ג  י  ל  י  ו  נ  ו  ת         ל  ע  י  ו  ן        ב  פ  ר  ש  ת         ה  ש  ב  ו  ע

ע  ר  ו  כ  י  ם    ב  י  ד  י    נ  ח  מ  ה    ל  י  ב  ו  ב  י  ץ  - ש נ ת    ה ש מ ו נ ה   ע ש ר ה

  פרק יז 

א. בראשית פרק יז פסוק יז: ויפל אברהם על פניו ויצחק ויאמר בלבו הלבן מאה שנה יולד ואם שרה הבת תשעים שנה תלד: 

ר' יצחק עראמה בעל עקדת יצחק מקשה: (הספק הי"ב) מאומרו ויפול אברהם על פניו וכו' היפלא מה' דבר וכו' והיותר קשה בזה שלא הקפיד עליו ה' ית' כמו שהקפיד על שרה. ולא עוד אלא שאמר וקראת את שמו יצחק כאילו היה הצחוק דבר הגון או שום זכות. ודברי המבדילים (תרגום אונקלוס ובעקבותיו רש"י )בין צחוק אברהם לצחוק שרה, אינם נכנסים באוזני כי לא נראה ששינה הכתוב בסיפור דבריהם כלל כי אם בדברי התוכחה לבד.

והנה אחדות מן התשובות שנאמרו בקושיה זו:

רש"י בראשית פרק יז פסוק יז:  ויפל אברהם על פניו ויצחק: זה תירגם אונקלוס "וחדי", לשון שמחה, ושל שרה  -וחייכת שרה- לשון מחוך. למדת שאברהם האמין ושמח, ושרה לא האמינה ולגלגה. וזהו שהקפיד הקב"ה על שרה ולא הקפיד על אברהם.

הלבן: יש תמיהות שהן קיימות כמו (שמואל-א ב, כז) "הנגלה נגליתי", (שמואל-ב טו, כז) "הרואה אתה", אף זו היא קיימת, וכך אמר בלבו הנעשה חסד זה לאחר מה שהקב"ה עושה לי.

רמב"ן בראשית פרק יז פסוק יז: ויצחק : תרגם אונקלוס "וחדי". וכן הדבר, כי הצחוק פעם יאמר ללעג ופעם לשמחה, כמו "משחקת בתבל ארצו" (משלי ח, לא), "ודוד וכל בית ישראל משחקים לפני ה' "(שמואל-ב ו, ה).

ולפי דעתי שהכוונה בלשון הזה, כי כל רואה עניין נפלא באדם לטוב לו ישמח עד ימלא שחוק פיו, והוא מה שאמרה שרה (להלן כא, ו) "צחוק עשה לי אלהים כל השומע יצחק לי". כעניין "אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רינה" (תהלים קכו, ב). וכן עשה אברהם כאשר נאמר לו זה - שמח, ומילא שחוק פיו, ויאמר בלבו: ראוי זה לשחוק כי הוא עניין נפלא מאד. 

הלבן מאה שנה יולד ואם שרה בת תשעים תלד:  ולא יהיה זה לשחוק ולשמחה ?! ויקצר  הכתוב בתמיהה, כי היא נקשרת במה שאמר "ויצחק".

וכן "הגם הלום ראיתי" (לעיל טז, יג) נקשר בראש הפסוק, כי אמרה: הגם הלום ראיתי השם, שנגלה לי כי ראה בעניי ולא אקראנו "אל ראי" ?! וכן "הנגלה נגליתי אל בית אביך" (שמואל-א ב, כז) קשור עם "למה תבעטו בזבחי ובמנחתי" (שם כט). יאמר: האם  בחרתי בכם שתבעטו בזבחי ובמנחתי ?? ולמה תעשו כן ?

