חגי תשרי מלאים בדימויים של חיים ומוות. 

מלבד הדימויים של הריון ולידה, המתלווים לחג בריאת העולם, ראש השנה נתפס, אולי, בעיקר כיום הדין – היום שבו לפי מסורת ישראל ייקבע גורלנו לשנה הקרובה, על פי מעשינו, לחיים או למוות, וגם לאילו חיים או לאיזו מיתה.  ביום הכיפורים ייחתם גזר הדין ואף בחג הסוכות אנו מזכירים לעצמנו את ארעיות החיים בעוברנו למעון זמני, שברירי, חשוף לפגעי מזג האוויר ודל נוחות ופינוקים.

אני מניחה שרבים מאתנו גדלו על הדימוי של אלוהים כשופט היושב על כיסאו "וספרי חיים וספרי מתים פתוחין לפניו" (ר"ה לב ע"ב).  חלקנו אולי אף מתגעגעים לאמונה התמימה שאכן כך מנהלת מלכות השמים את העולם שלנו. שכן, כל מי שחי בעולם הזה יודע, שלעתים קרובות אין הגיון ונדמה שאין צדק ב"מי יחיה ומי ימות" ואיך. 

מלבד זאת ההיגיון הפשוט אומר, שאם כולם חייבים למות מתישהו, לא ייתכן שהמוות הוא עונש על מעשים רעים. ניתן אולי לטעון, שמוות בטרם עת הוא עונש.  אולם לפי תפיסה כזאת נוצר יחס הפוך בין חומרת העונש לבין הסיכוי שהוא מוצדק, שהרי ככל שגיל הנפטר נמוך כך פוחתים הסיכויים שהספיק לעשות עוולות בחייו.  על כן גם טענה זאת איננה מאפשרת לנו להבין כפשוטו את הדימוי של משפט לחיים או למוות.

אם נניח שאין קשר סיבתי בין "מי יחיה ומי ימות" ובין מאזן מעשינו ביום הדין ואם נניח – כפי שלדעתי חייבים – שגם קדמונינו הבינו זאת, מדוע התגבשו הטקסטים, הטקסים והמנהגים של הימים האלה כפי שהתגבשו?  מדוע אנו ניצבים ביום הכיפורים לבושים לבן, כמו מלאכים/מתים, עטויי תכריכים, ומתפללים על חיינו?

אני מניחה שהמושג של יום הדין, בו האדם עומד למשפט שהפסד בו הוא גזר דין מוות, לא אמור להיות מובן באופן מילולי.

אולי העיסוק בחיים ובמוות בחגי תשרי מטרתו פשוט להזכיר לנו שזמננו כאן מוגבל. 

ביומיום שלנו – ובליטורגיה היומיומית – איננו אוהבים לעסוק בכך.  אנו מדחיקים את היותנו ברי חלוף כדי שנוכל לתפקד ולשמוח.  אבל בעונה אחת בשנה – עת סוגרים שנה ופותחים אחרת, בוחנים את הנפש ומכוונים את עצמנו להתחלות חדשות ולהזדמנויות נוספות – בעונה זאת טוב לו לאדם שיתייצב בפני העובדה, שאדם משול כחרס הנשבר, שזמנו מדוד, לא משנה מה גילו, ושכדאי לו, לאותו ציץ נובל, לחיות את חייו מתוך תודעת המוות.  כי מתוך תודעת הסופיות יקבלו ימיו משמעות.  קיצוב הימים מעלה את ערכם ומגביר את הדחף לחיות אותם כראוי.

לאחר שאכלו אדם וחוה מעץ הדעת אמר אלוהים: "...הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע, וְעַתָּה פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם" (בראשית ג:כב).  אלוהים לא רצה שהאדם יחיה לעולם.  אולי מהחשש שיהיה כמו האל, גם יודע טוב ורע וגם חי לעולם; ואולי משום שלא רצה שתאבד לאדם משמעותה של התכונה האלוהית שרכש: ידיעת טוב ורע.  הסיפור הזה מבוסס על ההבנה, שהאדם חייב להיות בר-חלוף כדי לחיות חיי מודעות וכדי שיהיה ערך להבחנה בין טוב לרע.

מתוך תודעה זאת יחיה אדם חיי מעשים טובים, חיי תשובה, תפילה, יצירה, אהבה וחסד.

אני מתפללת שיום הדין ויום הכיפורים יעוררו אותנו לחיות כך כל זמן שאנחנו בעולם הזה ושנזכה להיכתב ולהיחתם בספר חיים טובים.

--

הרבָּה חיה רואן בקר
קהילת רמות ציון
בר כוכבא 68, הגבעה הצרפתית
ירושלים



Rabbi Chaya Rowen Baker
Congregation Ramot Zion
68 Bar-Kochba St., French Hill
Jerusalem, Israel