים זאת. וגם בפרט הזה- מעשה אבות סימן לבנים.

שאלות לעיון ולהעמקה

1)וכל הבארות אשר חפרו עבדי אביו… סתמום פלשתים וימלאום עפר (כו, טו).

א ל ש י ך :

בוש אבימלך מלומר לו, שילך מאתם על ידי עצמו, והניח עמו לסתום הבארות ואולי ילך מאתם.

והוא- כל עוד שהמלך לא עשה לו רעה, שתק גם לא רצה להלשין עבדים אל אדונים. ובראות אבימלך שלא נכווה בפושרים, דיבר אליו בעצמו, וזהו (כו, טז): "ויאמר אבימלך אל יצחק: לך מעמנו".

"העמק דבר":

"סתמום פלשתים": יושבי השדה. ולא היה יכול לקבול עליהם לפני המלך, באשר הוא גר בגרר ולא נודע מי עשה, וגם כי המלוכה הסתירה פניה מחמת שנאה שבלב.

"לך מעמנו כי עצמת ממנו": עד שהגיע שאמר המלך: מן הכרך , מקום ישיבת שרי המלוכה ואזרחי הארץ העשירים. "כי עצמת" – וזה כקוצים בעיניהם, והמלך אינו יכול לסבול צרת לב בני ארצו האפרתים, על כן הנני מוכרח להפר בריתי עם אברהם, שיהיה זכות לזרעו לגור בארצו במקום אשר ירצה כשאר אזרחי הארץ.

וסיפר הכתוב, כי כך יקרה בגלות, שיהיו גודרים בעדנו שלא לגור בכל פינות הארץ

ח ש " ר (יצחק שמואל רג'יו):

"סתמום פלשתים": שלא יחזקו בניו בהם אחרי מותו, ועשו בזה חמס גדול ליצחק כי היו המים יקרים מאד במחוז ההוא ובפרט לצורך מקנה רב שהיה לו, ואברהם כבר נתן שבע כבשות לאבימלך, בעבור תהיה לו לעדה שהבאר שלו, ואבימלך נשבע לו על זה, ועתה הפלשתים ברשעתם סתמו כל הבארות אשר חפר אברהם ויצחק חזר וחפרן,

"לך מעמנו": המלך ושריו היו נקיים מקנאת העם, אך נתיירא אבימלך פן אנשי המקום בקנאתם ימרדו גם במלך שהיה אוהב את יצחק ויעשו רעות גדולות, לכן לטובת עצמו, גם לטובת יצחק, אמר לו בשפה רכה שיותר טוב יהיה לו לצאת מן העיר, כי בהתרחקו יהיה שלום לו ולהם. והנה לא הקפיד אבימלך רק שלא ישב בעיר המלוכה, אבל הרשהו לישב בכל ארץ פלשתים, ולכן לא אמר לו "לך מארצנו, אלא "לך מעמנו".

[א] מהו יחס מלך גרר אל יצחק לפי דעת כל אחד מן המפרשים?

[ב] מניין להם- בייחוד לבעל "העמק דבר,- שאויבי יצחק היו בעיקר עירוניים?

2)סתמום פלשתי וימלאום עפר(כו, טו)?

ר ש" י:

מפני שאמרו תקלה היא לנו מפני הגייסות הבאות עלינו.

(תרגום אונקלוס) טמונון פלשתאי, לון סתימה, ובלשון התלמוד: "מטמטם את הלב".

[ א] מקשה ר' אליהו מזרחי: ולמה לא יפרשנו רש"י סתמום מפני שקינאו בו, כדכתיב לעיל (כו, יד): "ויקנאו אותו פלשתים"?

ענה שתי תשובות לשאלתו :הבא טעם לשוני וטעם ענייני לפירושו של רש"י.

[ב] בעל "גור אריה" שואל: מה ראה לפרש את דברי אונקלוס? איזו אי הבנה בדברי אונקלוס רצה למנוע?

3)ויחפרו באר אחרת ויריבו גם עליה ויקרא שמה שטנה (כו, כא)?

"העמק דבר":

אחרי שראו שעלה בידם לגזול הבאר בטענה בדויה, הוסיפו לגזול בלי כל טענה- רק עמדו לשטן.