ג ל י ו נ ו ת         ל ע י ו ן         ב פ ר ש ת            ה ש ב ו ע

ע ר ו כ י ם    ב י ד י    נ ח מ ה    ל י ב ו ב י ץ  -  ה ש נ ה    ה ש ב ע    ע ש ר ה

           פרק כ ז  פסוקים יב - יד                        עלה אל הר העברי

במדבר פרק כז

פסוק יב: ויאמר ה' אל משה עלה אל הר העברים הזה וראה את הארץ אשר נתתי לבני ישראל:

פסוק יג: וראיתה אתה ונאספת אל עמיך גם אתה כאשר נאסף אהרן אחיך:

פסוק יד: כאשר מריתם פי במדבר צין במריבת העדה להקדישני במים לעיניהם הם מי מריבת קדש מדבר צין:

 xא. מדוע לא הוזכרה תפילת משה לדחיית הגזירה במקומנו והוזכרה בדברים פרק ג פסוקים כג – כז ?                              

ב. פסוק יב: … עלה אל הר העברים הזה וראה את הארץ …

פסוק יג: וראיתה אותה ונאספת אל עמיך …

רמב"ן  במדבר פרק כז פסוק יב: עלה אל הר העברים הזה: שם ההר הזה "הר נבו" כאשר פירש בסדר האזינו (דברים לב, מט) ובזאת הברכה (שם לד א), אבל יקראו אותו "הר העברים" מפני שהוא על מעברות הירדן ומשם יעברו אל ארץ כנען כאשר אמר כאן (בהאזינו ובזאת הברכה) "אשר על פני ירחו", ושם עברו את הירדן כמו שנאמר (יהושע ד יט) והעם עלו מן הירדן ויחנו בגלגל בקצה מזרח יריחו,

ואיננה מצווה שיצוונו הקב"ה לעשות כן עתה, שאם כן יהיה מתחייב לעלות שם מיד, אבל טעמו, תעלה אל הר העברים וראית את הארץ, כי בעבור שצווהו "לאלה תחלק הארץ" (לעיל כו, נג) הודיעו כי לא על ידך תחלק, כי אתה תעלה לראש הר העברים טרם שיסעו ישראל מארץ מואב ותמות בו ולא יגיעך מן הארץ לבד הראיה. וכן, "קח לך את יהושע" (פסוק יח), בבוא יומך תקח את יהושע.

והשלים הכתוב (פסוק כב) לספר כי עשה כן משה בלב שלם, והוא העשייה אשר יזכיר (דברים לא, ז) בעת פטירת משה כאשר אמרו השירה הוא והושע בן נון.

אברבנאל במדבר פרק כז פסוק יב: ויאמר .. עלה אל הר העברים…: מפני שציווה ית' על נחלת הארץ וחלוקתה, אמר לו שיעלה בהר העברים ויראה את הארץ משם, ויאסף אל עמיו. והיה לו לתועלת רב בידיעה הזאת כדי שישתדל לבאר הדברים שהיו צריכים ביאור קודם מותו כמו שהתפלל עליו דוד ע"ה: הודיעני ה' קיצי ומידת ימי מה היא, ואדעה מה חדל אני. והרמב"ן מאשר הוקשה לו אם ציווהו ית' למשה שיאסף אל עמיו כמו שנאסף אהרון אחיו בהר ההר, איך לא מת משה שמה בעת ההיא שנצטווה עליו ? כתב, שלא היתה הכוונה בציווי הזה שיעשה כן עתה, אבל שהוא הודעה שהודיעו ה' ית' מה שיהיה אחר כך ביום מותו, שיעלה בהר העברים ויראה את הארץ וימות שמה. והוא מה שנזכר בסוף סדר האזינו. ופירש מה שנאמר שנעשה אז, לא עתה.

ואינו נכון בעיני, כי למה זה יספר הכתוב כאן עניין אחד שלא היה בזמן ההוא וקרוב לזה יחזור ויספרהו פעם אחרת ויותר טוב לכתוב כל זה אחר שירת האזינו.