או שתהיה "הלבן מאה שנה" כשאלה לדבר פלא, לא כדבר נמנע, כמו "התשפוט את עיר הדמים" (יחזקאל כב, ב), שעניינו: התרצה לשפוט אותה ולהודיעה את כל תועבותיה ?!, ... וכן "המן העץ אשר צויתיך לבלתי אכול ממנו אכלת ?" (לעיל ג, יא). כלומר, האם עלה בדעתך על הלב לאכול מן העץ ?! וכן זה, האם יעלה על הלב שלבן מאה שנה יוליד, שרה בת תשעים שנה תלד ...

ר' יצחק עראמה בעל עקדת יצחק: ויצחק ויאמר בלבו הלבן מאה וכו' : אם באנו בעקבות הראשונים להפריש בין צחוק לצחוק אולי אמציא קצת טעם לדבריהם ... אולם לדעתי אין לדחוק בכל זה,  רק שיפורשו הכתובים כפשוטן. ובדבר הזה נמצא בו (באברהם) גם כן עליו השלום, שמץ  עוון ומיעוט אמונה, על דרך שאמר משה רבנו ע"ה "הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם (במדבר יא, כב) כפי דעת המדרשים . והיה לו להוכיחו בפניו אלא שהיום ההוא יום בשורה הוא לא יום תוכחה ופקודת עוון, כי בו ניתנה לו מצווה רבה של מילה לו ולבניו אחריו לדורותם שהיא שקולה כנגד מתן תורה. אמרו חכמינו ז"ל (שבת קל .) מצווה שקבלוה ישראל בשמחה דכתיב "שש אנכי על אמרתך" (תהלים קיט) וכבר אירע כעניין הזה ביום מתן תורה עצמו ...

וכן הדבר בכאן בשווה, כי לא רצה הש"י להעציבו ולהחרידו בדברי תוכחות "ביום חתונתו" ושמרו לו ליום ג' למילתו יום פקודת שרה, כי גלוי לפניו, כי כמקרה הזקן גם

היא יקרה לה, ודי לו אז גערה במבין במה שהוכיחה על ידו שנאמר: "ויאמר ה' אל אברהם למה זה צחקה ... היפלא מה' ... "(בראשית יח,יג) . ובלאו הכי (=ואילולא שרצה להוכיח גם את אברהם) למה לא יוכיחה על פניה בינו לבינה,

והלא גערה בפני בעלה בדבר מגונה יותר ממה ממה שאמרו שנזהר בחילוף הדברים מפני דרכי שלום (בב"מ פז.). ... "וקראת את שמו יצחק", לזיכרון שצחקת עליו להיות דבר נפלא בעיניך וזו היא תחילת תוכחה.

   1. מדוע אין בעל העקדה מקבל את פירוש ת"א ורש"י ?

 x.2 האם הרמב"ן מסכים באחד משני פירושיו עם פירוש רש"י ?

xx3. הסבר את המושג "תמיהות מתקיימות" .

xx4. במה שונה הרמב"ן מרש"י בפירושו את שמואל-א ב, כז ?

    5. במה שונה בעל העקדה עקרונית מתשובותיהם של רש"י ורמב"ן ? הסבר את דבריו המסומנים.

    6. לשם מה מביא בעל העקדה את דברי משה בבמדבר יא, כב ?

xx7. לאיזה עניין  במתן תורה מתכוון בעל העקדה ?

   x8. מה יענו המפרשים שאינם הולכים בענייננו בדרך העקדה לדבריו האחרונים (ביחס לקריאת שמו "יצחק") ?

ב. בראשית פרק יז פסוק כב: ויכל לדבר אתו ויעל אלהים מעל אברהם: 

ר' יוסף אבן כספי טירת כסף: (פרעסבורג תרס"ה, פרק שלישי, עמ' 90 ) ... אחר סיפר ויכל לדבר אתו וגו' והנה מבואר ממה שהקדמנו, שאלו הביאורים והדומה להם הם בחיריים, פעם יוזכרו ופעם יושמטו,ושני הפנים נכונים כמו שזכרנו שנשמט באחרית מראות בין הבתרים, לכן אין לחשוב גרעון כשיושמטו, ולא תוספת ומותר כשיוזכרו. 

