ראינו בעיוננו הקודם שאין הצרעת מחלות הבאות על האדם אלא, היא משהו נסי, הבא על האדם השגחה פרטים כאות ורמז על כך שחטא וכקריאה אליו לחזור בתשובה. אך עדיין לא עסקנו בשאלה מה הם החטאים המיוחדים שעליהם תבוא הצרעת. ואלה דברי הגמרא בערכין טז, ע"א.

אמר ר' יונתן: על שבעה דברים נגעים באין: על לשון הרע , ועל שפיכות דמים, ועל שבועת שווא, ועל גילוי עריות, ועל גסות הרוח, ועל הגזל, ועל צרות העין. על לשון הרע, דכתיב (תהלים קא ה): "מלשני בסתר רעהו אותו אצמית": על שפיכות דמים, דכתיב (שמואל ב ג, כט) : "ואל יכרת מבית יואב זב ומצורע": ועל שבועת שווא, דכתיב (מלכים ב ה, כט): "ויאמר נעמן הואל קח ככרים...", וכתיב (שם שם, כז): "וצרעת נעמן תדבק בך": ועל גילוי עריות, דכתיב ( בראשית יב,יז): "וינגע ה' את בית פרעה נגעים....": ועל גסות הרוח, דכתיב (דברי הימים ב כז, טז, יח): "ובחזקתו גבה לבו עד להשחית וימעל בה' אלהיו... והצרעת זרחה במצחו": ועל הגזל, דכתיב (ויקרא יד, לו¨"וצוה הכהן ופנו את הבית", תנא: הוא כונס ממון שאינו שלא, יבוא הכוהן ויפזר ממונו: ועל צרות העין, דכתיב ( שם ששם, לה): "ובא אשר לו הבית".. מי שמיוחד ביתו לו.

בלשון אחרת נאמרו החטאים במדרש ויקרא רבה טז, א:

"זאת תהיה תורת המצורע"- הדא הוא דכתיב (משלי ו, טז): "שש הנה שנא ה' ושבע תועבת נפשו"... ואלו הן (שם, שם, יז- יט): "עינים רמות, לשון שקר, וידים שופכות דם נקי, לב חורש מחשבות און, רגלים ממהרות לרוץ לרעה, יפיח כזבים עד שקר, ומשלח מדנים בין אחים", ואמר ר' יוחנן: וכולהו לקו בצרעת.

חשוב לענייננו שאין הרופאים וחוקרי תולדות הרפואה יודעים לזהות את הצרעת כפי שהיא מתוארת על כל סימניה בפרשיותינו עם אף לא אחת מהמחלות הידועות להם. והזיהוי של צרעת עם מחלה הקרויה "לפרה" מוכחשת על ידי הרפואה המודרנית.

ר' ש. ר. הירש רואה בלשון הפסוק ממשלי הוכחה לכך.

שאין נגע הצרעת אלא ביטוי לחרון אף ה' המיידה אותו (את הנגע) בגופו של אדם, על אשר עשה את עצמו בכל גופו נושא ומפיץ ככל התכונות הרעות הנ,ל, במקום שיהיו כל אברי גופו כלים להרבות ענוות צדק, דרישת האמת, עשיית הטוב והשכנת שלום בבין אדם לרעהו.

שהרי אין המדרש אומר כלשון ר' יונתן "על גסות רוח, ועל שפיכות-דמים, ועל עדות שקר", אלא מונה את האברים אחד לאחד, את ידיו, את רגליו, את לשונו: "עינים רמות, ידים שופכות דם וכו'".

אבל בייחוד הדגישו חכמינו בהרבה מקומות בדבריהם את החטא המוזכר ראשון בדברי ר' שמואל בר נחמני בשם ר' יוחנן: לשון הרע.

