ג  י  ל  י  ו  נ  ו  ת         ל  ע  י  ו  ן        ב  פ  ר  ש  ת         ה  ש  ב  ו  ע

ע  ר  ו  כ  י  ם    ב  י  ד  י    נ  ח  מ  ה    ל  י  ב  ו  ב  י  ץ  - ש נ ת    ה ש מ ו נ ה   ע ש ר ה

  פרק   לב,  ל – לג

הערה: למשמעות מאבק יעקב עם "האיש" עיין גיליונות וישלח תשט"ז, תשי"ח

א. בראשית פרק לב פסוק ל: וישאל יעקב ויאמר: הגידה נא שמך 

ויאמר: למה זה תשאל לשמי ...

רמב"ן בראשית פרק לב פסוק ל: למה זה תשאל לשמי: אמר, אין לך בידיעת שמי תועלת, כי אין הכח והיכולת בלתי לה' לבדו, אם תקראני לא אענך וגם מצרתך לא אושיעך אבל עתה אברך אותך כי כן צוותי...

ר' אברהם בן הרמב"ם: למה זה תשאל לשמי: טעמו, "והוא נסתר" כמו שאמר המלאך למנוח (שופטים יג, יח) "והוא פלאי". אמנם מפני עילוי מדרגתו של יעקב לא היה יפה שידבר אליו המלאך בלשון זה מבלי לכסות בו (את הנזיפה המרומזת) דרך כבוד לגדולתו, אלא נאמר לו: "למה זה תשאל לשמי" בלבד.

ובשאלת יעקב לה' המדבר אליו רמז אל בקשתו סודות אלוקיים, שלא קדמה לו ידיעה בהם, ובתשובתו של המלאך "למה זה תשאל" רמז, כי התכלית המבוקשת נמנעת עם מציאות דבקות בגשמיות, דומה למאמר (שמות לג, כ) "כי לא יראני האדם וחי". וכן "ויברך אותו שם" רמז אל התעלותו של יעקב בסודות וידיעות התעלות יתירה על מדרגתו בעת ההיא.

1. מה ההבדל בין שני פירושיהם ?

2. הסבר את הדברים המסומנים - המודגשים ?

     xx 3. בן הרמב"ם משווה את תשובת המלאך כאן לתשובת המלאך למנוח. האם תוכל להכריע בעזרת הפרק ההוא (שופטים יג) מי משני הפרשנים הנ"ל קרוב יותר לפשוטו של מקרא ?

ב. בראשית פרק לב פסוק לב: ויזרח לו השמש כאשר עבר את פנואל והוא צולע על ירכו:

1. רש"י על בראשית פרק לב פסוק לב: ויזרח לו השמש: לשון בני אדם הוא: כשהגענו למקום פלוני האיר לנו השחר, זהו פשוטו. 

ומדרש אגדה: "ויזרח לו" לצרכו, לרפאות את צלעתו, כמה דתימא (מלאכי ג, כ) "שמש צדקה ומרפא בכנפיה". ואותן שעות שמיהרה לשקוע בשבילו כשיצא מבאר שבע - מיהרה לזרוח בשבילו.

אבן כספי: ויזרח לו: כמו (שמואל-ב ב, לג) "ויאור להם בחברון", וזה על מנהג "לך לך" (בראשית יב), "קח לך" (בראשית ו, כא), "ויקח לו" (בראשית ד, יט). וכבר ידוע מן ההיגיון, כי אין היחוד מונע דבר,ואין פלא בזה המנהג, כי הוא נכון מאד, כי מה לספר דברים רק (זולתי) מה שהיה לאותו המסופר עליו.

א. למה לא הסתפק רש"י בפירושו הראשון לפשוטו ולמה הביא אף דברי מדרש אגדה ?

xx ב. למה לא הסתפק רש"י בהביאו דברי המדרש בהבאת הדברים עד סוף הפסוק ממלאכי, מה אילצו להוסיף עוד את דבריו האחרונים ?

xx ג. במקומנו מביא רש"י פירושו של :לו" - "לצורכו" רק כפירוש נוסף, ואילו בבראשית יב ד"ה לך לך מביא הוא פירוש "לטובתך ..." כפירוש בלעדי - מה הסיבה לכך ?

xx ד. למה לא הביא רש"י בפירושו לפי פשוטו את אחד הפסוקים שהביא

אבן כספי והביא במקום זה ביטוי "מלשון בני אדם" ולא ראיה מלשון הכתוב ?

xx ה. הסבר את דברי אבן כספי המסומנים - המודגשים והסבר גם מה קשר הדברים האלה עם פירושו למילה "לו" ?