אמנם היטיב מאד נותן תורתנו במה שבאר בזה, כי ירד לסוף דעת בני העולם ובמה שיהיה באחרית הימים והוא עזיבת המילה, ואילו לא באר "ויכל לדבר אתו וגו' " היה מקום לטעון עליו כשהיה אפשר, כי אמרו ויקח אברם את ישמעאל בנו ... וימל ..." (יז, כג), היה במראה הנבואה כמו ויקח חמאה וחלב ובן הבקר ...(יח, ח)וגו' על דרך משל. לכן פירש בפועל "ויכל לדבר אתו ויעל וגו' " שזה ביאור רחב, ואחר זה "ויקח אברם ..." (פסוק כג) , כי נתאמת אצלו בהשגה נבואית שה' ציווהו על מילת הבשר, כמו שבאר יחזקאל ואמר "ערל לב וערל בשר לא יבא אל מקדשי לשרתני (יחזקאל מד, ט). 

והנה האימות הנבואי הוא אימות בתכלית הבטחון, כמו שבאר המורה ז"ל. ומה גדול ההבדל בין חלום של נבואה לחלומותינו, וחלילה לנו שנעשה מה שנראה בחלומותינו פעמים רבות, וכמה פעמים יקרה להמונינו שיראו בחלומותם שצוו שיחנקו עצמם או שיטבעו במים, ומי יתן ויקיימו אלו המצוות.

1. מה קשה לו בפסוקנו ?

2. מה  ההבדל העקרוני בין שתי תשובותיו לקושי הנ"ל, הראשונה עד "ומותר כשיוזכרו", השנייה עד "לשרתני" ?

3. לאיזו תקופה התכוון באומרו "במה שיהיה באחרית הימים" ?

4. הוא מביא "על דרך משל" את בראשית יח, ח. מה רצה להדגיש על ידי הפסוק ההוא ?

5. למה הסתמך בסוף דבריו על יחזקאל מד, ט  ולא הביא פסוק מן התורה שמות יב, מח ?

השאלות המסומנות ב-x קשות והמסומנות ב-xx קשות ביותר, יענה כל אחד לפי דרגתו.

ע  ל  ו  ן      ה  ד  ר  כ  ה       ל  ה  ו  ר  א  ת         פ   ר   ש   ת          ה   ש   ב   ו   ע

ע ל  -  פ י   ה ג י ל י ו נ ו ת    ש ל      נ ח מ ה    ל י ב ו ב י ץ  -  ש נ ה    ת ש  כ" ז 

לך לך   [ תשכ"ז ]                                              פרק יז 

בפרק יז  עסקו גם גיליונות לך-לך תשי"א-תשי"ב. עיין שם. הפעם הקדשנו את גיליוננו לשתי שאלות בלבד, ושתיהן נוגעות  בעניינים עקרוניים. השאלה איננה, אם מותר לנו לפרש אותה מילה בשני פירושים שונים לגמרי זה מזה. מצינו באונקלוס שאותה מילה מתורגמת במקומות שונים במילים ארמיות שונות - ורש"י עומד על כך ומביא במקרים אלה את פירוש דווקא כדי להראות שאותה המילה אמנם סובלת פירושים שונים.

עיין בראשית יב, ה  : ויקח אברם  את שרי - ודבר אברם

טז,ג   : ותקח שרי ... את הגר - ודברת שרי ... ית הגר

ל, לז  : ויקח לו יעקב מקל  - ונסיב ליה יעקב חוטרין

לז,כד : ויקחוהו וישליכו אותו הבורה - ונסבוהי ורמו יתיה  *

וכן עיין בראשית ג, ח    : וישמעו את קול ה'  - ושמעו ית קל ...

ג,  י     : את קולך שמעתי בגן  - שמעית בגינתא

לז,כז  : וישמעו אחיו  - וקבילו מניה אחוהי 

וכאן מעיר רש"י ד"ה וישמעו אחיו: וקבילו מניה וכל שמיעה שהיא קבלת דברים כגון זה וכגון (לעיל כח, ז) "וישמע יעקב אל אביו", (שמות כד, ז) "נעשה ונשמע", מתרגם "נקבל". וכל שהיא שמיעת האוזן, כגון (בראשית ג, ח) "וישמעו את קול ה' אלהים מתהלך בגן", (שם כז, ה) "ורבקה שומעת", (שם לה, כב) "וישמע ישראל", שמות טז, יב) "שמעתי את תלונות", כולן מתרגם ושמעו, ושמעת, ושמע, שמיע קדמי.

