אליעזר נולד בלישקי,ליטא, ב - 1858 ליהודה לייב ופייגה פרלמן. הוא גודל באורתודוכס ולמד בישיבה עד שאחד מהרבנים שהיה משכיל בסתר גרם לו לשנות את מסלולו ולהיות בעל מחשבה פתוחה ומהפכן. אולם בגיל 17 היה לו גילוי שגרם לו להחליט על המסלול שבו הוא ילך " זה היה כאילו השמיים נפתחו ואור שקוף וזוהר האיר על עיני, וקול פנימי עצום נשמע באוזני התחיה של ישראל היא בארץ אבותיהם " חיזיון זה נשאר עמו כאשר הוא כתב " ככל שהקוסנפט הלאומי גדל בי, כך גדלה בי ההבנה מה היא שפה משותפת ללאום... " ובכך הוא הקדיש את עצמו למטרה זו"ישראל בארצו ובלשונו" תקומת העם בארץ ישראל כשהוא דובר עברית.

אליעזר שינה את שם משפחתו לבן-יהודה כאשר הוא החל בפעילות פוליטית עם חבורו הראשון " שאלה נכבדה " אשר פורסם בירחון העברי של פרץ סמולנסקין " השחר " ב-1879. הוא נאה דרש ונאה קיים וכמו שהוא כתב במאמרו הוא עלה לארץ ישראל. אליעזר עלה בשנת 1881 לאחר שנישא לחברת ילדותו דבורה יונס אותה פגש בונה כאשר נסע לפגוש את פרץ סמילנסקין עורך ה "שחר ". יחדיו אליעזר ודבורה הקימו את הבית דובר העברית הראשון בארץ ישראל ובנם, בן-ציון(שנודע בשם העט שלו איתמר בן-אבי) היה לילד הראשון בתקופה המודרנית שגודל מילדות כשעברית היא שפת האם שלו.

אליעזר עשה לעצמו ידידים ושותפים למטרה בירושלים, ואחר זמן קצר הוא ייסד שני ארגונים "תחיית ישראל " אגודה שהטיפה להתישבות חקלאית, עבודה יצרנית, חינוך לאומי, ושימוש בשפה העברית. ואת "שפה ברורה ". מאמרו ב "שחר " היה מה שגרם לקבוצת החלוצים הראשונה- הבילו"ים לעלות לארץ.

אליעזר האמין שיש צורך באחדות בין היהודים על מנת שמטרתו תצליח, לכן הוא חזר לשמור מצוות כמו יהודי אדוק וביקש מאישתו לעשות כמוהו. אולם כשהקהילה האורתודוכסית למדה שיש לו מניעים פוליטיים ולאומים למעשיו היא דרשה שיפסיק ממעשיו ומשלא חדל הם הכריזו עליו חרם. בן-יהודה נהיה למריר כלפי החרדים אך הוא שמר על קשר טוב עם הרב הספרדי יעקוב מאיר ו שנים לאחר מכן עם מי שלימים נהיה לרב האשכנזי הראשי הרב קוק, שניהם תמכו בציונות.

תוך זמן קצר מהגעתו לירושלים בן- יהודה קיבל מישרת הוראה בבית-הספר אליאנס שהיה לבית-בספר הראשון שבו היו מספר קורסים שנלמדו בעברית, עקב התעקשותו של אליעזר ששפת הלמודים הרשמית לשעורים בנושאי יהדות תהיה עברית. בן-יהודה כתב בשביל "החבצלת ", ירחון ספרותי בעברית וייסד את "ה צבי " עיתון שבועי שהיה שהעתון הראשון שדיווח מה קורה ברחבי הארץ. בשביל הגיליון הראשון נאלץ אליעזר לחבר מילים חדשות בעברית לעצמים ופעלים שלא היו קיימים בימים שהעברית היתה שפה רווחת.

דבורה אשתו של בן-יהודה מתה ב1981- ממחלת השחפת וחצי שנה לאחר מכן אחותה הצעירה הציעה להתחתן עם בן-יהודה ולדאוג לשני ילדיה הקטנים. היא היתה אשה רבת פעלים שהיתה נחושה בדעתה לתמוך באליעזר ובפועלו. היא אימצה לעצמה את השם העברי חמדה, למדה לדבר עברית בזמן שיא, היתה לעתונאית בעיתונו ובמשך הזמן אף היתה לעורכת במטרה לפנות לאליעזר זמן להתרכז במחקרו על מילים אבודות בשפה העברית שהשפה המתחדשת נזקקה להם.

החרדים שהתרגזו על דיווחי עתונו על שחיתות בכספי"החלוקה ", בלבלו שורה מסיפור על חנוכ"ה בעתון במקום"... בואו נאסוף כח ונצעד קדימה..." הם הבינו שהיה כתוב "... בואו נאסוף צבא ולחם כנגד המזרח... "

וניצלו אי הבנה זו על מנת לדווח לשליטים התורכים שבן-יהודה מעודד את קוראי עתונו למרד. הוא נעצר, הואשם בקשירת קשר למרד ונידון לשנת מאסר. יהודים מכל רחבי העולם הביעו זעם רב, הוגשה עתירה בעינינו ולבסוף הוא שוחרר. בן-יהודה ייסד וישב בראש ה "ועד ללשון " (מה שלימים נהיה לאקדמיה העברית ללשון) ועבד 18 שעות ביממה על"המילון השלם לעברית עתיקה ומודרנית ". ב1910- הוא פרסם את הכרך הראשון מתוך ששה כרכים שראו אור לפני מותו בשנת 1922 . לאחר מותו אישתו ובנו אהוד המשיכו לפרסם את כתביו. משימה שסיימו רק ב-1959 (17 כרכים) המילון הכיל בתוכו את כל המילים בעברית, מהזמן העתיק עד הזמן המודרני.

אליעזר בן-יהודה היה בר מזל לראות את חלומו מתגשם למציאות- אומה חדשה שמדברת בשפתה העתיקה כמו שהוא כתב ,, ישראל בארצו ובלשונו ".