ג ל י ו נ ו ת         ל ע י ו ן         ב פ ר ש ת            ה ש ב ו ע

ע ר ו כ י ם    ב י ד י    נ ח מ ה    ל י ב ו ב י ץ  -   ש נ ת    ה ע ש ר י ם  ו ש ל ו ש  

      פרק ט  א – יד               הפסח

א. במדבר פרק ט פסוק א: וידבר ה' אל משה במדבר סיני בשנה השנית…  בחדש הראשון לאמר:

ב: ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו:

רש"י במדבר פרק ט פסוק א: בחדש הראשון: פרשה שבראש הספר לא נאמרה עד אייר, למדת שאין סדר מוקדם ומאוחר בתורה. ולמה לא פתח בזו ? מפני שהוא גנותן של ישראל, שכל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר לא הקריבו אלא פסח זה בלבד.

1. יש ממפרשי רש"י המקשים: אחר שמביא רש"י דברי הגמרא דאין מוקדם ומאוחר בתורה, היאך המשיך ושאל "ולמה לא פתח בזו ?" והדברים נראים כסותרים זה את זה ?!

הסבר מהי "הסתירה" המדומה, וכיצד אין לראות בדברי רש"י לאמיתו של דבר כל סתירה ?

2. בעל גור אריה מקשה: ט, א: הקשו בתוספות בפרק קמא דקידושין מה גנות יש בזה, והלא לא נתחייבו בפסח עד שבאו לא"י, כדכתיב "והיה כי תבואו אל הארץ אשר יתן ה' לכם ושמרתם את העבודה הזאת" (שמות יב, כה) וכתב רש"י בפרשת בא: "תלה מצוות פסח בביאתן לא"י שלא נתחייבו לעשות את הפסח עד ביאתן לא"י חוץ מאותו הפסח שעשו בשנה שניה שנתחייבו בו על פי הדיבור", ואם כן מה גנות יש כאן ?

x נסה ליישב קושייתו ?

xx 3. היכן מצאו בפסוקנו רמז לכך שלא עשו במדבר אלא פסח זה בלבד ? 

ב. במדבר פרק ט פסוק א: וידבר… בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים בחדש הראשון לאמר:

רמב"ן במדבר פרק ט פסוק א: בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים בחדש הראשון: מכאן אמרו חכמים (ספרי בהעלותך סד, פסחים ו:) "אין מוקדם ומאוחר בתורה" וטעם האיחור הזה היה, כי כאשר בא הספר הזה הרביעי להזכיר המצוות שנצטוו ישראל במדבר סיני לשעתם, רצה להשלים עניין אהל מועד ותיקונו כל ימי המדבר, והזכיר תחילה הדגלים ומקום האהל ומעמד משרתיו ותיקון המשמרות למשאו לכל עבודת האהל, והזכיר קרבנות הנשיאים, שהביאו העגלות אשר ישאו אותו בהן כל עת היותם במדבר, והשלים קרבנותם בחנוכת המזבח, והוא מאחד בניסן או לאחר מכן, ואחר כך שב להזכיר אזהרה שהזהיר אותם שלא ישכחו מצוות הפסח.

אברבנאל פרק ט פסוק א: אם היו הפרשיות של תורה כתובות בסדר זמניהם, היה ראוי שתהיה כתובה זאת הפרשה קודם עניין העם וענייני הלויים, כיון שהיא היתה בי"ד לחודש הראשון בערב פסח, כאשר שאלו הטמאים לנפש אדם "למה ניגרע… " ומניין העם ועניין הלויים היו בחודש השני, ומכאן אמרו חז"ל: "אין מוקדם ומאוחר בתורה". והרמב"ן נתן טעם בזה האיחור … (ומביא דברי הרמב"ן כדלעיל) ואין דבריו נכונים בעיני.

אבל אמיתת זה העניין הוא, שרצתה התורה לספר מה שנעשה בהיותם בהר סיני בספרים הקודמים (שמות ויקרא) ובספר הרביעי בא לספר מה שנעשה אחר כך בשנה השנית בחודש השני משם והלאה. ולכך זכר ראשונה מניין העם, שהיה בחודש השני מהשנה השנית. ואחרי עניין הלויים ולקיחתם תחת הבכורות, שהיה גם כן באותו חודש שני אחר מניין העם, ועניין הדגלים ומשמרות הלויים ומשאם, שכל זה ניתקן וסודר בחודש השני ההוא, ואחר כך חנוכת המזבח מהנשיאים שהיה גם כן אחרי מניין העם.

