מעיונים של נחמה ליבוביץ
וביום השמיני ימול
לימדונו רבותינו במסכת שבת קלב, ע"א שמילה דוחה את השבת:
והנה למשמעות מצוות המילה חשובים דברי הגמרא, יומא פה, ע"א, בוויכוח שבין תנאים בשאלה: מניין שלפיקוח נפש דוחה שבת?
וענו תשובות שונות עד אשר:
והנה לכאורה תמוה הוא מאוד, כיצד בכלל נשאלה שאלה כזו, וכיצד באים לענות עליה בנימוקים פורמאליים. וכבר הקשה הפירוש של רבי יהודה אריה ממודינה על "עין יעקב" המכונה "הבונה" על דבריהם:
ומיישב "הבונה" את תמיהתו באומרו:
והנה יוכיח צדקת דבריו אלה - שאין ראיות פורמאליות מקל וחומר ומדיוקי פסוקים. אלא לשכך את האוזן - גם בזה שהאחרון מן המשיבים לשאלה שם בגמרא - שמואל -אינו מביא ראיה פורמאלית מן הכתוב, כי אם את עצם טעמו של דבר, שהתורה היא לעושיה ולא ממות, והוא אמרו:
בזה יובן היטב מה הוא בכלל עניין חיפוש ראיה מן הכתוב לכלל גדול זה של פיקוח נפש דוחה שבת, שאינו זקוק כלל לראיה מפסוק מסוים, מאחר שהתורה כולה מעידה עליו. אבל עדיין יש להבין את דבריו של ר' אלעזר. מהיא ראייתו של רבי אלעזר מילה שדוחה שבת? מה קל וחמר הוא זה: אם מצוות מילה בזמנה - שהיא בוודאי חוק ולא נדע סודו - דוחה שבת ואינה ואינה נדחית מפני השבת, מה מסקנה יש להוציא מכאן לגבי פיקוח נפש שיהא דוחה שבת? והלוא לכאורה מילה היא דרישה מן האדם, ופיקוח נפש נתינה לאדם, זו הבאת קרבן וזו קבלת עזרה, זו מכניסה את האדם לתוך סיכון וזו חולצת אותו מסיכון: ואם מילה דוחה שבת, הרי עול מצווה דוחה עול מצווה אחרת, ואילו אם פיקוח נפש דוחה שבת, לכאורה יש בזה ויתור על עול מצווה. ואיך נלמד זו מזו בדרך של קל וחומר? אל כל זה הוא רק למראית עין, וכל מהלך מחשבה זה בנוי על תפישה בלתי נכונה של מצוות המילה. אולם אם נבין את מצוות המילה כתיקון הנימול על ידי הפיכתו לבן בריתו של הקדוש ברוך -הוא - יובן קל וחומר זה יפה. "פיקוח נפש" חולץ את האדם מן המוות הגופני, מאפשר לו חיים של (תהלים צ, י): "שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה" אשר נועדו לו עלי אדמות למען עבוד בהם את ה', כי החיים הם מקום הגשמה לתורה ומצוות. מצוות המילה היא המתקנת אותו ומאפשרת לו דבקות בה' על ידי היכנסו בברית עמו, שבלעדיו אין החיים חיים. ורמז לכך רש"י בהוסיפו על דברי הגמרא: "ומה מילה שהיא אחד מ-רמ"ח אברים שבאדם דוחה שבת" רק מילה אחת בלבד והיא מילת "תיקון": "ומה מילה שהיא תיקון אחד מאבריו של אדם". לפי זה לא רצה ר' אלעזר ללמדנו דחיית שבת מפני פיקוח נפש, נראית בהקלה בדין, מדחיית שבת מפני מילה שהיא החמרה בדין, כי אין לראות דחיית שבת מפני פיקוח נפש כהסרת עול מעלינו ואילו דחיית שבת מפני מילה כהטלת עול חמור יותר עלינו -כפי שנראה הדבר בסקירה ראשונה: אלא שניהם קבלת עול ומרות הם, המילה אות לכניסה בבריתו של הקב"ה ולקבלת עולו, ופיקוח נפש אמצעי להתמיד בבריתו ולקבל עולו בחיים שהוחזרו והושארו לו למטרה זו. שאלות לעיון ולהעמקה 1. המלבי"ם מעיר על פליאה של "וביום השמיני ימול" (יב, ג).
התוכל להסביר למה בכל זאת בא כאן הו"ו "במאמר המוסגר", ומה תפקידו? 2. "וביום השמיני ימול" (יב, ג) ירושלמי קדושין א' הלכה ז:
ראב"ע:
א. מה ההבדל הדקדוקי בין שני פרושי ראב"ע (במונחי דקדוק שלנו)? ב. לפי איזה משני פירושיו הבינה הגמרא את צורת המילה "ימול"? 3. "כלי יקר":
הסבר, כיצד אין סתירה לכלל הזה ממה שנאמר בסמיכות שבין כיבוד אב לשמירת שבת בפרשת קדושים (ויקרא יט, ג): רש"י
והלוא מכאן נראה לכאורה כאילו מוקדם נדחה מפני המאוחר ולא שמוקדם דוחה מאוחר? לשם פתרון השאלה קרא את פסוק יט, ג כולו וכן את רש"י שם. |
||||
|