גם אמרו, ויעש משה כאשר ציווה ה' אותו (פסוק כב) אי אפשר שיפורש אלא על מה שנעשה עתה. לא שיבשרהו אח"כ, ובזה אין בשורה מוצאת ואיך יצווהו ה' על העליה בהר למות שם אם עדיין היה צריך לעשות מלחמת מדין. כמ"ש נקם נקמת בני ישראל מאת המדינים אחר תיאסף אל עמיך (לא, ב). ואיך יצווה אותו עתה לעלות בהר ולמות שם ?

ומפני זה אמרתי אני שבדיבור הזה עם היות שציווהו ה' ית' שיעלה בהר ויראהו את הארץ לא היה כדי שימות שמה מיד ואינו כסיפור האחר שבא בסוף סדר האזינו (דברים לב, מח – נב), ואין הפועל שזכר הכתוב שיעשה כאן הוא הנזכר שמה, כמו שחשב הרב רבי משה בר נחמן ז"ל. ולכן לא נאמר כאן "ומות בהר" כמו שנזכר שם; אבל ציווהו שיעלה בהר שהיה לפניהם פעמים רבות ויראה משם את הארץ, שבכל עת שיעלה שמה ישא את עיניו אל ההרים כדי לראותה יום יום.

ואמרו עתה "וראיתה אותה ונאספת אל עמיך" הוא להגיד שעתה יראה את הארץ מעצמו כל מה שיוכל לראות, אבל עוד יראה אותה ראיה אחרת בעת מיתתו כמו שיזכור שמה. וזהו "וראית אותה", שהוא העתיד בזמן ההוא "ונאספת אל עמיך" – אז, אחרי ראיה אחרונה, כאשר נאסף אהרון אחיך, כי השווה עניינו לעניין אהרון באסיפה אל עמיו, אבל לא בראיית הארץ. כי משה ראה אותה ואהרון לא ראה אותה. הנה אם כן לא ציווה למשה שימות עתה אבל שיתמיד לעלות שמה בהר ולראות את הארץ משם כי קרובה מיתתו לבוא ונתן הסיבה באסיפתו אל עמיו במדבר ושלא יבוא אל הארץ שאמר שהוא כפי חטאם.

1. מה הם הקשיים בפרשה זו שאותה רצו המפרשים ליישב ?

                                           2. במה מסכימים הרמב"ן ואברבנאל ?

                                           3. מה ההבדל בין דעת הרמב"ן לדעת האברבנאל ?

                                           4. השווה דברי הרמב"ן כאן לדבריו בבראשית יג, יז:

רמב"ן בראשית פרק יג פסוק יז: קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה: יתכן שזה רשות כרצונו, אמר לו: בכל אשר תרצה ללכת בארץ לך, כי אהיה עמך ושמרתיך מרעת הגוים, כי לך אתננה, כלומר שלך תהיה.

ואם היא מצוה שילך בה כל ארכה ורחבה להחזיק במתנתו כאשר פירשתי (לעיל יב ו), לא נצטווה לעשות זה מיד. והנה עשה כן, כי עתה היה במזרח ואחר כן הלך אל ארץ פלשתים שהוא במערב, והנה קיים המצוה בחייו וטעם. במה מתאימים דברי הרמב"ן כאן לדבריו שם ?

xx5. מניין לרמב"ן שאת שירת האזינו אמרו משה ויהושע יחדיו ?

6. במה מסתייע אברבנאל בפירושו בפסוק מתהלים לט, ה ?

ג. שאלות לשון וסגנון:

1. השווה:

 פסוק יג: כאשר נאסף אהרן אחיך.

 פסוק יד: כאשר מריתם פי במדבר צין

א. מה ההבדל בין כ (כאשר) שבפסוק יג לבין זו שבפסוק יד ?

היעזר במיכה פרק ג פסוק ד: … ויסתר פניו מהם כאשר הרעו מעלליהם

xxב . התוכל להביא דוגמאות ל"כאשר" בשימוש הזה ?

2. פסוק יד: כאשר מריתם פי במדבר צין במריבת העדה להקדישני במים לעיניהם …

ראב"ע פסוק יד: להקדישני: דבק עם מריתם, והטעם כי מריתם להקדישני, וזה הוא על אשר לא קדשתם. מהו הקושי הלשוני בפסוק ?