והמשיך לזה מדרגת משה רבינו במקום נבואתו ומדרגת אהרון גם כן בחכמתו ובמקומו המיוחד אליו ולזרעו, וטהרת הלויים וחינוכם ומקום עבודתם, וזכר אחר כל זה עניין אחר שנעשה באותו חודש השני מהשנה השנית והוא שעשו ישראל את הפסח במועדו, שהיה בחודש ניסן, ושהיו אנשים טמאים לנפש אדם, וציווה ית' שיעשו פסח שני בחודש השני.

הנה אם כן – נכתב כאן הסיפור הזה להודיע, שבחודש השני ההוא ציווה יתברך לעשות פסח שני לטעמים ההם, ולא היה אם כן בזה דבר מוקדם ומאוחר, אשר לא כסדר, כי עם היות טומאתם אשר סבבה הדבר הזה בחודש בראשון, הנה מצוות הפסח השני שנתחדשה עתה, היה שיעשוהו בחודש השני, ולא בא אם כן הכתוב הזה להודיענו שציווה ה' שיעשו הפסח במועדו, אבל היה זה הקדמת ידיעה, שלפי שציווה ית' בזמן החג שיעשו את הפסח וקרה שהיו שם אנשים טמאים לנפש אדם, בא עליו הדיבור שיעשו את הפסח בחודש השני; וזהו החידוש שנתחדש בחודש השני ההוא, אשר בעבורו נכתב אותו סיפור במקום הזה.

 1. מה הקושיה שבה עוסקים שניהם ?

X 2. מה הסיבה לדעת הרמב"ן שמאמר חז"ל "אין מוקדם ומאוחר" יש ללמוד אותו דווקא מפסוקנו, והלא חז"ל אמרוהו לפרשת ויקרא ח, ב (וכן עיין רש"י בראשית ו, ב; וכן עיין ראב"ע ד, יט ד"ה ויאמר; רש"י שמות ד, כ ד"ה וישב ארצה מצרים ויקח משה את מטהו) ?

3. מהו ההבדל העיקרי בין הרמב"ן לבין אברבנאל בתשובתם לשאלתנו ?

Xx 4. מה רמז מצא אברבנאל בלשון הכתוב שקרבנם של הנשיאים הובא לאחר  מניין העם ?

5. לאלו פסוקים יכוון אברבנאל באמרו שהתורה תספר "מדרגת משה במקום נבואתו ומדרגת אהרון בחכמתו" ?

ג. . במדבר פרק ט פסוק ב: ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו:

ספורנו במדבר פרק ט פסוק ב: ויעשו בני ישראל את הפסח: מלבד מה שעשו בשמיני למילואים וחנוכת הנשיאים יעשו גם כן את הפסח, שלא יפטרו ממנו בשביל שמחת המצוות שקיימו, כמו שקרה בבניין בית ראשון, שסיפרו רבותינו ז"ל שביטל שלמה את יום הכיפורים בשמחת חנוכת הבית (מו"ק ט ע"א).

X מה הקושי בפסוקנו שרצה ליישב בדבריו ?

ד. במדבר פרק ט פסוק ו: ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ולא יכלו לעשת הפסח ביום ההוא ויקרבו לפני משה ולפני אהרן ביום ההוא:

ספרי פרשת בהעלותך פיסקא י: ויקרבו לפני משה ולפני אהרן ביום ההוא: שאלו את משה לא היה יודע אהרן היה יודע ? אלא סרס המקרא ודרשהו דברי ר' יאשיה. ד"א רבי אבא אומר משום ר' אליעזר בבית המדרש באו ועמדו לפניהם.

רש"י במדבר פרק ט פסוק ו: לפני משה ולפני אהרן: (ספרי) כששניהם יושבין בבית המדרש באו ושאלום ולא יתכן לומר זה אחר זה שאם משה לא היה יודע אהרן מנין לו.

