הדבר הנורא קרא ברגע הגדול והחגיגי לעיני ישראל ולעיני האב - אהרן. משה מסביר את אשר קרא:

י: ג'

ויאמר משה אל-אהרן:
הוא אשר דבר ה' לאמר:
בקרבי אקדש ועל פני כל-העם אכבד:
וידם אהרן.

שתי שאלות לפנינו: הראשונה: משה רבנו מצטט את דברי ה' ולא מצינו בתורה שאכן כך אמר ה': והשנייה והיא גדולה מהראשונה: מה משמעות הדבר אשר אמר? במב יש בכוחו לנחם את האב השכול? ומה הרעיון והלקח המשתמעים מדברי ה' המצוטטים בפי משה?

רש"י משלב בדבריו תשובה לשתי השאלות:

"הוא אשר דבר": היכן דיבר? (שמות כט, מג): "ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי" - אל תקרי "בכבודי" אל במכובדי. אמר לו משה לאהרן: אהרן אחי, יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של מקום, והייתי סבור או בי או בך, עכשיו רואה אני שהם גדולים ממני וממך.

אם כן לשאלה הראשונה עונה רש"י בעקבות מדרשי הלכה וכדרכם, הבאת פסוק שבו נאמר רעיון דומה לזה שבמובאה, או שמתוכו נוכל ללמוד רעיון דומה. אך לא כל המפרשים מניחים כמוהו, שצריך למצוא פסוק מקביל שנאמר לפני כן ואשר עליו תוכל המובאה להסתמך.

הראב"ע אומר גם כאן כמו במקומות אחרים:

"הוא אשר דבר": כבר אמר לי ה' שהוא יראה קדושתו בקרובים אליו.

כלומר: אין צורך לשאול "והיכן אמר"?, כי היו הרבה דברים ודיבורים שלא נכתבו, ואין לחפש פסוק מפורש שעליו יתבסס האומר "הוא אשר דבר". וזו בעיקר שיטתו של הרמב"ן כמעט בכל מקום, וכן גם בפרשתנו (ט, ב):

"ויאמר אל אהרן קח לך עגל בן בקר": נצטווה משה רבנו בקרבנות הללו, כמו שאמר בסוף (פסוק ו'): "זה הדבר אשר צוה ה' תעשו", זכר זה ( אף על פי שלא נאמר לפני כן: וידבר ה' אל משה צו את אהרן...): וכן (שמות טז, לב). "זה הדבר אשר צוה ה' מלא העומר ממנו למשמרת": וכן (בראשית לא, יג): "אנכי האל בית אל ....", סיפר זה יעקב ואם לא נזכרה האמירה לו. וכבר הראיתיך בפרשיות של מצווה הפסח כאלה רבות.

אבל במקומנו אין הרמב"ן הולך בדרך שהוא רגיל ללכת בה, היינו בדרך של: בוודאי נאמר הדבר המצוטט בזה לפני כן "ואם לא נזכר זה", "ואם לא נזכרה האמירה". והוא מתנגד בזה גם לרש"י, גם לרב"ע ואלה דבריו:

"הוא אשר דבר ה'": היכן דיבר? "ונקדש בכבודי...." (ומביא את כל דברי רש"י אך בשינוי נוסח אחד: "עכשיו אני רואה שהם קדושים ממני וממך") ומסיים: לשון רש"י ממדרש רבותינו. ואם כן (לפי הפרוש הזה) - יהיה טעם "ונקדש בכבודי", שיהיה קדוש בעיני כל העם, וידעו כי אני שוכן בו. ור"א (ר' אברהם אבם עזרא) גם כן אמר: "הוא אשר דבר ה' לאמר" - כבר אמר לי ה' שיראה קדושתו בקרובים אליו כטעם "רק אתכם ידעתי" .... (עד סוף דברי הרב"ע כנ"ל). ואם כן (= לפי פרוש זה של ראב"ע) - הוא דיבור ולא נכתב, כי השם הודיעו דרכיו, שכך המידה הזאת לפניו. ולדעתי בדרך הפשט אין צורך לכל זה, כי "דבר ה'" - גזרותיו ומחשבתו ועניין דרכיו - "הדיבור" ייאמר בכל אלה (קהלת א, טז): "דברתי אני עם לבי" - חשבתי מחשבה זו, וכן (יהושע ה, ד): "וזה הדבר, אשר מל יהשוע" - זה העניין. וכן (בראשית מג, יח): "על דבר הכסף השב באמתחותינו", וכן (בראשית כד, נא): "ותהי אשה לבן אדניך כאשר דבר ה'" - גזר. וכמוהו (מלכים א טז, לד): "באבירם בכורו יסדה ובשגוב צעירו הציב דלתיה, כדבר ה' אשר דבר ביד יהושע בן נון". והנה אמר משה: המקרה הזה הוא אשר גזר ה' לאמור אל לבו: "בקרובי אקדש", שלא יהרסו אל קדושתי, "ועל פני כל העם אכבד" - שיהיו נוהגים כבוד במשכני.