השאלות המסומנות ב- xקשות והמסומנות ב - xx קשות ביותר, יענה כל אחד לפי דרגתו.

ע  ל  ו  ן      ה  ד  ר  כ  ה       ל  ה  ו  ר  א  ת         פ   ר   ש   ת          ה   ש   ב   ו   ע

ע ל  -  פ י   ה ג ל י ו נ ו ת    ש ל      נ ח מ ה    ל י ב ו ב י ץ  -  ש נ ה    ת ש י " ח

פנחס [תשי"ח ]

             פרק כ ז  פסוקים יב - יד:  עלה אל הר העברים …

פרשה זו של שלושה פסוקים שייכת לאותן פרשיות אשר לכאורה הן חוזרות ונשנות פעמיים בתורה כמו בראשית מו, ח – כז ושמות א, א – ה;  וכמו שמות כז, כ – כא ובמדבר ח, א; וכן ויקרא ה, כ – כו ובמדבר ה, ה – י . ועמדנו על הדומה ועל השונה בגיליונותינו השייכים לפרשיות אלה.

בכל המקומות האלה משתדלים המפרשים למצוא הסבר לחזרה זו, והסבר לשינויים הגדולים ואף הדקים ביותר.

המורה יתן לתלמידיו לקרוא את שני המקומות האלה – בפרשתנו ובסוף האזינו (פרק לב, מח – נב), וידרוש מהם הסבר השינויים והסבר החזרה בכלל, עד כמה שידם מגעת, ינסו הם את כוחותיהם. ייתכן שהתשובה הניתנת באברבנאל תיאמר על ידם עוד לפני שישמעוה מפי המורה. כי המקום שבו נאמרה הפרשה לראשונה (מיד אחרי פרשת נחלות) והמקום שבו נאמרה הפרשה בשניה (סמוך למיתתו) הם המפתח לפתרון השאלה.

לשאלה א יש להעיר שדרך זו של התורה לחלק פרטים שונים למקומות שונים ולא לתת את כל הפרטים בכל מקום שאותו עניין חוזר בו היתה כבר ידועה לרבותינו – דברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום שני -

תלמוד ירושלמי מסכת ראש השנה דף יז א: תני בשם רבי נחמיה: "היתה כאניות סוחר ממרחק תביא לחמה"(משלי לא, יד), דברי תורה עניים במקומן ועשירים במקום אחר.

ואפשר להביא לכך דוגמאות מפרשתנו:

1. שם האיש המוכה ושם האשה המוכה הוזכרו דווקא בפרשתנו ולא במקומם בסוף פרשת בלק. וכבר עמד על כך בעל אור החיים (ועיין גיליון פנחס תש"י שאלה ב)

2. עצת בלעם להזנות את ישראל ע"י בנות מדין לא נכתבה בפרשת בלק אלא נרמזה רק בפסוק: "לכה ואיעצך" ונאמרה ביתר בירור בפרשתנו פרק כה פסוק יח ונאמרה במפורש רק בפרשת מטות לא, פסוק טז.

(ועיין גיליון פנחס תש"ג שאלה ד וגיליון פנחס תשט"ו שאלה 4, 5 .)

כנראה היה הרמב"ן הראשון ששם לבו לפרש הוספת פרטים למקרים שלא במקומם. מאלפים מאד – באורח עקרוני – הם דבריו לפרשת מקץ:

רמב"ן בראשית פרק מב פסוק כא: אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו: חשבו להם האכזריות לעונש גדול יותר מן המכירה, כי היה אחיהם בשרם מתחנן ומתנפל לפניהם ולא ירחמו, והכתוב לא סיפר זה שם, או מפני שהדבר ידוע בטבע כי יתחנן אדם לאחיו בבואו לידם להרע לו וישביעם בחיי אביהם ויעשה כל אשר יוכל להציל נפשו ממות, או שירצה הכתוב לקצר בסורחנם, או מדרך הכתובים שמקצרים במקום אחד ומאריכים בו במקום אחר.

ובהתאם לדבריו שהתווה שם הוא הולך בהסבר כל המקרים הדומים.