השווה לדבריהם: במדבר פרק כז פסוק ב: ותעמדנה לפני משה ולפני אלעזר הכהן ולפני הנשיאים וכל העדה פתח אהל מועד …

 ספרי פרשת פינחס פיסקא ב: לפני משה ולפני אלעזר הכהן. (ב"ב קיט ע"ב) אם משה לא היה יודע אלעזר היה יודע ? אלא סרס המקרא ודרשהו דברי ר' יאשיה. אבא חנן אומר משום ר' אליעזר בבית המדרש היו ובאו ועמדו לפניהם.

רש"י במדבר פרק כז פסוק ב: לפני משה: ואח"כ לפני אלעזר ?! אפשר אם משה לא ידע אלעזר יודע ?! אלא סרס המקרא ודרשהו דברי רבי יאשיה. אבא חנן משום רבי אלעזר אומר בבית המדרש היו יושבים ועמדו לפני כולם.

1. מהו הקושי בלשון פסוקנו מלבד סדר המילים ?

X X 2. הסבר, למה הביא רש"י בעניין בנות צלופחד את שתי הדעות שבספרי, ונמנע להביא את דעת ר' יאשיה במקומו והביא את דעת אבא חנן בלבד ?

ה. במדבר פרק ט פסוק ז: ויאמרו האנשים ההמה אליו אנחנו טמאים לנפש אדם למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה' במעדו בתוך בני ישראל:

ספרי פרשת בהעלותך פיסקא י: ויאמרו האנשים ההמה אליו. מגיד שהיו בני אדם כשרים וחרדים על המצוות.

X כיצד "מגיד" הכתוב דבר זה ?

ו. במדבר פרק ט פסוק יג: והאיש אשר הוא טהור ובדרך לא היה וחדל לעשות הפסח ונכרתה הנפש ההוא מעמיה כי קרבן ה' לא הקריב במעדו חטאו ישא האיש ההוא:

אבן עזרא במדבר פרק ט פסוק יג: ובדרך לא היה: או בדרך וכן ומכה אביו ואמו (שמות כא, טו).

הבאור פרק ט פסוק יג: והאיש אשר … ובדרך לא היה: או בדרך, וכן וּמכה אביו ואמו (ראב"ע), רבים טעו בפירושו לחשוב שדעת ראב"ע שהוי"ו במילת ובדרך היא וי"ו מחלקת, וראייתו כמו הוי"ו במילת ואמו שפירושו או אמו, ואין זה אמת, אבל דעתו בזה להורות קריאת וי"ו החיבור לפני שווא או לפני אות בומ"ף, כי דינה תמיד בשוא, כמו ראובן ושמעון, גד ואשר, ובמקומות שהזכרתי היא בשורוק גדול ונקראת גנובה כאילו כתוב "אוּבדרך" וראייתו מן הוי"ו שבמילת ומכה, וכן כתב הראב"ע בעצמו בפרשת שמות (פרק א פסוק ב עיין שם !)

המשתדל (שד"ל): פרק ט פסוק יג: ובדרך לא היה: שלא היה טמא, וגם לא היה בדרך, אז אם לא יעשה פסח, יכרת. וראב"ע אגב שטפיה לא דק, ופירש ובדרך, או בדרך, והמבאר הבין כי זה שיבוש גדול. ונדחק ליישב דבריו, ואמר שכוונתו ללמדנו קריאת וי"ו שורק בראש תיבה. והמעמר ראה והבין כי הבל המה הדברים הללו של המבאר, והתמיה עליו ופירש דברי ראב"ע על אמיתתם, ולא ראה השיבוש היוצא מהם, ולא הבין מה זה ועל מה זה נדחק המבאר לפרש כך.

  X1. הסבר מה הביאו לבעל הבאור לפרשו בדרך מוזרה, למה לא פירש דברי ראב"ע כמשמעו ?

X X 2. לדעת שד"ל הגיע ראב"ע לשגיאתו "אגב שטפיה", כיצד ?

X X 3. לדעת כמה מפרשים יש אפשרות לפרש דברי ראב"ע כמשמעם, כיצד ?

השאלות המסומנות ב-x קשות והמסומנות ב-xx קשות ביותר, יענה כל אחד לפי דרגתו.

