ג  ל  י  ו  נ  ו ת      ל  ע  י  ו  ן      ב  פ  ר  ש ת     ה  ש  ב  ו  ע

ע ר ו כ י ם    ב י ד י    נ  ח  מ  ה    ל  י  ב  ו  ב  י  ץ  -  ש נ ת   ה ש מ ו נ ה  ע ש ר ה

      פרק ט         וירא אליכם כבוד ה'

עיין גם גיליון שמיני תשי"ד,  בייחוד שאלה אחרונה 

א. ויקרא פרק ט פסוק א: וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי קָרָא משֶׁה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וּלְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל:

        פסוק ב: וַיֹּאמֶר אֶל אַהֲרֹן קַח לְךָ עֵגֶל בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת וְאַיִל לְעֹלָה תְּמִימִם וְהַקְרֵב לִפְנֵי ה':

        פסוק ג: וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר קְחוּ שְׂעִיר עִזִּים לְחַטָּאת וְעֵגֶל וָכֶבֶשׂ בְּנֵי שָׁנָה תְּמִימִם לְעֹלָה:

        פסוק ד: וְשׁוֹר וָאַיִל לִשְׁלָמִים לִזְבֹּחַ לִפְנֵי ה' וּמִנְחָה בְּלוּלָה בַשָּׁמֶן כִּי הַיּוֹם ה' נִרְאָה אֲלֵיכֶם:

        פסוק ה: וַיִּקְחוּ אֵת אֲשֶׁר צִוָּה משֶׁה אֶל פְּנֵי אֹהֶל מוֹעֵד וַיִּקְרְבוּ כָּל הָעֵדָה וַיַּעַמְדוּ לִפְנֵי ה':

אברבנאל מקשה:

(עמוד נד) השאלה הב': באומרו "ואל בני ישראל תדבר לאמור קחו שעיר עזים לחטאת וג'" כיוון שהקריב משה את אהרון ואת בניו ואת זקני ישראל וציווה אהרון על קרבנו, למה לא ציווה גם כן לבני ישראל על קרבנם. וציווה את אהרון שידבר אליהם ושיצוום עליו, והכתוב אמר (פסוק ה) "ויקחו את אשר ציווה משה", מורה שהוא ציווה אותם על קרבנם, לא אהרון לבד?

ישב קושייתו.

ב. ויקרא פרק ט פסוק ה: … וַיִּקְרְבוּ כָּל הָעֵדָה וַיַּעַמְדוּ לִפְנֵי ה':

ספרא פרשת שמיני מכילתא דמילואים

ויקרבו כל העדה ויעמדו לפני ה': קרבו כולם בשמחה ויעמדו לפניו. ומשל למלך שכעס על אשתו והוציאה. לאחר ימים נתרצה לה, מיד חגרה מתניה, קשרה כתפיה, והיתה משמשת אותו יותר מדי. אף כך ישראל: כיון שראו שנתרצה המקום לכפר על עוונותיהם קרבו כולם בשמחה ועמדו לפניו, לכך נאמר "ויקרבו כל העדה ויעמדו לפני ה'".

דברי ספרא אלה מפורשים

במלבי"ם:פסוק ה: ויקרבו כל העדה ויעמדו לפני ה': מבואר אצלנו שיש הבדל בין "קרב" ובין "נגש". שהקריבה היא בשניים שווים, וההגשה בקטן לפני גדול, ובכל מקום שיש בו טורח או מורא. ובבראשית רבה (צג, ו): "מצינו 'הגשה' – למלחמה,  'הגשה'–לפיוס,  'הגשה'–לתפילה" (והביאו רש"י בבראשית יח, כג), ולפי זה היה ראוי פה לומר לשון הגשה, כמו (ירמיה  ל, כא)  "והקרבתיו ונגש אלי".

גם מבואר אצלנו שיש הבדל בין עמד ובין נצב. שהעמידה היא רק הפך הישיבה, וההתייצבות מורה שמתחזק לעמוד במקום ההוא, עד שהעמידה והעכבה במקום הקדוש יפול עליה יותר פועל "נצב"; בפרט במקום שהיו מצפים חול הכבוד העליון, כמו שאמר "כי היום ה' נראה אליכם"

1. מה היה הקושי בפסוקנו שאותו רצה הספרא ליישב?

2. במה מסייעים דברי המלבי"ם להבנת הספרא?