אף במקומנו מסביר הוא:

רמב"ן דברים פרק ג פסוק כג: וטעם בעת ההיא: רמז לעת הגזרה שהזכיר (לעיל א לז) גם בי התאנף ה', ולא נזכרה שם התחנה ביום המעשה. והנכון כי "בעת ההיא", בעת הנזכרת שכבשתי סיחון ועוג והתחלתי להלחם בעממין שניתנו לישראל וחלקתי הארץ לשני השבטים, והיה זה כאשר נאמר לו (במדבר כז יב) עלה אל הר העברים הזה, כי אז בקש רחמים על הדבר והתחנן התחנה הזאת וכאשר לא שמע השם בקולו, חזר והתפלל יפקוד ה' אלהי הרוחות לכל בשר איש על העדה, כמו שנזכר שם (פסוק טז) וזהו וצו את יהושע (להלן פסוק כח). אבל הזכיר שם (בפרשת פנחס) התפלה אשר נענה עליה (בפרשת ואתחנן), וכאן הזכיר זה (תפילת "אעברה נא ואראה") להודיע כי הארץ היתה חביבה עליו מאד ולא זכה אליה בעבורם, וכל זה מתוכחותיו.

והרבה מן ההבדלים בין פרשיות ספר במדבר ובין פרשיות דברים מתבארים מתוך כך "שמשה רבנו מדבר כאן כמספר מה שקרה ושם כמוכיח" , (ר' דוד הופמן בפירושו לדברים).

ועיין לכלל זה גיליון דברים תש"ז ב – 1,2,3

וגיליון דברים תשט"ז א 1,2,3,4

לעניין החזרה במעשה המרגלים:

"על  כן עלינו להסיק, גם בלי הסיפור אשר בספר דברים, ששילוח המרגלים לא בא בעיקרו כתוצאה מציווי מפורש מפי ה'. אם כן יש לפרש מה שנאמר מפי ה' אל משה "שלח לך אנשים" (במדבר יג,ב), שהכוונה רק

1. רשות לשלוח מרגלים (שלח לך פירושו: אתה רשאי לשלוח, רש"י ושאר מפרשים), ועוד,

2. הוראה לקחת איש אחד איש אחד לשבט, ואיש זה מקרואי העדה הנכבדים.

משה רבנו אינו מזכיר את כל הפרטים הללו

בספר דברים, מפני הטעם הפשוט, שאינם שייכים לדברי התוכחה שלו, ומאידך גיסא, אין סיפור המאורעות בבמדבר רואה צורך להזכיר שהדרישה לשילוח המרגלים יצאה מאת בני ישראל. בכלל, הדבר מובן בהחלט, שיש כמה עובדות שסופר ההיסטוריה אינו מזכיר אותם ולעומתו הנואם בשעת הנאום מזכיר דווקא את אלה, כיוון שמוסיפות לנאומו כח שכנוע. בתור דוגמא בולטת ביותר אפשר להצביע כאן על נאומו של יהודה אצל יוסף … "

 (מתוך הופמן לדברים עמ' לו)

                                                                                                                נחמה ליבוביץ

ת  ש  ו ב  ו  ת         ל ג  ל  י  ו  נ  ו  ת         ל  ע  י  ו  ן       ב  פ  ר  ש  ת    ה  ש  ב  ו  

ע  ר  ו  כ  ו  ת        ב  י  ד  י             י  צ  ח  ק           ר  י  י  נ  ר   (שנה שלישית) 

פנחס [תשי"ח ]             פרק כ ז  פסוקים יב - יד                        עלה אל הר העברים

השווה גיליון זה לגיליון האזינו תשכ"ו. 

במדבר פרק כז

פסוק יב: ויאמר ה' אל משה עלה אל הר העברים הזה וראה את הארץ אשר נתתי לבני ישראל:

פסוק יג: וראיתה אתה ונאספת אל עמיך גם אתה כאשר נאסף אהרן אחיך:

פסוק יד: כאשר מריתם פי במדבר צין במריבת העדה להקדישני במים לעיניהם הם מי מריבת קדש מדבר צין:

א. הנצי"ב מבאר כאן, להודיע שבחן של צדיקים כשנפטרין מן העולם מניחין צרכן ועוסקין בצרכי צבור. משה אינו מצווה כאן לעלות אלא, שבהקשר ציווי הנחלות נאמר שלא הוא יחלק את הארץ, ומיד עוסק משה במינוי יורש לו אשר ידאג לעם להביאם לארץ וכו' אין משה מטפל כאן בצרכיו האישיים. לעומת זאת, בדברים, מזכיר משה את תפילתו בדברי התוכחה אל העם לומר להם "ויתעבר ה' בי למענכם " וכו'.