2. רש"י על בראשית פרק לב פסוק לב: והוא צולע: היה צולע כשזרחה השמש.

מה קשה לו ומה תיקן בדבריו ?

ג. בראשית פרק לב פסוק לג: על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה אשר על כף הירך עד היום הזה כי נגע בכף ירך יעקב בגיד הנשה:

ר' יוסף בכור שור: להיות להם לזיכרון, כי אביהם נלחם עם המלאך ולא יכול לו, ולכך נגע בכף ירכו במקום שגיד הנשה שם, והוא זיכרון כבוד וגדולה.

ספר החינוך - מצווה ג : משרשי מצווה זו, כדי שתהיה רמז לישראל שאף על פי שיסבלו צרות רבות בגליות מיד העמים ומיד בני עשו, שיהיו בטוחים שלא יאבדו, אלא לעולם יעמוד זרעם ושמם, ויבוא להם גואל ויגאלם מיד צר. ובזכרם תמיד עניין זה על יד המצווה שתהיה לזיכרון, יעמדו באמונתם ובצדקתם לעולם. ורמז זה הוא לפי שאותו מלאך שנלחם עם יעקב אבינו, שבא בקבלה שהיה שרו של עשו, רצה לעקרו ליעקב מן העולם הוא וזרעו ולא יכול לו, וציערו בנגיעת הירך, וכן זרע עשו מצער לזרע יעקב, ולבסוף תהיה להם ישועה מהם, כמו שמצינו באב שזרחה לו השמש לרפואתו ונושע מן הצער, כן יזרח לנו השמש של משיח וירפאנו מצערנו ויגאלנו, אמן במהרה בימינו:

חזקוני בראשית פרק לב פסוק לג : על כן לא יאכלו: כמו והוא לא כן ידמה, כלומר בדין הוא שיש לקנוס ולענוש בני ישראל מאכילת גיד הנשה שהניחו את אביהם הולך יחידי כדכתיב ויותר יעקב לבדו. והן היו גיבורים והיה להם להמתין אביהם ולסייעו אם יצטרך והם לא עשו לו לויה והוזק על ידם ומכאן ואילך יהיה להם לזכר ויהיו זריזים במצות לויה ולכך ליווה יעקב את יוסף. 

כלי יקר (ר' שלמה אפרים מלונשיץ) בראשית פרק לב פסוק לג: על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה: מצינו לרז"ל שדברים עמוקים שהשגתם קשה, נמשלו לגידין כמו שפירש"י פרשת יתרו על פסוק "ותגיד לבני ישראל", (שמות יט, ג: פירש לזכרים דברים קשים כגידין);  וההשגה נקראת בלשון אכילה, כמו שמצינו בארבעה שנכנסו לפרדס (חגיגה יד ע"ב), שעל החקירה הנסתרת מעין כל חי מביא פסוק "דבש מצאת אכול דיך" (משלי כה, טז). ורמז במצווה זו לדורות למנוע מישראל החקירה בנסתרות כמ"ש בן סירה, (חגיגה יג.) "אין לך עסק בנסתרות", כי יש לחוש פן יהרסו שכלם ויבואו לידי אפיקורסות, כי לא רבים יחכמו להבין כל הסודות על מתכונתם, מצד היות שכלם עובר בעמק עכור, כי הבלי העולם הזה וחמדותיו מבלבלין שכל האדם. ורמז במניעת אכילת הגיד לדורות, להיות לזיכרון כי מנע ה' מהם פרי עץ הדעת, שלא יאכילו את שכלם דברים קשים כגידין, כי נגע בכף ירך יעקב. ואם ליעקב השלם קרה מכשול זה לפי שעה, כשנטה קצת מדרך השווי, מה יעשו אזובי קיר אשר רוב עסקיהם בהבלי העוה"ז וחמודותיו ? על כן לא יהיה להם עסק בנסתרות, כי אם יחידי סגולי הדור כר' שמעון בן יוחאי ודוגמתו, אשר קצו ומאסו בהבלי העוה"ז... 