אלא שהשאלה היא כאן אחרת: האם מותר לפרש אותה מילה כשהיא באה פעמיים באותו הקשר בשני פירושים שונים ? והן המסיבות שבהם התעורר "הצחוק" שוון הן בשני המקומות והן בלשון הכתוב אין רמז ואין לדייק מתוכו שהיה הבדל בין "צחוק" ל"צחוק". ויש מפרשים הרוצים לנמק הבדל בין צחוק לצחוק ע"י ההקשר הרחב יותר. עצם נתינת השם יצחק - לדעת אחדים - מוכיחה שלא היה בצחוק זה משום דופי. (וראינו שאין זו דעת בעל העקדה). אחרים רואים את הראיה להבדל בין צחוק לצחוק בתחילת הפסוק

בכור שור ד"ה  ויפול אברהם על פניו ויצחק: נפילתו והשתחוויתו מוכיחים שהאמין, כי דרך הודאה הוא שמח וצחק והודה והשתחווה ואמר: כמה נס גדול, וכמה טובה בכללה שמשנה סדרו של עולם עלי לטובה ...

והרבה מנמקים את זכותנו לפרש צחוק וצחוק בשני פירושים שונים מתוך ההמשך, מהעדר  גערת ה' כאן והימצא גערת ה' שם. ובדרך זו הלך

אבן כספי , עם שרואה הוא גם  בצחוקו של אברהם "קצת ספק". טירת כסף (פרק שלישי עמ' 89 ) לכן להיות זה העניין פלא נכנס בלבו קצת ספק, ואמר הלבן מאה וגו', וחלילה שדחה זה, כי גם מן השלמות הוא שלא נתחיל לדחות דבר אלא אם כן בא מופת על סותרו, אבל היה מהרהר בלבו ונושא ונותן, אם אפשר זה אצל ה' ית' בעל החכמה והשכל, כי צחוקו לא היה כצחוק שרה אבל היה הצחוק מזוג עם יראה, ובמקום הגילה היתה רעדה, ואע"פ שלא נזכר זה, כי עדות עליו כי לא נתפש על זה כמו שאירע לשרה.

ואילו בעל העקדה ר' יצחק עראמה דוחה את כל הפירושים הללו וקובע בפשטות שאין הבדל בין צחוק לצחוק ואינו משתדל כלל ללמד זכות על אברהם אבינו. ומלשונו נראה שלא היה לפניו שום מקור לדעה זו. אלא שיש האשמה כזו על אברהם גם במדרש הגדול (אשר הוא ודאי לא הכירהו)

מדרש הגדול וירא יח, יג: ויאמר ה' אל אברהם למה זה צחקה שרה. מפני מה מיחה הכתוב בשרה ולא מיחה באברהם, שנאמר: "ויפל אברהם על פניו ויצחק" (יז, יז) אלא ללמדך ששניים שעשו דבר שלא כהוגן והיה אחד מהן גדול ואחד קטן, אין ממחין אלא בקטן והגדול מרגיש מאליו.

שאלה שנייה עוסקת בכך שפסוק זה המסיים את ההתגלות יש שמצאנו סיום כזה בסוף התגלות ויש שסיום זה נעדר. והנה שיטת אבן כספי שונה מרוב פרשנינו בכך שאינו מדייק בהבדלים בין שני מקומות מקבילים (והולך הוא בזה בעקבות הראב"ע והרד"ק ) וכבר עמדנו על שיטה זו של דחיית הדיוקים בכמה מגיליונותינו.