והראיה מבראשית כד משכנעת ביותר, ושם גם רש"י אינו אומר "והיכן דיבר"? וכן אומר גם, בשינוי לשון, ר' יצחק עראמה בעל "עקדת יצחק" שער חמשים ותשעה:

הפרוש הנכון הוא מה שאמרנו, כי המעשה הנורא ההוא בעצמו הוא "הדיבור" האלוהי, אשר בו ידבר אל עמו ואל חסידיו.

עתה נעסוק בשאלה השנייה, אשר קראנו לה בתחילת עיוננו - "השאלה הגדולה". מה משמעות הדבר "אשר דבר ה'" ומהו הלקח שיש ללמוד ממנו לשעתו ולדורות?

דברי משה אל אהרן "בקרבי אקדש" מתבארים יפה בילקוט שמעוני ב רמז תשס:

"יבוא אלהינו ואל יחרש, אש לפניו תאכל וסביביו נשערה מאד" (תהילים נ, ג). מידת בשר ודם מראו על הרחוקים יותר מקרובים, אבל הקדוש-ברוך-הוא אינו כן, אלא מוראו על הקרובים יותר מעל הרחוקים, שנאמר: "בקרבי אקדש".

רעיון זה מסביר יפה ר' נפתלי הירץ ויזל ב"באור":

ולדעתי ניחם משה את אהרן, שלא יצטער לחשוב שהיו בניו חלילה חוטאים בסתר, ועל כן בערה בם אש ה', אלא מקרובי ה' היו, מן הקדושים אשר בארץ, ובעבור גדולתם נעשו, כי כן דרכו של הקדוש-ברוך-הוא להיקדש בקרובים אליו .... כי דקדק עמהם מאד על חטא שחטאו מתוך געגועי אהבה, למען דעת כי ה' קדוש ומרומם על מחשבת בני האדם, שמדרך האדם לחוס על קרוביו ונושא להם פנים מאהבתו אותם, וה' נוהג להפך.

הוי אומר: אין העמדה גבוהה, אין היותך "מורם מעם", שטר שחרור מן החובות המוטלים על כל העם, אלא שטר של התחייבות מיוחדת ומחמירה הנוספת על חובות שאר בני האדם. בזה יש דמיון מה בין עונשם של נדב ואביהוא ובין העונש שנענש בו משה רבנו. הרי אין עונשו של משה, שלא ייכנס לארץ, שאין עונש חמור ממנו, שקול כנגד חטאו אלא "כפי מעלת החוטא". ואף בעל ה"באור" ממשיך דבריו דלעיל בהשוואה זו למשה:

וכן קרא למשה ואהרן שבעבור חטא אחד שחטאו במי מריבה .... נקנסה עליהם מיתה, ונאמר גם שם: "ויקדש בם". והדברים דומים: כי נדב ואביהוא היו כהנים משוחים וטרחו הרבה להתקדש ולמדו סדר העבודה, וטרם גמרו העבודה הראשונה מתו ולא זכו לכהונה ככה משה, שטרח הרבה להביא את ישראל לארץ, ומעט קודם שבאו לארץ - מת.

ואולם רעיון זה של "בקרבי אקדש" מודגש ביותר בפי הנביאים ולא ביחס לצדיק בודד, אלא בקנה מידה גדול, ביחס לאומה כולה:

עמוס ג: ב'

רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה -
על-כן אפקד עליכם את כל עונתיכם

אותה עמדה מיוחדת של בעל בריתו של הקדוש-ברוך-הוא, של עם שנבחר לשאת בעול היעוד האלוהי, אותה עמדה ש"רק" לכם היא נועדה, למה היא מזכה אתכם? -

על-כן אפקד עליכם את כל עונתיכם.

מפני שמיודעי אתם, קרובי אתם - לכן אדקדק עמכם כחוט השערה, ולא כפי שהיו סבורים בני דורו של עמוס וסבורים אולי גם בני דורות מאוחרים בהרבה מתקופת עמוס, הרוצים לבסס על עמדה זו ועל זכות היעוד הזה "תביעה לפרנסה היסטורית" (כמאמרו של בובר).

