מעיונים של נחמה ליבוביץ

המותר לשנות מפני השלום?

לנקודת המוצא בעיוננו אנו לוקחים שני פסוקים בפרשתנו שבהם מסתיימת כל אותה פרשה גדולה שהתחילה התורה לספרה בתחילת וישב – פרשת היחסים שבין יוסף ואחיו- אותם מאורעות שלמדנום בפרשיות וישב- מקץ- ויגש. בויגש נראה היה כאילו שב השלום לביתו של יעקב, התאחד שוב כל בית יעקב, רוח של סליחה ומחילה ואהבה אופפת את דברי יוסף בדבריו אל אחיו אחרי התוודעו אליהם, אין בלבו אלא דאגה לשלומם ומסירות לטיפול בהם.

והנה שומעים אנו את דברי האחים בהתייעצם ביניהם מיד אחרי מות אביהם:

נ טו ויראו אחי- יוסף כי- מת אביהם ויאמרו:

לו ישטמנו יוסף והשב ישיב לנו את כל- הרעה אשר גמלנו אתו.

נ טז ויצוו אל- יוסף לאמר:

נ יז כה- תאמרו ליוסף:

אנא שא נא פשע אחיך וחטאתם כי- רעה גמלוך ועתה שא נא לפשע עבדי אלהי אביך.

צוואה מוזרה היא זו, הרי בתחילת הפרשה שמענו את אשר ציוה יעקב לבנו ליוסף- ואם רצה לצוותו גם על אחיו ואם רצה לבקש ממנו "אנא שא נא פשע אחיך", היתכן שלא יאמר לו דברים אלה אלא יאמרם לאחיו? ולדעת שד"ל אף הבין יוסף מיד שלא ציוה יעקב כדברים האלה. וכך מסביר שד"ל את בכייתו: "ויבך יוסף": הבין כי אחיו הם הם ששלחו השליחים ושמו הדברים בפיהם ולא יעקב ציוה כל זאת, שאם היה ברעתו לצוות על זה היה אומר לו בחייו. על כן בכה בראותו צרת אחיו היראים לנפשם ומוכרחים להמציא תחבולות להינצל מחרון אפו.

ועוד יותר יש להקשות על צוואה מוזרה זו: האם בכלל ידע יעקב עד יום מותו את אשר עשו האחים ליוסף? והרי אין אף רמז לכך בתורה למן בוא יעקב מצריימה, שסיפר לו יוסף כל אותו עניין. ואילו נודע לו, וכי יתכן שלא היה מזכיר עוול זה שעשו בניו לבנו אהובו בדבריו האחרונים, שבהם הזכיר חטאו של ראובן והזכיר חטאם של שמעון ולוי? ובעל פסיקתא רבתי כל כך בטוח בכך, שלא סיפר יוסף הצדיק לאביו דבר וחצי דבר מכל המוצאות אותו, עד שעל ידי כך הוא גם מבאר תמיהה המתעזררת בתחילת פרשתנו (ועיין ע' 383):

"ויאמר ליוסף: הנה אביך חולה" (מח, א): הרי כל שבחו של יוסף, שהיה מפליג על כבוד אביו, ולא נכנס אצלו בכל שעה, שאלולי, שבאו אחרים ואמרו לו: אבא חולה, לא היה יודע? אלא להודיעך צדקו, שלא רצה להתייחד עם אביו, שלא יאמר לו: האיך עשו בך אחיך?- ומקללם… לפיכך לא היה הולך אצל אביו כל שעה. אם כן אין לנו אלא דברי רבותינו החושבים שלא יעקב אבינו ציוה צוואה מתמיהה זאת, ולא עלתה על לבו. וזו דעת פרשנינו:

רש" י: "אביך צוה": שינו בדבר מפני השלום, כי לא ציוה יעקב כן, שלא נחשד יוסף בעיניו.