ועיין חיי שרה תשי"ב

מקץ תשט"ו

  יתרו תשכ"ג

 בא תשכ"ג

ובניסוח קיצוני-פתגמי ביטא אבן כספי את התנגדותו זו לדרך הדיוקים בדבריו: 

בראשית כד, ג  ד"ה אלוקי השמים ואלוקי הארץ: ואין קושיה כי אחר כן לא אמר רק אלוקי השמים כי כבר הודיעתיך, שהביאור חסד ועזיבתו אינו חמס.

ואולם אחרי הסתמכו על השקפתו הכללית שאין צורך לחפש משמעות למציאות או להעדר פסוק מסיים כזה, הוא בכל זאת מביא הפעם נימוק כבד משקל, בתוך פולמוס אנטי נוצרי.

לשאלה ב4 עיין גיליון וירא תש"ה.

                                                                                    נחמה  ליבוביץ

*) דברי רש"י בראשית מג, טו ד"ה ואת בנימין: מתרגמינן ודברו ית בנימין, לפי שאין לקיחת הכסף ולקיחת האדם שווה בלשון ארמי, בדבר הנקח מיד מתרגמינן : "ונסיב", ודבר הנקח בהנהגת דברים מתרגמינן "ודבר".

ולזה מעיר ר"א בוקארט הלוי, פרשן על רש"י ב"ספר הזיכרון"  תוניס רס"ז: נראה לי שבי"א לשונות תרגם אונקלוס לשון לקיחה, כל אחת לפי עניינה ואלו הן: 

בראשית ב, טו - "ויקח ה' אלוקים את האדם" - ודבר

יא, כט - "ויקח אברהם ונחור להם נשים" - ונסיב

שמות יח, ב  - "ויקח יתרו חתן משה - וקריב

בראשית לג, יא - "קח נא את ברכתי ויפצר בו ויקח" - קבל כען, וקבל

יד, יב - "ויקחו את לוט ואת רכושו" - ושבו

במדבר כא ,כה - "ויקח ישראל את כל הערים - וכנש

שמות יג, יט  - "ויקח משה את עצמות יוסף" - ואסיק

לד, כח - "ואת אשר בשדה לקחו" - בזו 

במדבר כ, ח  - "קח את המטה" - טול

שמות כה, ב - "ויקחו לי תרומה" - ויפרשון

במדבר טז, א - "ויקח קרח" - ואתפליג

 ע  ר  ו  כ  ו  ת   ע  ל - י ד י   י  צ  ח  ק    ר  י  י  נ  ר  

לך - לך  [ תשכ"ז ]                                     פרק יז

א. 1. מפני שאינו מקבל שאותו פועל באותו הקשר יתפרש פעם כך ופעם כך, הרי בלשון הכתוב אין שינוי ולכן לפי דעתו אין אפשרות לפרש בשני מובנים.

2. כן, בפירושו השני.

3. תמיהה מתקיימת היא שאלה רטורית מסוג מיוחד. כל שאלה רטורית - תשובתה המובנת מאליה היא בכוון הפוך מן השאלה. ] הנשמע כדבר הזה ?! לא! ; האם לא אמרתי לך עשר פעמים ... ? הכוונה: אמרתי. [ ואילו בתמיהה קיימת התשובה היא באותו כיוון.

4. לפי רש"י הנגלה נגליתי ?! כן !

לפי רמב"ן שאלה רטורית אך מהסוג הרגיל. האם בשביל זה נגליתי כדי שתבעטו במזבחי ?! תשובה - לא לשם זה !

5. רק לפי בעל העקידה אברהם בצחוקו מבטא מיעוט אמונה ויש בזה שמץ עוון.

לרש"י ורמב"ן זה שחוק של התפעלות והתפלאות.

א. "ודי לו אז גערה במבין במה שהוכיחה על ידו": בזה שהוכיח את שרה דרכו (דרך- באמצעות אברהם), ממילא שימשה גערה זו גם כנזיפה באברהם. (ראה גם דברי מדרש הגדול בעלון.)