ג.    כבוד ה' ויקרא פרק ט פסוק ד: … כִּי הַיּוֹם ה' נִרְאָה אֲלֵיכֶם:

ויקרא פרק ט פסוק ו: וַיֹּאמֶר משֶׁה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה תַּעֲשׂוּ וְיֵרָא אֲלֵיכֶם כְּבוֹד ה':

ויקרא פרק ט פסוק כג: וַיָּבֹא משֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּצְאוּ וַיְבָרֲכוּ אֶת הָעָם וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֶל כָּל הָעָם:

רש"י: שמות טז, ז: בקר וראיתם: לא על הכבוד, שנאמר: "והנה כבוד ה' נראה בענן" נאמר, אלא כך אמר להם: ערב וידעתם כי היכולת בידו ליתן תאוותכם, ובשר יתן, אך לא בפנים מאירות יתננו לכם, כי שלא כהוגן שאלתם אותו ומכרס מלאה, והלחם ששאלתם לצורך, בירידתו לבוקר תראו את כבוד אור פניו שיורידהו לכם דרך חיבה בבקר, שיש שהות להכינו, וטל מלמעלה וטל מלמטה כמונח בקופסא.

רש"י ויקרא פרק ט פסוק כג:

ויצאו ויברכו את העם. אמרו: "ויהי נועם ה' אלהינו עלינו" (תהלים צ, יז), יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם. לפי שכל שבעת ימי המלואים שהעמידו משה למשכן, ושימש בו ופרקו בכל יום לא שרתה בו שכינה, והיו ישראל נכלמים ואומרים למשה: משה רבינו, כל הטורח שטרחנו שתשרה שכינה בינינו ונדע שנתכפר לנו עוון העגל, לכך אמר להם: "זה הדבר אשר ציווה ה' תעשו וירא אליכם כבוד ה'" (פסוק ו), אהרן אחי כדאי וחשוב ממני, שעל ידי קרבנותיו ועבודתו תשרה שכינה בכם ותדעו שהמקום בחר בו.

רשב"ם שמות טז, ז: ובוקר וראיתם את כבוד ה': שימטיר לכם לחם בבוקר.

רשב"ם פסוק ד: כי היום ה' נראה: ויוציא אש מן השמים להקטיר קרבנות.

רשב"ם פסוק כג: וירא כבוד ה' אל כל העם. כיצד? ותצא אש מלפני ה', מבית קודשי הקדשים דרך מזבח הזהב להקטיר קטורת, שהוא קודם להקטרת תמיד כדאמר במסכת יומא (לג, ב). ושם מצא בני אהרן אצל מזבח הזהב ושרפם, ואחר כך יצא ובא לו על המזבח "ותאכל על המזבח את העולה ואת השלמים".

רמב"ן: שמות טז, ו: ובוקר וראיתם את כבוד ה'. … והנכון בעיני כי היה הפלא במן גדול מאד. כי השלו הגיז אותו מן הים ברוח נסע מאתו כדרך העולם, אבל המן נוצר להם עתה יצירה חדשה בשמים, כענין מעשה בראשית, והוא מה שאמרו בו (אבות ה, ו) שנברא בין השמשות.

ולכן אמר הכתוב: באות אשר יעשה לכם היום בערב תדעו כי הוא הוציא אתכם מארץ מצרים, כי יערוך לכם שולחן במדבר (המליצה שאולה מתהלים עח, יט), אבל בפלא הגדול אשר יעשה לכם בבוקר תראו את כבוד מלכותו "אשר מי אל בשמים ובארץ אשר יעשה כמעשיו וכגבורותיו" (על פי דברים ג, כד), שבגדולות ובנפלאות שיעשה ה' יראה את כבודו, כענין "לקבץ את כל הגוים והלשונות ובאו וראו את כבודי" (ישעיה סו, יח). וכתיב (שם יט) "והגידו את כבודי", וכן רבים.

רכסים לבקעה שמות יד, יח:

בהכבדי בפרעה ברכבו ובפרשיו: פלאות המקום יתברך קורא הכתוב בכל מקום "כבודי", "ובאו וראו את כבודי" (ישעיה סו, יח) את נפלאותי, "והגידו את כבודי" (ישעיה סו, יט), "ובוקר וראיתם את כבוד ה'" (שמות טז, ז) הפלא שעושה לכם בירידת המן.

רכסים לבקעה ויקרא ט, כג:

וירא כבוד ה': ומפרש היאך, שיצאה אש מלפניו ותאכל... הפלא הזה נקרא כבוד ה'.