ע  ל  ו  ן      ה  ד  ר  כ  ה       ל  ה  ו  ר  א  ת         פ   ר   ש   ת          ה   ש   ב   ו   ע

ע ל  -  פ י   ה ג ל י ו נ ו ת    ש ל      נ ח מ ה    ל י ב ו ב י ץ  -  ש נ ה    ת ש כ " ד

בהעלותך   [ תשכ"ד ]                            פרק  ט' א - יד

המידה האחרונה ב ברייתא של ל"ב מידות שהתורה נדרשת בהםהיא:

ממוקדם ומאוחר שבפרשיות. כיצד ? (והביא דוגמא מבראשית טו, ט)…  כיוצא בו (במדבר א, א) "וידבר ה' אל משה במדבר סיני באהל מועד באחד לחודש השני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים". ואחר כך כתוב (במדבר ז, א) "ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן …" והלא הקמת המשכן היה מקודם שהוקם המשכן באחד בניסן בשנה השנית שנאמר (שמות מ, יז) "ויהי בחודש הראשון בשנה השנית באחד לחודש הוקם המשכן". אלא מכאן את הלמד שהמאוחר הוא מוקדם בפרשיות. ואילו בגירסת הברייתא הנמצאת במדרש הגדול מובאות דוגמאות אחרות, ולענייננו חשובה הדוגמא:

תני חזקיה: (במדבר ט, א) "וידבר ה' אל משה במדבר סיני בשנה השנית" – זה היה ראוי להיות תחילת ספר במדבר, אלא שאין מוקדם ומאוחר בתורה. ולזה נביא כאן מתוך פירושו של ר' זאב וולף איינהורן (מהרז"ו) לברייתא הנ"ל:

האמת היא שהתורה גברה מאד בדרכיה וכל עניין שנכתב שלא כסדר יש בו טעם בדרוש או בסוד ה', "כי לא דבר ריק הוא מכם" (דברים לב, מז) – ואם ריק הוא – מכם, שאין אנו יודעים לדרוש. ומה שאמרו "אין מוקדם ומאוחר בתורה" פירושו, שאין התורה שומרת החוק הזה של מוקדם ומאוחר שהוא מגדרי החכם (אבות פרק ד) "אומר על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון". אך התורה גבהה בטעמי דבריה מבינת אדם ואינה שומרת החוק הראוי הזה מפני טעמים גבוהים ורמים מדעת האדם.

ואע"פ שהטעמים "גבוהים ורמים מדעת אדם" השתדלו פרשני הדורות למצוא בכל זאת מה טעם סטתה התורה מן הסדר הכרונולוגי, וכפי שרואים אנו בפירושים המובאים בשאלה א ו- ב. (השווה עוד לפירושים המובאים בגיליון את נסיונו של הספורנו להסביר את הסדר הבלתי כרונולוגי של פרשת נשא-בהעלותך.)

ספורנו במדבר פרק ט פסוק א: בחדש הראשון: אחר שפקד אנשי הצבא (פרק א) וסידר הדגלים (פרק ב) ונושאי המשכן (פרק ד) להכניסם לארץ, וטיהר מחניהם מן הטמאים (פרק ה) – כאמרו: "והיה מחניך קדוש" (דברים כג, טו) - ומן הממזרים בעניין סוטה, למען תהיה השכינה ביניהם במחנה צבאותם, סיפר הכתוב ארבעה מעשים טובים שעשו ישראל, שבהם זכו ליכנס לארץ מיד בלתי מלחמה - לולא המרגלים - כמו שהעיד משה רבינו באמרו לחובב "נוסעים אנחנו אל המקום". ראשונה: סיפר חנוכת המזבח. שנית:

 זריזותם בעניין חינוך הלויים. שלישית: זריזותם בקרבן הפסח. רביעית: לכתם אחרי הא-ל יתברך במדבר אף על פי שהיה העלות הענן בזמנים בלתי נודעים, פעמים ארוכים ופעמים קצרים, באופן שהיה ראוי שתקשה עליהם מאד החניה והמסע.