ר' שמשון רפאל הירש: בראשית  לב, לג: ... זכר המאורע הזה נקבע לדורות לכל זרע  ישראל על ידי איסור גיד הנשה. האיסור ודאי לא בא להודיע לבני יעקב את העובדה ההיסטורית כי אביהם הראשון היה צולע כתוצאה מהיאבקות, כדרך שאין להעלות על הדעת כי איסור החמץ רק נתכוון להודיענו מה היה טיבו של הלחם שאכלו אבותינו בצאתם ממצרים. שתי העובדות, כשהן לעצמן, הינן נטולות כל חשיבות, והנצחתן על ידי מצווה אלוקית תתבאר רק אם נניח שקשורות בהן אמיתות בעלות משמעות עמוקה לכלל תעודתנו. אמיתות אלה באות לידי ביטוי וחידוש נצחי על ידי איסור האכילה.... אחרי כל זה הרי כוונת האיסור איננה מוטלת בספק. במשך כל אותו מאבק, לא יכול שרו של עשו לנצח ולהפיל את יעקב, אך עלה בידיו לנתק את גידיו ולמנוע בעדו מלהשתמש בכוחותיו החומריים. כך יצעד יעקב בדרכו בהסטוריה: כצולע, בלי יכולת לעמוד על שתי רגליו, ללא עמידה וללא הליכה מאוששת. וחסר מעמד זה הוא תנאי הכרחי לפקוח את עיניו של עשו. אילו עמד גם יעקב בראש ארבע מאות אנשיו, הרי עמידתו הבלתי מנוצחת לא יכלה להורות על אצבע אלוקים בהסטוריה. על כן לא יאכלו בני יעקב - שדווקא בזכות חולשתו החומרית יהיה לישראל, ויעיד על הא-ל הגובר בכוחו על הכל - לא יאכלו את "גיד הכניעה והחולשה החומרית". מידי הסיבם לאכול תתייצב האזהרה מתוך ספר מסעות חייהם לוותר מרצון על הגיד הזה, ולוותר על כוחם הנמסר בידי עשו. אל יתלו בו (במסומל בגיד זה) את קיומם. אל יראו עצמם חסרי ביטחון מתוך שאינם חגורים בחרבם כעשו, ואף צעדיהם על הארץ אינם מאוששים. כוחו של יעקב-ישראל תלוי בכוחות אחרים נעלים יותר, שחרבו של עשו לא תוכל להם. בשעה שיעקב נופל, הרי סיבת נפילתו אינה במיעוט כוחו החומרי, הוא נופל מתוך שלא השכיל לקיים לעצמו את שמירת אלוקיו; בשעה שישראל עומד, הרי סוד עמידתו אינו בסעד החומרי האיתן, אלא בכוח אלוקיו הנושאו על כנפי נשרים.

1. מה ההבדל בין טעמו של בכור שור לאיסור אכילת גיד הנשה ובין טעמו של ר' שמשון ר. הירש ?

2. מה ההבדל בין טעמו של בכור שור ובין טעמו של ספר החינוך ?

3. במה נראה פירושו של החזקוני חורג לגמרי ממסגרת פרקנו ?

4. במה אפשר לראות בפירושו של ש. ר. הירש את הלך רוח תקופתו ?

לגיליון זה לא נכתב עלון הדרכה !

השאלות המסומנות ב-x קשות והמסומנות ב-xx  קשות ביותר, יענה כל אחד לפי דרגתו.

ת ש ו ב ו ת    ל ג ל י ו נ ו ת     ל ע י ו ן     ב פ ר ש ת      ה ש ב ו ע 

 ע  ר  ו  כ  ו  ת     ע  ל - י ד י      י  צ  ח  ק     ר  י  י  נ  ר  

וישלח  [ תשכ"ט ]                                 פרק   לב,  ל - לג

א.         1. לרמב"ן הבחין יעקב שאין זה איש פשוט אלא שליח, ודווקא משום כך רצה לבוא בקשר אינטימי יותר אתו. המלאך דוחה כל ידיעה אינטימית יותר, אין לך לפנות  אלא אל ה' לבדו. 