ביאור: ר' נפתלי הרץ ויזל:

פסוק כב: וירא כבוד ה' אל כל העם: כבוד נברא נראה לעיני העם, וידעו כי ה' שוכן בקרבם, ואיננו כמו "וירא אליו ה'" (בראשית יח, א), "ואראה את ה' יושב על כסא" (ישעיה ו, א) שהוא במראה הנבואה, אבל ראיית כבוד ה' הוא הענן והכבוד נראה בו, כדמות אור יקר נשגב מן האור הידוע לנו, וזה פירוש "וירא אליכם כבוד ה'" (כאן פסוק ו), … וככה ירד כבוד ה' על המשכן לעיניהם, ותצא אש ותאכל על המזבח, והודו לה' על חסדו. וכן "והנה כבוד ה' נראה בענן" (שמות טז, י) וכיוצא בזה תמיד על כבוד מושג לעין, ובלי ספק שביום זה היה תוספת אורה וכבוד, והוא מן הדברים המפליאים שמדרך התורה לקצר בהם ולהעלים ענייניהם. ובשאר מקומות שנזכר גילוי שכינה בענן, היה דיבור ומצווה, אבל כאן אינו אלא לכבוד ישראל להודיעם כי רצה אלוקים את מעשיהם. ודומה לזה פירש הרמב"ן בפרשת וירא, אמר, שנגלה לאברהם השכינה למעלה וכבוד לו...

1. מה פירושו של "כבוד ה'" לפי הנ"ל? (סדר את הפרשנים לקבוצות!)

2. מדוע אין לדעת רש"י לזהות את כבוד ה' בשמות  טז, ז עם כבוד ה' שמוזכר שם בפסוק י?

3. ההולך הרשב"ם בפירושו לשמות טז ובפירושו למקומנו באותה דרך?

ד. ויקרא פרק ט פסוק ו: וַיֹּאמֶר משֶׁה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' תַּעֲשׂוּ וְיֵרָא אֲלֵיכֶם כְּבוֹד ה':

ספרא פרשת שמיני מכילתא דמילואים ו:

זה הדבר אשר ציווה ה' תעשו: אמר להם משה לישראל:  אותו יצר הרע העבירו מלבכם ותהיו כולכם ביראה אחת ובעצה אחת לשרת לפני המקום, כשם שהוא יחידי בעולם, כך תהא עבודתכם מיוחדת לפניו, שנאמר: (דברים י, טז): "ומלתם את ערלת לבבכם". מפני מה? (דברים י, יז): "כי ה' אלוקיכם הוא אלוקי האלוקים ואדוני האדונים". עשיתם כן - "וירא אליכם כבוד ה'".

דברי ספרא אלה מפורשים

במלבי"ם:לא ידענו מה ציווה שיעשו הם, והלוא הם לא עשו דבר, רק אהרון עבד עבודתו! ופירש בספרא בדרך הדרוש, שציווה שהם יעשו מעשה הכהן הגדול, שמה שיעשה הכהן הגדול בבית מקדש הגדול, יעשו הם בבית מקדש הקטן, שהוא הלב, אשר שם משכן כבוד ה', כמו שאמר (שמות  כה, ח) "ושכנתי בתוכם", וכמו שזבחו כוחות החיים והקטירו אותם על מוקדה במזבח הגדול, ככה יזבח כל איש כוחות הנפש המתאווה והמתעורר – שהוא היצר הרע – על מזבח הקטן, להעבירו על ידי אש אהבת ה' שלהבת יה עד שייחד כל כוחותיו לאדון המיוחד.

ואם עשיתם כן – "וירא אליכם כבוד ה'" לשכון כבוד בתוככם.

אבן עזרא ויקרא פרק ט פסוק ו

וטעם "ויאמר משה זה הדבר אשר ציווה ה' תעשו" כאשר הראיתיך (בראשית כד, יד "אותה הוכחת"), (בראשית כד, מז) "ואשאל אותה". וטעמו:  כבר אמר להם משה "זה הדבר עשו", שיתנו שעיר ועגל וכבש ושור ואיל, אז יראה להם כבוד ה' – והטעם על האש שיצא.

1. מה קשה בפסוקנו גם לספרא וגם לראב"ע?

2. מה בין תשובת הראב"ע לבין תשובת הספרא?

3. הסבר את דברי ראב"ע "וכבר הראיתיך "ואשאל אותה",  ומה עניין הפסוק ההוא בבראשית לעניינינו?

4. לשם מה נעזר המלבי"ם בשמות  כה,  ח?

השאלות המסומנות ב-x קשות והמסומנות ב-xx קשות ביותר, יענה כל אחד לפי דרגתו.

ע  ל  ו  ן      ה  ד  ר  כ  ה       ל  ה  ו  ר  א  ת         פ   ר   ש   ת          ה   ש   ב   ו   ע

ע ל  -  פ י   ה ג ל י ו נ ו ת    ש ל      נ ח מ ה    ל י ב ו ב י ץ  -  ש נ ה    ת ש י " ט 

שמיני [תשי"ט]                         פרק ט                          וירא אליכם כבוד ה'

ר' דוד הופמן מקדים לפרקנו:

בפרק ט מסופר איך התחילו אהרון ובניו בעבודתם ביום השמיני, אחרי גמר המילואים ואיך נגלה כבוד ה' במקדש במראה אש מלפני ה'. עבודתו החגיגית שבה מתחיל אהרון את שרותו, דומה במקצת לעבודה ביום הכיפורים, שעליה כתוב בפרק טז, באשר כאן כמו שם מקריב אהרון קודם את הקרבן בעדו ואח"כ את הקורבן בעד העם.