ערכין טו, ע"ב:

ואמר ר' יוחנן משום ר' יוסי בן זמרא: כל המספר לשון הרע כאילו כפר בעיקר, שנאמר (תהלים יב, ה): "אשר אמרו ללשוננו נגביר שפתינו אתנו- מי אדון לנו"? ואמר ר' יוסי: כל המספר לשון הרע נגעים באים עליו... אמר ריש לקיש: מאי דכתיב: "זאת תהיה תורת המצורע"- זאת תהיה תורתו של מוציא שם רע.

ושתי ראיות לכך מן התורה עצמה. הראשונה בעונש שנענש משה: חז"ל הראונו, שהצרעת שלקתה בה ידו של משה ולו גם רק לאות לבני ישראל- לא לחינם היתה, אלא אזהרה ועונש על דברו לשון הרע בבני ישראל:

שמות ד: א'-ו'

(א) ויען משה ויאמר: והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקלי כי יאמרו לא- נראה אליך ה',
(ב) ויאמר אליו ה': מה-זה בידך? ויאמר: מטה.
(ג) ויאמר: השליכהו ארצה וישלכהו ארצה ויהי לנחש וינס משה מפניו.
(ד) ויאמר ה' אל- משה: שלח ידך ואחז בזנבו וישלח ידו ויחזק- בו ויהי למטה בכפו,
(ה) למען יאמינו כי-נראה אליך ה'---
(ו) ויאמר הה' לו עוד: הבא- נא ידך בחיקך ויבא ידו בחיקו ויוצאה והנה ידו מצרעת כשלג.

ופרשו חז"ל והביא דבריהם רש"י

"ויהי לנחש": רמז לו שסיפר לשון הרע על ישראל ( באמרו: "לא יאמינו לי")ותפש אומנותו של נחש.

"מצורעת כשלג":.... אף באות זה רמז שלשון הרע שלשון הרע סיפר, באמרו: "לא יאמינו לי", לפיכך הלקהו בצרעת, כמו שלקתה מרים על לשון הרע.

ואם תשאל מניין להם לרבותינו , שכאן מדובר בעונש למשה- והרי לכאורה ניתנו אותות אלה למשה כאמצעי שכנוע לישראל וכתשובה לטענתו: "והן לא יאמינו לי"? הרמב"ן פקח עינינו להבין דברי רש"י אלה הנראים לכאורה רחוקים מן הפשט:

"ויאמר השליכהו ארצה וישליכהו ארצה": לא הבינותי למה עשה האותות למשה, ככי מאמין היה משה שהקדוש- ברוך-הוא מדבר עמו, והיה ראוי שיאמר: המטה אשר בידך תשלך ארצה לפניהם והיה לנחש, וכן באות השני, כאשר אמר בשלישי (ד,ט): "ולקחת ממימי היאור ושפכת היבשה".

ולכן נאמנו דברי רבותינו, שהיה לו הראשון (הפיכת המטה לנחש) רמז שסיפר עליהם לשון הרע, והשני (היד שנצטרעה) להענישו בו.

והנה בסוף דבריו יזכירנו רש"י את המקרה השני- הבולט הרבה יותר מן הראשון- שעל דבר מרים באחיה לקתה בצרעת (במדבר יב) והרבה מדיני לשון הרע נלמדים ממרים שלקתה בצרעת.

ואולם נשתדל להבין למה ראו בחטא שבדיבור פה את הסיבה העיקרית להבאת נגעים על אדם. נסתכל תחילה בדברי אחד המדרשים המופלאים בפשטותם ובעמקותם המובא בויקרא רבה טז,ב:

"זאת תהיה תורת המצורע"- הדא הוא דכתיב (תהלים לד, יג): "מי האיש החפץ חיים, אוהב ימים לראות טוב? נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה". מעשה ברוכל אחד שהיה מחזיר בעיירות שהיו סמוכות לציפורי והיה מכריז ואומר: מאן בעי למזבן סם חיים?(מי רוצה לקנות סם חיים?) אודקין עליה (מתנות כהונה: דוחקים עליו הבריות לקנות ממנו) אר' ינאי היה יתיב ופשט בתורקליניה (היה יושב ועוסק במקרא בטרקלין שלו), שמעיה דמכריז: מאן בעי סם חיים? (שמע מכריז: מי רוצה סם חיים?) תא סק להכא זבין לי (בוא ועלה אלי כאן ומכור לי ). אמר לו(הרוכל): לאו אנת צריך ליה ולא דכוותך (לא אתה זקוק לו ולא שכמותך)? אטרח עליה(הפתיר בו). דליק לגביה (+עלה הרוכל אצל ר' ינאי), הוציא לו ספר תהלים, הראה לו פסוק: "מי האיש החפץ חיים... "? מה כתיב בתריה (אחריו)? "נצור לשונך מרע... סור מרע ועשה טוב"... אמר ר' ינאי: כל ימי הייתי קורא הפסוק הזה ולגא הייתי יודע (עד) היכן הוא פשוט, עד שבא רוכל זה והודיעו: "מי האיש החפץ חיים וכו'". לפיכך משה מזהיר את ישראל ואומר להם: "זאת תהיה תורת המצורע המוציא שם רע.

מה בא מדרש זה ללמדנו? ומהו החידוש הגדול שלמד ר' ינאי מפי הרוכל אחרי שכל ימיו לא ידע בפסוק ההוא "עד היכן הוא פשוט"? מה כתוב בפסוקי המזמור הנוגעים לענייננו? נעיין בהם:

תהלים לד: יג'-טו'

(יג) מי האיש החפץ חיים אהב ימים לראות טוב.
(יד) נצר לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה.
(טו) סור מרע ועשה-טוב. בקש שלום ורדפהו.

את שלושת הפסוקים האלה ראה ה ר' ינאי כיחידה אחת. לשאלה הנשאלת בפסוק יג, השאלה למהותו של האושר האמיתי, לחיים שיש בהם טעם, שאדם "רואה בהם טוב", חשב ר' ינאי למצוא את התשובה בפסוקים יד-טו.

ר' ינאי חשב שרק מי שהגיע לדרגה המתוארת בפסוק טו, המקיים בכל שטחי החיים את ה"סור מרע ועשה טוב" , היינו את כל התורה כולה, כלליה ופרטיה הוא המשיג את המבוקש בפסוק יג, והנה הראהו הרוכל תרופה פשוטה יותר, הראהו שבפחות מזה יגיע ל"חיים", ל"ימים לראות טוב" והיא על ידי קיום הנאמר בפסוק יד בלבד. אף אם רק ינצור לשונו מרע כבר מובטח לו הנאמר בפסוק יג, כבר יזכה בחיים ובטוב.

וכי באמת שמירת הלשון שקולה כנגד הכול? יש לומר: הן הלשון, כוח הדיבור, הוא מותר האדם מן הבהמה . פילוסופים, פסיכולוגים ומשוררים תיארו, ניתחו והסבירו את כוחו, ערכו ותפארתו של כלי זה שניתן לאדם לבטא עצמו, להוריש ערכיו לדורות הבאים, לקשר יחידים לחברה! ואם ישתמש בכלי זה להפריד בין הבריות (זהו מעשהו של המספר לשון רע, של המוציא שם רע) כבר הוציא עצמו מן החברה.

ומעתה אולי יובנו יותר פרטי הדינים של פרשתנו.

כבר אמרנו בעיוננו הקודם שרבים מתנגדים לדעה הרואה את ישיבתו של המצורע מחוץ למחנה כאמצעי בידוד בפני הידבקות במחלה, כאמצעי היגייני בלבד. חכמינו מצאו קשר של מידה כנגד מידה בין חטא לשון הרע ובין ישיבת החוטא מחוץ למחנה, כמאמרם בערכין טז, ע?ב,

אמר ר' יהודה בן לוי: מה נשתנה מצורע שאמרה תורה: "בדד ישב מחוץ למחנה מושבו"? הוא הבדיל בן איש לאשתו, בין איש לרעהו, לפיכך אמרה תורה: "בדד ישב".