ב. "והלא גערה בפני בעלה" - שגער הקב"ה בשרה דרך בעלה באומרו: למה זה צחקה שרה; "יותר מגונה" מבייש יותר; "ממה שאמרו (חז"ל)  שנזהר (הקב"ה) בחילוף הדברים מפני דרכי שלום" ממה שחס הקב"ה על אברהם כאשר שינה הקב"ה, החליף את דבריה - שהיא אמרה "ואדוני זקן" וה' אמר לאברהם "ואני זקנתי" כדי שיהא שלום בין אברהם לשרה. (עיין רש"י בראשית יח, יג; והשווה שם פסוק יב לפסוק יג) ובמדרש הגדול פרשת וירא ואדני זקן (יח, יב). וכתיב "ואני זקנתי"(שם יג), תאנא דבי ר' ישמעאל גדול השלום שבין אדם לאשתו שאפילו הקב"ה שינה בו שנאמר: "ואני זקנתי".

6. כשם שפקפק אברהם כך מצינו מפרשים הטוענים שפקפק משה.

וכשם שלא הוכיח את אברהם בו במקום על שפקפק בדברי ה' כך גם לא הוכיח את משה. בעת שהעם התלונן לפניו: "מי יאכילנו בשר ..." (במדבר יא, ד) ומשה טוען כלפי הקב"ה: "למה הרעות לעבדך... האנוכי הריתי את העם הזה" (במדבר יא, יב) ואח"כ פקפק בדברי ה' ואמר משה: "הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם ?! " (במדבר יא, כב).

ובשני המקומות לא הוכיחם ה'. את אברהם כאמור רק אחרי המילה. ואת משה האציל מכוחו על שבעים הזקנים שיעזרוהו. (ראה רש"י במדבר יא, טז).

לגבי משה נחלקו ר' עקיבא ור' שמעון בר יוחאי, אם היתה זו שאלה מתוך פקפוק או שאלה בלבד: ומה יהיה אחרי החודש הזה ?! ] עפ"י רש"י במדבר פרק יא פסוק כב עפ"י ספרי ואתחנן פל"א; תורה שלמה במדבר עמ' קצג [

7. כוונתו למקום שבו נתחייבו עונש חמור אבל בגלל שהוא יום שמחה נדחה העונש. וכוונתו למקום מעורפל ורָזִי, בשמות כד, י-יא וברש"י שם ד"ה ויראו. (תורה שלמה במדבר עמ' קמד עפ"י הספרי)

וכדברי בעל העקדה: שנאמר: "ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו" (שמות כד) ואז"ל מכלל דהוו בני שליחות יד אלא כדי שלא לערבב שמחתם סילקה ליום אחר. 

8. זו תזכורת לדורות שהכל ייתכן בידי הקב"ה.

ב.       1. מדוע מציינת כאן התורה את סיום ההתגלות של ה', הרי לא בכל מקום מוסרת

התורה שההתגלות הסתיימה, א"כ מדוע דווקא כאן ?!

2. א. אין משמעות להבדלים הללו. פעמים צוינה סוף ההתגלות ופעמים לא.

ב. יש משמעות לציון סיום ההתגלות ! 

אברהם השיג בכוח נבואתו שעליו למלא את צו ה' למול את עצמו בעולם החושים ולא בעולם המראות !

3. לתקופת התפשטות הנצרות בעמים שאז בוטלה המילה (יחד עם עוד מצוות מעשיות) ומתפרשת באופן סימבולי.

4. התגלות זו כפי שפירשה הרמב"ם במורה נבוכים, שכל היראות המלאכים אל אברהם וכל טרחתו - היו הכל במראה הנבואה ולא בעולם הנתפש בחושים. ולכן מודגש אצלנו כדי שלא נחשוב  שברית מילה הוא גם כן רק עניין נבואי - לא ממשי.

5. מפני שבפסוק זה מוזכרים זה על יד זה "מילת הלב" (מושג מטפורי) ו"מילת בשר" (כמשמעו) ואם כדעת הנוצרים ש"ערל בשר" הוא משל והכוונה ללב לא טהור - אם כן למה כתוב אחרי ערל בשר גם ערל