ולהודיע כל אלה, סיפר אותם

כפי מדרגת היותם לרצון לפניו, לא לפי הזמן שהיו בו. ולכן סיפר בכאן עניין חנוכת המזבח והלויים והפסח שהיו בחדש הראשון, והיתה תחילת הספר בחדש השני, והיה עניין חנייתם ונסיעתם על פי ה' מיום צאתם ממצרים. ועל כמו זה אמרו:  "אין מוקדם ומאוחר בתורה", וזה כאשר תכווין תכלית מה - זולתי הזמן - בסדר המסופר.

                                                                                                                            נחמה ליבוביץ

ת  ש  ו ב  ו  ת         ל ג  ל  י  ו  נ  ו  ת         ל  ע  י  ו  ן       ב  פ  ר  ש  ת    ה  ש  ב  ו  ע 

ע  ר  ו  כ  ו  ת        ב  י  ד  י             י  צ  ח  ק           ר  י  י  נ  ר     

א.           1. אם אמרו חכמינו ש"אין מוקדם ומאוחר בתורה" אין לכאורה הצדקה לשאלה "למה לא פתח בזו", דהיינו למה לא הלך לפי הסדר הכרונולוגי.

אך אין לראות סתירה כי הקביעה "אין מוקדם ומאוחר" אינה אומרת שהדברים כתובים ללא כל קו הגיוני – מנחה, אלא שלא תמיד הדברים כתובים בסדר כרונולוגי אלא לפי חשיבות העניין.

2. התוספות משיבים, כי עצם העובדה שהיו במדבר  40 שנה – בגלל חטא המרגלים – ולא נכנסו לארץ מיד – זוהי הגנות.

3. עצם ההוראה לקיים את הפסח מעוררת תמיהה. וכי נצטוו על מצוות אחרות לקיים אותן לאחר שניתנו ?! הרי מצוות פסח ניתנה להם כבר במצרים !

ועוד מדוע מדגישה התורה בפסוק ה את המקום בו עשו את הפסח – במדבר סיני ? הרי בפסוק א באותו פרק נאמר שדיבר ה' אל משה במדבר סיני. הדגשה זו רוצה לרמוז לנו שרק במקום זה עשו את הפסח.

ב.         1. בעיית המוקדם והמאוחר בסדר הפרשיות, ובזה הם מצטרפים לשאלתו של רש"י.

2. מכיוון שרק כאן נאמרו התאריכים במפורש ולכן כאן הוכחה אובייקטיבית שלפנינו "מוקדם ומאוחר".

3. לפי הרמב"ן יש בענייננו אי הקפדה על הסדר הכרונולוגי, אך מנמק אותה.

לפי האברבנאל הדברים כתובים אכן בסדר הכרונולוגי. (לדעתו אין כאן צווי לעשות את הפסח אלא ספור העובדה שעשו את הפסח כדי ליצור את הרקע למצוות פסח שני.)

4. הראיה מפסוק ב, מן הביטוי: הם נשיאי ישראל … הם נשיאי המטות הם העומדים על הפקודים, משמע שהם הביאו את מתנתם אחרי המניין, שלפני כן – מניין לנו שבכלל היו נשיאים ? והביטוי "הם העומדים" ר"ל המוכרים לנו כבר מן המפקד שבו עמדו על הפקודים.

5. מדרגת משה במקום נבואתו מפרק ז פסוק פט. אהרון בחכמתו בעבודתו בהדלקת הנרות, ראשית פרשת בהעלותך. נר אור – חכמה.

ג.          פסוק ב מתחיל בוי"ו החיבור, והשאלה הנשאלת מה עשו, שצריכים לעשות עוד.

ד.         1. למה נאמר   לפני… ולפני…  ולא לפני משה ואהרון ?

2. במקרה שלנו הבעיה היא הלכתית בין אדם למקום ואין עולה על  הדעת שיפנו לאהרון לקבל את תשובת ה'. בבנות צלופחד, ייתכן שבנות צלופחד  התחילו את הטיפול מלמטה מהעדה ועלו בסולם ההירארכיה השיפוטית עד שהגיעו אל משה ואז יש להשתמש במידת סרס המקרא ודרשהו. ועוד, אצלנו נאמר ויאמרו האנשים ההמה אליו… (פסוק ז), ואילו דברו אל כל אחד היה לו לכתוב ויאמרו אליהם. ואילו שם נאמר "לאמר" (כז, ב) אם כן אין העדפה איזה מן החכמים צודק בפירושו, לכן מביא רש"י את שתי הדעות.  