הרמב"ן: "וידברו אליו את כל דברי יוסף" (מה, כז ): נראה לי על דרך הפשט, שלא הוגד ליעקב כל ימיו כי אחיו מכרו את יוסף, אבל חשב כי היה תועה בשדה והמוצאים אותו לקחוהו ומכרו אותו אל מצרים, כי אחיו לא רצו להגיד לו חטאתם, אף כי יראו לנפשם פן יקצוף ויקללם. ויוסף במוסרו הטוב לא רצה להגיד לו. ולכן נאמר (נ, טז- יז): "ויצוו אל יוסף לאמר: … אנא שא נא פשע אחיך וכו' ", ואילו ידע יעקב בעניין הזה, היה ראוי להם, שיחלו פני אביהם במותו לצוות את יוסף מפיו, כי ישא פניו ולא ימרה את דברו, ולא היו בסכנה ולא יצטרכו לבדות מלבם דברים.

אבל אין שני הפרשנים כאן דנים בשאלה: האם מותר לעשות כדבר הזה? האם- אחרי אשר הכירו האחים באשמתם, אם עדיין היה בלבם חשד שמא ינקום יוסף נקמתו מהם- האם לא היו חייבים לקבל על עצמם כל עונש אשר יטיל עליהם ולמנוע פיהם מדבר שקר. שאלת מוסריותה או אי מוסריותה של בדיה זו- ויחד עם זה גודל הדרישה לדבר אמת ולהתרחק משקר ומאבק שקר- נדונה בכמה מקומות בדברי חכמינו ופרשנינו.

בראשית רבה ק,ט : ר' שמעון בן גמליאל אומר: גדול השלום, שאף השבטים דיברו דברים בדויים בשביל להטיל שלום בין יוסף לשבטים. הה"ד: "ויצוו אל יוסף לאמר: אביך צוה וכו'"- והיכן ציוה? לא מצינו שציוה! ומה שנאמר במדרש רבה בלשון עצה טובה, נדון בלשון של מותר ומצווה ביבמות סה. ע"ב :אמר ר' אילעא משום ר' אלעזר בר' שמעון: מותר לו לאדם לשנות בדבר שלום,

שנאמר : "אביך צוה… כה תאמרו ליוסף אנא שא נא,. ר' נתן אומר: מצוה! [לא רק מותר לשנות מפני השלום, אלא מצוה], שנאמר (שמ"א טז, ב): "ויאמר שמואל: איך אלך ושמע שאול והרגני . ויאמר ה': עגלת בקר תקח בידך ואמרת וכו" (רש"י: הקב"ה ציוה לשנות). המקום אשר ממנו מביאים חז"ל ראיה מוקשה ותמוה לאין ערוך יותר ממקומנו. מה קרה שם (שמואל א טז) אחרי אשר מאס ה' בשאול ממלוך על ישראל"- שמואל נשלח להמליך מלך חדש:

שמ"א ויאמר יי אל- שמואל: עד מתי אתה מתאבל אל- ישראל ואני מאסתיו ממלך על- ישראל. מלא קרנך שמן ולך אשלחך אל- ישי בית- הלחמי כי- ראיתי בבניו לי מלך.

טז ב ויאמר יי: עגלת בקר תקח בידך ואמרת: לזבח לה' באתי.

והרי כאן לא בבני יעקב המבוהלים והנרעשים מדובר, אשר אומרים מה שאומרים בפחדם, אלא בה' יתברך. וכבר תמהו על כל ראשונים ואחרונים. וככה מנסח את שאלתו א ב ר ב נ אל: 

ואיך אמר שמואל כזאת, והיה לו לבטוח בחסדי ה' כי לא תמו? ומשה ע"ה לא אמר שהיה ירא מלכת לפני פרעה פן יהרגהו: והאל ית' היה לו להוכיח את שמואל על זה, ואיך לא אמר לו: "אל תירא כי אתך אני, ונתתיך לעיר מבצר ולעמוד ברזל", כמו שאמר לירמיהו, ונתן לשמואל תחבולה: "עגלת בקר תקח בידך ואמרת וכו'", והוא היה באמת דבר בלתי מספיק? ולא נעסוק הפעם בפחדו של שמואל, אלא ב"תחבולה, זו שנתן הקב"ה, שיש בה סטייה מן האמת. אמנם ה ר ד"ק מנסה ליישב את כוונת הקב"ה בנסותו לפרש שאין כאן כל סטייה מן האמת, ולהיפך- הקפדה על גלוי לב:

הקב"ה אמר לו: אני אמרתי לך, שתלך בהצנע ואתה אמרת: "איך אלך ושמע שאול והרגני? , עתה אני אומר לך, שתלך בפרהסיה ותקח עגלת בקר לעשות זבחי שלמים ביום מושחך אותו למלך- וזהו שאמר לו: "וקראת לישי בזבח", אמר לו: לך בפרהסיה ונראה מי הורג אותך! ועל זה הדרך פירשו גם כן במדרש, מה שאמר לו הקב"ה למשה (שמות יז, ה): "עבור לפני העם הזה". לפי שאמר לו משה: "עוד מעט וסקלוני", אמר לו הקב"ה : עבור לפני העם ונראה מי סוקל אותך!

לפי זה טעה אברבנאל וטעו כל התמהים בראותם בדבר ה' שינוי מן האמת או מעשה תחבולות, שהרי להיפך, לפיו זו שליחות בפרהסיה ופרסום גדול. אלא שאין הדברים נראים תואמים את דברי הפסוק ככלל. אם היו דברי ה' נזיפה בשמואל ולא דברי ארגעה, הן היה מצוה עליו למשוח את בן ישי קבל עם ועדה, כי דווקא זהו הדבר אשר מפניו פחד שמואל. ואילו כאן נאמר לו: תן לביקורך תכלית אחרת, אמור שבאת לשם עניין אחר: "ואמרת: לזבח לה' באתי"- תחבולה". אם כן שאלתנו: האם נותן לו ה' תחבולה? היא באמת שאלה גדולה. נראים לנו יותר דברי בעל "חובות הלבבות", אשר אינו רוצה לחפות על ה'' יתברך בסטייה מן הפשט, אשר אינו רוצה ללמד זכות על ה' יתברך, כי אם ללמוד ממעשיו. 

"חובות הלבבות" שער הבטחון, פרק ד:

הממית את עצמו יוצא מעבדות האלוהים אל המרותו [מלשון מרי], בהיכנסו אל סיבות המוות. על כן אתה מוצא שמואל אומר: "איך אלך ושמע שאול והרגני?", ולא נחשב לו לחסרון בבטחונו על האלהים, אך היתה תשובת האלהים תשובה המורה, כי זהירותו בזה משובחת, ואמר לו: "עגלת בקר תקח וכו'", ואילו היה זה קיצור בבטחון, היתה התשובה: "אני אמית ואחיה" או הדומה לו, כמו שאמר למשה: "מי שם פה לאדם וכו'". ואם שמואל עם תום צדקתו לא הקל להכניס עצמו בסיבה קטנה מסיבות הסכנה, ואף על פי שהיה נכנס בה במצות בוראו, שאמר לו: "מלא קרנך שמן ולך אשלחך", כל שכן שיהיה זה מגונה לאדם אחר בלתי מצווה מאת ה'.

לפי דבריו אלה רואים אנו, שבאמת היה בפי ה' שינוי, ואילו שינוי זה בא ללמדנו, שאין האמת תמיד, בכל מקום ובכל זמן, ערך עליון, אלא שיש והאמת נדחית מפני ערכים הקודמים לה במעלה, יש שזהו השלום, ויש שהוא- כדעת בעל "חובות הלבבות"- החיים. ולפי שהכירו אחי יוסף באשמתם וחשבו שרק המוות הוא הרעה התואמת את הרעה אשר עשו הם וראו עצמם איפא בסכנת נפשות, לכן בדו מלבבם ואמרו מה שאמרו להציל חייהם. ומשום שחשבו חכמינו שיש והאמת נדחית מפני ערכים הקודמים לה- לכן ראו חכמינו את מעשי השבטים כמעשים שמותר לעשותם.