לפני שאלה  א  יש להפנות תשומת לב הלומדים לכך, שלא נפתח פרקנו בפתיחה הרגילה "וידבר ה' אל משה לאמור דבר אל אהרון ואל בניו" [כמו ויקרא  כב, יז–יח] או "וידבר ה' אל משה לאמור צו את אהרון ואת בניו" [כמו ויקרא  ו, א–ב]. וכבר עמד על כך הרמב"ן בתחילת פרקנו:

נצטווה משה בקרבנות הללו כמו שאמר בסוף [פסוק  ו] 'זה הדבר אשר ציווה ה' תעשו' – ואם לא נזכר זה [ואם = ואם כי, ואעפ"י]; וכן (שמות  טז, לב) "ויאמר משה זה הדבר אשר ציווה ה' מלא העומר ממנו למשמרת לדורותיכם", וכן (בראשית לא, יג) "אנוכי הא–ל בית א–ל", סיפר יעקב זה [לרחל וללאה] ואם לא נזכרה האמירה לו…

אם כן אין להעלות על הדעת שמשה מדעתו ציווה ציוויים אלה אלא שזהו מדרך הכתוב שלפעמים יקצר וימסור רק דברי ה' אל משה ולפעמים רק דברי משה אל העם ולא יכתבם פעמיים.

ועתה לשאלה  א,  יש להבליט ענוותנותו של משה, והשתדלותו להעמיד את אהרון במקומו הראוי לו ולהבליט את עמדתו ואת חשיבותו לעיני כל ישראל. רצונו של משה לעודד את אהרון מבליט רש"י לפסוק ב  ד"ה  קח לך עגל וכן לפסוק  ז  ד"ה קרב אל המזבח וכן הרמב"ן לפסוק ז. ורצונו להבליט את עמדתו של אהרון לעיני בני ישראל מבליט רש"י בדבריו לפסוק א  ד"ה  ולזקני ישראל, וזה בולט אף בכך שאינו פונה ישר אל ישראל אלא משאיר את הציוויים לאהרון שיצווה הוא את ישראל.

שאלה ב  ו- ד  יש ללמוד בזה אחר זה. דרכו של המלבי"ם בייחוד בפירושו לויקרא [שאינו בעצם פירוש לויקרא אלא פירוש לספרא] הוא להראות עד כמה מעוגנים דברי חז"ל בלשון הכתוב, ובדרך למודו מגלה הוא לא אחת הבחנות דקות בסגנון הכתובים. ההבחנה הזו שבין "נגש"  לבין  "קרב"  עוזרת לנו להבין בפרקנו גם את פסוק ח  ואת דברי הספרא:

ויקרב אהרון אל המזבח.

ספרא:  (פסוק ח): ויקרב אהרון אל המזבח - בזריזות.

המלבי"ם מה שאמרו חז"ל  "בזריזות" הוא עפ"י ההבדל בין "קרב" ובין "נגש", כי היה לו לומר ויגש אהרון אל המזבח, בפרט שהיה נסוג אחור תחילה [עיין רש"י  ז  ד"ה  קרב אל המזבח]. ובזה ישמש לשון הגשה, רק אחר שאמר לו משה קרב בזריזות ולא נתמהמה.

וכך גם מתבארים דברי חז"ל לדברים  א, כב  ועיין רש"י שם.

לשאלה ג יש להבליט את ההבדל בין תשובת הספרא עם פירוש המלבי"ם לבין תשובת הראב"ע – העונות שתיהן לאותה שאלה.

הראב"ע הולך כאן בדרך אשר הרבה ללכת בה כדי להימנע מקושיות כגון בבראשית  כט, יב  ד"ה  ויגד יעקב לרחל, וכן בראשית  כד, סד ד"ה  ותפל מעל הגמל, ועיין בייחוד שמות יט, ט  ד"ה  ויאמר. (ויש להעיר שאין לכל זה כל אחיזה בלשון, כי הכתוב ברצותו לאמור וכבר עשה אומר:  'ופלוני עשה'  ולא 'ויעש פלוני'  עיין לכלל זה רש"י בראשית ד, א  והאדם ידע את חוה אשתו ורש"י שם, וכן בראשית כא, א  וה'  פקד את שרה ורש"י שם וכן בראשית לט, א  ורש"י שם].

ואולם עיקר גיליוננו הוא בשאלה  ג  ובנסיונות השונים לפרש את המושג כבוד ה'.

                                                                                 נחמה ליבוביץ