רש"י הנמנע, בכל ארבע בכל ארבע פרשיות המשכן ובכל דיני הקרבנות, מלתת פירושים אליגוריים, שנמנע מלהסביר סמליותם של כלי משכן, רמזי קרבנות וסדריהם, אף הוא לא נמנע בפרשתנו מלדבר על הקשר שבין צרעת לבין לשון הרע. ואמר רש"י (יד, ד):

"צפרים חיות טהורות": לפי שהנגעים באים על לשון הרע, שהוא מעשה פטפוטי דברים, לפיכך הוזקקו לטהרתו צפרים שמפטפטין תמיד בצפצוף קול. "ועץ ארז": לפי שהנגעים באין על גסות הרוח.

"ושני תולעת ואזוב": מה תקנתו ויתרפא? ישפיל עצמו מגאוותו כתולעת וכאזוב.

וביתר פרוט הסביר בעל "ספר החינוך " ובעקבותיו ש.ר. הירש.

"ספר החינוך", קעג (מצוות הטהרה מן הצרעת):

קצת רמז בענייני טהרתו של מצורע, כי בדברים אלה הודיעתו חכמים על צד הפשט, שהעניין הוא לקבוע בנפשו של מצורע, שאם היה - טרם בוא עליו החולי- גבה לב כארז, שהוא אילן גבוה, ישפיל עצמו כאזוב. ואמרו בטעם ציפורים: "הוא עשה מעשה פטיט", כלומר שהרבה דברים בלשון הרע. "לפיכך יקריב ציפורים שהם מצפצפים תמיד". ובשני התולעת איני יודע שאמרו חז"ל עליו דבר. ואפשר גם כן שהוא רמז שישפיל עצמו, ויהיה הרמז מצד השם של תולעת. ובטעם המים, שיטהרו כל טמא, אחשוב על צד הפשט, כי העניין הוא כדי שיראה האדם את עצמו אחר הטבילה כאילו נברא באותה שעה כמו שהיה העולם כולו מים טרם היות בו אדם, וכמו שכתוב: "ורוח אלהים מרחפת על פני המים", ויתן אל לבו בדמיון, כי כמו שנתחדש בגופו, יחדש גם כן פעולותיו לטוב, יחדש גם כן פעולותיו לטוב, ויכשיר מעשיו וידקדק בדרכי ה'... והשומע (לטעם זה) ישמע, והחדל_ יחדל.

ר' ש. ר הירש:

האופי הבלתי סוציאלי המסומל על ידי ציפור הדרור, שאינה מקבלת מרות, מתבלט כאן כניגוד לאופי הסוציאלי של מי שברצונו לשוב, להיכנס ולהיצמד לחברה האנושית המושתתת על יסודות סוציאליים! זהו הניגוד בין "בהמת השדה" לבין "אדם מן היישוב".

כניסה זו לחברה הסוציאלית מותנית בקיום הציווי: "ושחט את הצפור", פרושו של דבר, שעל האדם לשעבד בכל מאודו את בהמיותו הבלתי מרוסנת לקבלת הרצון האנושי התקיף במוסריותו.

עץ ארז ואזוב, הגדול והקטן ביותר במערכת הצומח, מסמלים את כלל העולם הצומח, כשם ששני תולעת- צמר צבוע בדם תולעת ("היונק והרמש") הגדול והקטן מסמלים את מושג החיים האורגאניים של הצומח והחי בשדה. אשר נגזר על הנגוע לשבת בו עד הנה, מפאת אופיו הבלתי סוציאלי. נלווה אליהם הציפור החי, ציפור הדרור, הבהמיות הבלתי מרוסנת, החיה על פי האינסטינקט (ולא בבחירה חפשית) מקומה בין עולם החי-הצומח של הטבע האורגאני.