לר' אברהם בן הרמב"ם יעקב ביקש לדעת משהו מהעולם ממנו בא המלאך, דבר שמעבר להשגתו של יעקב.

לרמב"ן הבעיה היא במלאך לבן הרמב"ם הבעיה היא ביעקב.

2. ידיעת ה' האולטימטיבית לא תיתכן כל זמן שהאדם חי, שהוא גוף, בשר ודם.

3. דברי הרמב"ן נראים יותר קרובים לפשוטו של מקרא מכיוון שמנוח ואשתו כאשר שאלו לשמו של המלאך לא התכוונו לסודות המסתורין אלא לעזרתו וסיועו של המלאך כאן ועכשיו. לפי הרמב"ן תתפרש תשובת המלאך כך: איני אלא שליח ה' ולא מהות בעלת יכולת עצמית.

ב.         1.         א. כי לפי פשוטו לא מובן לשם מה באה בכלל קביעת הזמן כאן. לכן נזקק למדרש האגדה המסביר זאת.

ב. כדי להדגיש את שוויון והדמיון בין עזיבתו את הארץ לחזרתו לארץ, מיציאתו ועד חזרתו הכל בהשגחתו הפרטית של הבורא.

ג. הניב "לך לך" קח לך, הלכתי לי, ישבתי לי מצוי רק כאשר הפעולה היא: 

א. לטובת העושה, לנוחיותו

ב. לפי טבעו של העושה.

לכן, הלכתי לי לטייל, ישבתי לי תחת העץ לנוח.

אבל לא "לך לך לעבודה קשה ומפרכת" אבל "לך לך הביתה ותנוח שם".

לכן הפסוק בבראשית יב, א: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך" קשה, כי נדרש מן האדם לעשות פעולה המנוגדת לנוחיותו, המנוגדת לטבעו, ולכן צריך רש"י לומר: מה פירוש "לך לך" בהקשר זה ? הלא זה אינו לנוחיותו. והתשובה, אף על פי שעזיבת הבית ומולדת וכו' נראית קשה ביותר, נראית קרבן - אני מבטיח לך שזה יהיה לטובתך ולהנאתך. 

אבל אצל "ותזרח לו השמש" ה"לו" הוא מסוג אחר, השמש זרחה לו - ליעקב ולא לו - לעצמו. ואינו דומה ל"הלך לו".

ד. בהמשך למוסבר לעיל התשובה לשאלה זו היא: שאין המילה "לו" אצלנו דומה כלל ל"לו" שבפסוקים המובאים באבן כספי.

ה. אין המושא "לו" אקסקלוסיבי, דהיינו אם נאמר שהשמש זרחה לו אין הפירוש לו ולא לכל העולם. אבל הכתוב לא אמר ותזרח השמש לכל העולם, כי כרגע לא מעניין אותו העולם כי אם רק זה שעליו מדברים בסיפור - יעקב.

2. אם נרפא מהשמש הרי אין הוא עוד צולע ועל כן תקן רש"י לזמן עבר.

ג.          1. לדעת בכור שור, המאבק מסמל שגם בעתיד לא יגברו אויבי ישראל על בני ישראל - ישראל יגבר בכוחו.

הירש, עם ישראל חלש פיזית - ה' יעשה את מלחמתו.

2. לבכור שור גיד הנשה מזכיר את ישועתו של יעקב, זה זיכרון הסטורי.

לספר החינוך, האירוע משמש זיכרון שבצרות העתידות תבוא ישועת ה' לעם ישראל.

3. מסגרת הסיפור של האבקות יעקב והמלאך היא במישור העל-טבעי, חזון נבואי עם מסר לעתיד. ולא נראה להתייחס אליו רק מבחינת אירוע שקרה בעבר ללא כל מסר. לכן קשה להכניס בו שיקולים רציונאליים כגון: הבנים לא מלווים אותו, ולו ליוו אותו היו מצילים אותו מידי האיש שנשלח אליו, וכאילו יעקב לא זכה לברכת המלאך בגלל זלזול הילדים בכבודו.

4. הגלותיות: "אנו כוחנו רק ברוח".