את סוף פסוקנו: "ועל פני כל העם אכבד", מפרש רש"י כתוצאה חינוכית של החמרת העונש בגדולים, במכובדים, "בקרובי":

"ועל פני כל העם אכבד": כשהקדוש-ברוך-הוא עושה דין בצדיקים, מתיירא, מתעלה ומתקלס: אם כן באלו, כל שכן ברשעים. (בני אדם יהרהו בלבם: אם כך נענשים צדיקים, כל שכן הרשעים). וכן הוא אומר (תהלים סח, לו): "נורא אלהים ממקדשיך": אל תקרי ממקדשיך, אלא ממקודשיך.

וביתר פרוט ובציוריות מביע רעיון זה גם ר' יצחק עראמה:

וברוך הוא דיין אמת שופט צדק, אשר משפטיו וגזרותיו הן הנה היו דברי תוכחה וקולות גערה בלב כל העם להחרידם ולהבהילם ביראה ורעד, לאמור: הן בקדושיו לא נשא פנים, ואיך נעמוד אנחנו?! והוא מה שאמר משה לאהרן: "הוא אשר דבר ה' לאמר: בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד".

שאלות לעיון ולהעמקה

1) בשני מקומות שהבאנו מדברי רש"י בעיוננו פגשנו דרשות של "אל תקרי". ונאמר על דרישות מסוג זה בספר "שני לוחות הברית" (השל"ה) חלק "תורה שבעל פה" כלל לשונות סוגיות, אות א:

"אל תקרי", נאמר בתלמוד כמה פעמים. וקיבלתי: כל מקום שאמרו "אל תקרי" הוא משום שיש איזו קושיה חמורה בו, שלא לקרא כך, אלא כך, הוא: (ישעיה נד, יג): "וכל בניך לומדי ה' ורב שלום בניך" - אל תקרי "בניך" אלא "בוניך", שחז"ל עשו "אל תקרי" זה, שמלת "בניך" מיותרת, מאחר שאמר ברישא "וכל בניך" די לו לומר "ורב שלומם" אלא: אל תקרי: וכן (ישעיה נו, ב): "שומר שבת מחללו" - אל תקרי "מחללו" אלא מחול לו": משום דקשה ליה, ואילו קאי על השבת, היה לו לומר: "שומר שבת מחללה" בלשון נקיבה .... ועוד אני אומר: כי לפעמים אומר "אל תקרי" אף כשאין לו קושיה בקריאה, והוא משום שאותו דבר בעצמו מקובל איש מפי איש, וכדי שלא יישכח מפיהם ומפי זרעם שמו כמו סימנא בפיהם והציבו ציונים לדבר, ואמרו "אל תקרי". מהו בכל אחד מפסוקינו "קושיה בקריאה" שבגללה אמרו כאן "אל תקרי"?

2) וידם אהרן (י,ג).

אברבנאל:

נהפך לבו כאבן דומם ולא נשא קולו בבכי ובמספד כאב על בנים, גם לא קיבל תנחומים ממשה, כי לא נותרה בו נשמה והדיבור אין בו.

"שם עולם", הרב אליעזר ליפמן ליכטענשטיין:

ולא אמר "וישתוק", כי הבדל בלשון הקודש בין הפעלים הנרדפים "דממה", "שתיקה": "שתיקה" אינו מורה אלה שתיקה לבדה מדיבור או מבכי ואנחה וכן הפסקה משאר תנועות חצוניות, כמו: אחר שאמר (תהלים קז, כז): "יחגו וינועו כשכור", אומר אחר כך (שם שם, ל): "וישמחו כי ישתקו": אבל דממה מורה גם שקט הלב ומרגוע הנפש בפנמיות, כמו שביארו חוקרי הלשון: לכן העיד הכתוב על אהרן קדוש ה' שלא שתק לבד, אלא "וידום", שגם לבו שקט ונפשו הרגיעה בפנימיותה, כי לא הרהר אחר מידותיו של הקדוש-ברוך-הוא כלל, אלא צידק עליו את הדין.

א) מה הבדל בין שני הפרושים?

ב) איזה מהם מתאים לפשוטו של מקרא לפי ההקשר.

ג) לאיזה מהם יש להביא סיוע מתהלים לז, ז: מאיכה ג, כח?

עוד על פרשת שמיני