ב. פסוק יב: … עלה אל הר העברים הזה וראה את הארץ …

פסוק יג: וראיתה אותה ונאספת אל עמיך 

1. השאלה הט' במה שאמר אל משה: עלה אל הר העברים וראה את הארץ וגו' ונאספת אל עמיך כאשר נאסף אהרון אחיך. כי הנה לא מת משה כאשר ציווה בזה. ואהרון כשנצטווה למות עלה ומת. וכן משה בסדר האזינו, אבל כאן למה ציווהו ה' עליו אם עדיין לא הגיע יום מותו ? (= הקושי בניסוחו של האברבנאל.) ואם זה צו איך לא מילא משה צו זה מיד ?

2. שניהם מסכימים שעכשו אין עליו לעלות כדי להיפרד מהארץ לפני מותו.

3. הם חלוקים אם האמירה "עלה אל הר העברים וכו' " היא צו שעליו למלאו עתה. לרמב"ן אינו חייב לעלות, אלא שההודעה שהוא יכנס לארץ נאמרה בלשון זו ובאותה לשון נאמרה גם כן בפרשת האזינו אך המטרות שונות. יש באמירה זו כאן רק ההודעה שלא יכנס לארץ ובדרך אגב מודיעו שיוכל לראות את הארץ מרחוק. לאברבנאל יש כאן הבעת רצון מה' שיעלה מידי פעם להר כדי לראות את הארץ ואין האמירה כאן כאמירה בפרשת האזינו כי המטרות שונות. פירוש הפועל עלה: לרמב"ן אתה תעלה (בעתיד); לאברבנאל: עלה עתה.
(וראה ראב"ע בראשית מב, טו ד"ה ואתם האסרו.)

4. גם שם מפרש הרמב"ן את לשון הציווי כלאו דווקא, אלא כדרך הבעה שבאה לבשר לו שכל הארץ שלו ויוכל ללכת לארכה ולרוחבה. גם אם יבצעה בעתיד אין זה אלא משום דרך של הודייה והכרת טובה על הנתינה. (אולי ניתן להדגים תפישת הרמב"ן את לשון הציווי כאדם המקבל אורח ואומר לאורחו קח פרי או עוגה, אין בכך ציווי, לא כן ?!)

5. פשוט, הרי זה כתוב במפורש בפרשת האזינו דברים לב, מד: ויבא משה וידבר את כל דברי השירה הזאת באזני העם, הוא והושע בן נון. (מצאתי שבהרבה מקומות מציינת נחמה שאלה של מציאת פסוק בתנ"ך בשני כוכבים, והשאלה היא של בקיאות ולא של ניתוח מעמיק.)

6. ההודעה המוקדמת על המוות אינה לרעה אלא לטובת ה"מתבשר".

ג.         1.  זהו כאשר עם משמעות סיבתית, משום ש… inasmuch as . ראה בשופטים פרק ו פסוק כז: ויקח גדעון עשרה אנשים מעבדיו, ויעש כאשר דבר אליו ה', ויהי כאשר ירא את בית אביו ואת אנשי העיר מעשות יומם ויעש לילה. כאשר הראשון הוא בהתאם ל… כמו ש… . וראה שמואל-א כח, יח: כאשר לא שמעת בקול ה' … על כן … . וכן: מלכים-ב יז, כו; וכן הדבר במיכה ג, ד.

 ניתן להיעזר ב- Hebrew and English Lexicon of the Old Testament

                                            .Oxford University Press, By F. Brown, S. Driver, Ch. Briggs

ובקיצור, במילון: B. D. B.

2. הקושי הוא שצריך היה לכתוב: מריתם פי לא להקדישני, כי הרי בזה שגו ! ומתקן הראב"ע כי מריתם = סרבתם להקדישני.