ההזאות שבע פעמים באו להזהיר את המרוחק לנאות שדה לשבת בדד בין בעלי חיים וצמחים, שיתאמץ שבעתיים בכל כוחותיו עד שיטהר ויבוא כחבר בקהל האנושי.

למדנו כאן חומרת לשון הרע- בתורה, ואולם אם נפנה לספרי הנביאים והכתובים נראה שהעמידו חטאים אלה שבדיבור פה כנוראים ביותר, כחותרים ביותר תחת קיומה של החברה האנושית.

בבוא ירמיהו לתנות שחיתות בני דורו - מה ידגיש ביותר?

ירמיה ט: ג'-ד'
 
(ג) כי כל אח עקוב יעקב וכל- רע רכיל יהלך
(ד) ואיש ברעהו יהתלו ואמת לא ידברו למדו לשונם דבר- שקר, העוה נלאו.

ביותר רואה בעל התהלים את בעלי לשון הרמיה (מזמור קכ כסמל הרשע יותר מאשר את בעלי הזרוע ובעלי האגרוף.

תהלים יב: ג'-ה'

(ג) שוא ידברו איש את- רעהו, שפת חלקות בלב ולב ידברו.
(ד) יכרת ה' כל- שפתי חלקות- לשון מדברת גדלות.
(ה) אשר אמרו: ללשננו נגביר- שפתינו אתנו. מי אדון לנו?

אותו שוד עניים, אותה אנקת אביונים אינה אלא תוצאה של פעולת שפת החלקות של הדיבור בלב ולב.

וכן בבוא משורר התהלים לקונן על הימצאו בין דוברי שקר, מדמה הוא את לשון הרע כחץ:

קכ ד חצי גבור שנונים עם גחלי רתמים.

בדומה לירמיהו האומר אף הוא:

ט ז חץ שחוט לשונם.

וכבר הסבירו חז"ל דימוי זה לצדדיו השונים במדרש שוחר טוב קכ:

נמשל הלשון לחץ ולמה? שאם ישלוף האדם החרב שבידו להרוג את חברו הוא מתחנן לו ומבקש הימנו רחמים- מתנחם ההורג ומחזיר החרב לנדנה. אבל החץ - כיון שירה אותו והלך אפילו מבקש להחזירו אינו יכול להחזיר.

כך אין אדם יכול להחזיר לשון הרע שהפריח לעולם, והדברים הולכים מפה לפה וחודרים ללב ולמוח ורעלם תוסס והולך. ושוב מסבירים רבותינו דימוי זה של לשון הרע לחץ באמרם במדרש "שוחר טוב" שם:

וכן הרשע הזה הורג בני אדם בלשון. כשם שהחץ הזה- אינו יודע בו עד שהגיע אליו, אף לשון הרע אינו יודע בו, עד שחיציו של אדם רשע פוגעין בו.

וככן ראינו בעינינו שלא התותחים ולא מטוסי הקרב הנם האויב המסוכן ביותר, אלא דיבור פיהם של אלה אשר נאמר בהם:

תהלים
קמד יא אשר פיהם דבר שוא.

המשורר הנתון בין אויביו רוצה בשלום, אבל הם דוחים אותו בשאט נפש ורוצים לבלעו, הוא אשר מסיים את מזמורו ביאוש של:

קכ ז אני-שלום, וכי אדבר המה למלחמה.

הוא הפותח בריאה, בתחנונים:

קכ ב ה' הצילה נפשי משפת- שקר מלשון רמיה.

אך נראה שהנזק הנגרם לאדם שעליו העלילו שקר, שעליו הוציאו דיבה, אינו מסוכן כפי שמסוכנת אמירת השקר למוציא מפיו שם רע על חברו. לפיכך לא יסיים אדם מישראל את תפילת העמידה כמשורר במזמור קכ, אלא זו בקשתו האחרונה עם סיום תפילתו (ברכות יז, ע"א):

אלהי נצור לשוני מרע ושפתי מדבר מרמה.

עוד על פרשת מצורע