מעיונים של נחמה ליבוביץ

ויאבק איש עמו

עומדים אנו הפעם בפני אחת הפרשיות הקשות שבתורה, פרשה אפופת מסתורין. בוודאי שאין להתגבר על קשיים כאלה ולחדור להבנת מקומות כאלה על ידי ראציונאליזאציה מלאכותית כל דברים אינם ראציונאליים. ולא נאבה ולא נשמע לאותו פרשן מאומות העולם המבאר את עובדת היות יעקב צולע- אחרי שנאבק בחלומו עם המלאך- על ידי מחלת השגרון שתקפה אותו בשוכבו כל הלילה באפיק הרטוב של הנחל. גישה כזו אל אירועים על- טבעיים בקטיגוריות קלימטולוגיות ומדיציניות כבר מוציאה עצמה מחלל כל שיקול רציני, באשר אינה יודעת שדרישה ראשונית לפרשנות היא: קריאה מתוך התאמה לרוח הפרק והשתדלות להבינו על דעתו הוא מתוך כוונותיו. כן לא ניכנס גם לוויכוח בין הרמב"ם ובין הרמב"ן , אם היתה היאבקות זו אירוע חיצוני שהתרחש בעולם החושים, או אם היתה כולה חוויה נבואית בנפשו של יעקב, בחלום הלילה – כי בין אם היה האיש שנשלח אליו בחלום חזיון הלילה "במראה הנבואה" או שנשלח אליו בהקיץ ונאבק עמו "בהרגשת החושים"- בין כך ובין כך עומדת לפנינו השאלה שהיא העיקר: מה משמעותה של היאבקות זו ומה באה התורה להודיענו – ללמדנו?

מי היה "האיש" הזה? לדעת המפרשים לא היה בן תמותה רגיל, מעין לסטים מזויין שהתנפל על עובר אורח שקט: ויעידו על כך הפסוקים עצמם. מי זה הביאו בסוד ה' שידע מה יודיע ה' ליעקב (להלן לה, י):

לב כט ויאמר לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם- ישראל.

ועוד : מדוע יאמר יעקב אחרי כל אשר עבר עליו:

לב ל כי- ראיתי אלהים פנים אל- פנים.

אם כן לא בן אדם "סתם" היה הנאבק עמו.לא נראית גם דעתו של הרשב"ם (לב, כה) , האומר שרצה יעקב לברוח מפני עשו ושלח ה' מלאך: שלא יוכל לברוח ויראה קיום הבטחת הקב"ה שלא יזיקהו עשו.

"וירא כי לא יכול לו" : המלאך, ורצה [יעקב] לעבור ולברוח בעל כורחו.

"ותקע כף ירך יעקב" : ומה שלקה יעקב ונצלע, לפי שהקב"ה הבטיחו והוא היה בורח. וכן מצינו בכל ההולכים בדרך שלא ברצון הקב"ה או ממאנים ללכת, שנעשו: במשה… ביונה בבלעם.

כל התפישה הזאת של רשב"ם המשתדלת להימנע מפירוש אלגורי כדרכו, הרוצה להיות פשט פשוט, אינה נראית כלל, מן הטעם שאמרנוהו לעיל- וכי יעלה על הדעת כי ה"לא יכול לו" של הפסוק יהא פירושו, שהמלאך לא יכול היה להביא את יעקב לשמוע בקול ה' ולבטוח בו? וכי ה"תוכל" שנאמר בשבח יעקב, המדבר בנצחונו, בהתגברותו יהא פירושו, שניצח רצונו לברוח מפני ה', שניצחה חולשתו, שהתגבר בו פחדו הטבעי הפיסי על אמונתו ובטחונו בה' ? לא יתכן, כי לא על "ותוכל" כזה נתכבד בשם הכבוד "ישראל".

נראה הרבה יותר מה שאמרו בו רבותינו במדרש:

בראשית רבה עז, ג :ר' חמא חנינא אמר: שרו של עשו היה, דהווה אמר ליה (לג, י( : "כי על כן ראיתי פניך כראות פני אלהים ותרצני".

והיא הדעה שקיבלה רש"י:ופירשו חז"ל, שהוא שרו של עשו.אך פירוש זה שוב טעון פירוש: מהו המושג: "שרו של עשו", ובכלל מהו המושג שהשתמשו בו חכמינו: "שר של אומה"? כבר ראינו במדרש, שאף המלאכים העולים והיורדים בסולם- שראה יעקב בצאתו מבית אביו- שרי אומות העולם היו, והראהו הקב"ה מושלו ואובדנן. מהו איפוא "הנציג" הזה של האומה העומד למעלה? תרגום הלשון הציורית של המדרש ללשון המושגים נתן לנו ר' נחמן קרוכמאל בספרו "מורה נבוכי הזמן", שער ז, "גויים ואלוהיו":

כי אין עצמות האומה במה שהיא אומה, כי אם עצמות הרוחני שבה. אין אומה אובדת וכלה לגמרי, עד שיכלה יעדר הרוח הכולל לה ומעמידה. מה שקראנוהו רוח הכולל לאומה, הוא מה שייקרא בצורה ובנביאים בלשון תחילת המחשבה [הביטויים הציוריים, המוחשיים שבתורה] שהוא לשון כל הציורים בתורה- "אלוהי האומה", ובדברי בעלי החזיון [דניאל] וחכמי התלמוד "שר האומה". היינו שלקחו כלל הרוחניות המתפשט ןגובר באומה אומה ושמו אותו[ את כלל הרוחניות] לעצם ודבר מיוחד בשם ותארים מיוחסים לו. וכמו שמלך האומה הוא המקשר ומייחד אותה[את האומה] החיצוני ולעינים [ולמראית עין], כן "אלוהיות" שלה הוא המייחד ומקשר אותה בפנימיותה. ובזה תבין כוונת המקרא (שמות יב, יצ): "ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים" : (ירמיה מו, כה): "הנני פןקד על אמון מנוא ועל פרעה ועל מצרים ועל אלהיה" (ירמיה מח, ז): "ויצא כמוש בגולה". וכוונת עומק המאמר לחכמים: "אין הקב"ה נפרע מן האומה עד שנפרע מאלוהיה תחילה".