ה.         המילה "ההמה" מיותרת. יכול היה לומר ויאמרו האנשים אליו, ומכיוון שהדגישה התורה "ההמה" רואים בזה חז"ל זכות שבאו הם בעצמם ולא שלחו שליח לשאול.

ו.                    1. חייב כרת רק מי שחלים עליו שני התנאים:

א.      הוא טהור . ב. הוא אינו בדרך רחוקה. כי אם הוא טמא – אינו יכול לעשות הפסח, גם אם הוא בבית. ואם הוא בדרך רחוקה (ולא בבית) אינו יכול לעשות הפסח גם אם הוא טהור. לכן צריך להיות וי"ו החיבור אם הוא טהור ואם הוא לא בדרך רחוקה וחדל לעשות הפסח הוא חייב כרת, לכן וודאי לא – או !

2. מכיוון שבפסוק י נמצא הביטוי כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחוקה, ששם בצדק כתוב או !, והראב"ע נגרר לטעות אחרי פסוק זה.

3. הדרך ליישוב הבעיה היא קצת למדנית ומתבססת על שיטת הרמב"ם בפירוש המשנה במסכת פסחים פרק ט משנה א. נאמר במשנה:

המשנה בפסחים פרק ט משנה א: מי שהיה טמא או בדרך רחוקה, ולא עשה את הראשון, יעשה את השני. שגג או נאנס, ולא עשה את הראשון, יעשה את השני. אם כן למה נאמר טמא או שהיה בדרך רחוקה ? שאלו פטורין מהכרת (הטמא או שהיה בדרך רחוקה) ואלו חייבין בהכרת. (השוגג והנאנס).

רמב"ם פירוש המשניות - מסכת פסחים פרק ט משנה א:  מי שהיה טמא או בדרך רחוקה וכו' - כשהיה טמא או בדרך רחוקה בפסח ראשון, ולא עשה את השני אינו חייב כרת, לפי שנפטר מפסח ראשון, שנאמר בו לשון כרת ונדחה לפסח שני שלא נאמר בו לשון כרת, וכששגג או נאנס בפסח ראשון ולא עשה את השני חייב כרת כי לשון התורה כל מי שלא היה טמא או בדרך רחוקה ולא עשה פסח כלל חייב כרת, והוא אמרו יתברך: והאיש אשר הוא טהור ובדרך לא היה וגו', וזה עניין אמרם בכאן אלו פטורין מן הכרת ואלו חייבין:

לפי הרמב"ם מבואר הראב"ע כך: האיש אשר הוא טהור ולא עשה את הפסח (הראשון) לא בסיבת טומאה אלא בסיבת שגגה או (האיש) אשר בדרך לא היה ולא עשה את הפסח (הראשון) בגלל סיבת אונס ועתה חדל לעשות את הפסח השני יהיה חייב כרת. ואילו הטמא או זה שהיה בדרך רחוקה שעקב כך לא עשו את הפסח הראשון אם לא יעשו את הפסח השני, לא יהיו חייבים כרת.

הסיבה לדין זה היא: כי הטמא או שהיה בדרך רחוקה נפטרו מחיוב עשיית הפסח הראשון ועל אי עשיית פסח שני אין חיוב כרת ואילו השוגג והנאנס לא נפטרו מעשיית הפסח הראשון אלא שאינם נענשים על אי עשייתו בראשון, שאין השוגג או הנאנס נענשים ! אבל אם לא יעשו את השני ייענשו כי מעולם לא נפטרו מחיוב עשיית פסח ראשון, ועל אי עשייתו חייבים כרת ! ומעתה נאמר, בהבאת קרבן פסח שני נאמרו שני עניינים:

א. הוא תמורת פסח ראשון למי שהוא  מחויב ולא הביא.

ב. הוא קרבן בפני עצמו. חיוב כרת נאמר רק על קרבן פסח ראשון – ועל כן:

באופן  שקרבן פסח שני בא תמורת פסח ראשון, ופשע ולא הביא – חייב כרת.

ובאופן שנפטר מפסח ראשון (טמא – דרך רחוקה) קרבן פסח שני הינו קרבן בפני עצמו.