ואם נכון הוא הפירוש הזה ונאבק יעקב אבינו כאן עם "שרו של עשו", הרי שנבין למה באה היאבקות זו דווקא במקום זה ובשעה זו. לפני שעוד נפגש האיש יעקב פגישה ריאלית ממשית עם האיש עשו, נאבקה רוחו עם נציגו של עשו, עם רוח אומה זו, ורק אחרי שהודה לו שרו של עשו על הברכות ("ויברך אותו שם"). רק אחרי זה יכול יעקב אבינו הפצוע והצולע ללכת לקראת עשו להתפייס אתו. אך אם היה זה "שרו של עשו", כיצד עלינו להבין משמעותה של ההיאבקות, של התגברות יעקב ושל פצעיו בכף ירכו על ידי יריבו?

חז"ל ראו מאבקו זה של יעקב עם עשו בלילה ההוא כסמל לבאות, כסמל לאותה מלחמה, לאותה עמידה על הנפש של בני יעקב מול אומות העולם בליל הגלות. והוא הנקרא בפיהם: "מעשה אבות סימן לבנים". והרחיב והעמיק תפישה זו בפירושו לפרשתנו הרמב"ן, וברוח זו פירשו רבותינו את פסוקנו. והנה דברי מ ד ר ש לקח טוב:

"ויאבק איש עמו עד עלות השחר" (לב, כה)- עד שיעלה שחר לישראל. ישועת ישראל, שהוא דומה לשחר, כי הגלות דומה ללילה: אומות העולם ומלכות אדום הרשעה הם נאבקים עם ישראל כדי להטעותם מדרך ה'" שנאמר (שיר השירים ז, א) : "שובי שובי השולמית, שובי שובי ןנחזה בך".

"וירא כי לא יכול לו" (שם, כו)- לא יכול להוציא את ישראל מייחודו של מקום. "ויגע בכף ירכו" (שם , שם) – זה המילה, וכן גזרה מלכות הרשעה שמד, שלא ימולו את בניהם.

"ותקע כף ירך יעקב בהאבקו עמו" (שם, שם) אלה שטמאו בימי השמד.ובצורה יותר מזעזעת עוד- כנראה מתוך מאורעות זמנו ומתוך מוראותיהם של מאורעות שקדמו לזמנו – מפרש את כל ההיאבקות הזאת ה ר מ ב"ן:

"וירא כי לא יכול לו": והעניין, כי המאורע כולו רמז לדורות, שיהיה דור בזרעו של יעקב יתגבר עשו עליהם עד שיהיה קרוב לקעקע את ביצתן.

והיה זה דור אחד בימי חכמי המשנה. בדור של ר' יהודה בן בבא וחבריו, כמו שאמרו: "אמר ר' חייא בר אבא: אם יאמר לי אדם תן נפשך על קדושת שמו של הקב"ה. אני נותן ובלבד שיהרגני מיד, אבל בדורו של שמד איני יכול לסבול". ומה היו עושין בדורו של שמד? היו מביאין כדוריות של ברזל ומלבנין אותן באור ונותנין אותן תחת שחיהן ומשיאין נפשותיהן מהם. ויש דורות אחרים שעשו עמנו כזה, ויותר רע מזה, והכל סבלנו ועבר עלינו. כמו שרמז (לג, יח : "ויבא יעקב שלם". שניהם מדגישים כמובן, שבא יעקב "שלם," היינו שעדיין הוא קיים, שלא הוכרע במאבק, אך שניהם רואים מה רב המחיר אשר בו עלתה לו ההיאבקות הזאת. ההבדל הוא רק בזה. שבעל "לקח טוב" רואה בכף הירך שנקעה סמל לכל אותם רבבות שאבדו לנו עם טמיעתם בין האומות, שלא יכלו לעמוד בנסיונות, והרמב"ן רואה בהם דווקה את כל אותם הצדיקים וקדושים שמסרו נפשם על קידוש השם. האומה שיכלה את היקרים שבבניה , אך "הכל סבלנו ועבר עלינו, כמו שרמז: ויבא יעקב שלם'". ואולם לא זו בלבד שהכתוב מבטיחנו שנבוא שלם, ושלא יוכל היריב להכריענו, אלא אף שיברך היריב את יעקב . לא הקיום בלבד, לא הנצחון על צר וצורר הוא עליית השחר, אלא אף הברכה אשר יברכונו. ואף לאבינו הראשון נאמר כבר בהתגלות הראשונה, (דווקה באותה התגלו הפותחת ההפרדה בינו ובין שאר העולם, מולדתו ובית אביו, הדורשת הליכה מכל אלה, המעמידה אותו כאחד, מול כל האנושות)" אף בהתגלות זו נאמר לו עם סיומה: יב ג ונברכו כל כל משפחת האדמה.

ר ש "י:

אדם אומר לבנו : תהא כאברהם.

עוד על פרשת וישלח