ג ל י ו נ ו ת ל ע י ו ן ב פ ר ש ת ה ש ב ו ע
ע ר ו כ י ם ב י ד י נ ח מ ה ל י ב ו ב י ץ - ש נ ה ש נ י ה
פרק ז נותר
א. ויקרא פרק ז פסוק טז: וְאִם נֶדֶר אוֹ נְדָבָה זֶבַח קָרְבָּנוֹ בְּיוֹם הַקְרִיבוֹ אֶת זִבְחוֹ יֵאָכֵל וּמִמָּחֳרָת וְהַנּוֹתָר מִמֶּנּוּ יֵאָכֵל:
רש"י ויקרא פרק ז פסוק טז: וממחרת והנותר ממנו: בראשון יאכל.
וי"ו זו יתירה היא ויש כמוה הרבה במקרא כגון ואלה בני צבעון ואיה וענה (בראשית לו, כד) תת וקדש וצבא מרמס (דניאל ח, יג).
רמב"ן ויקרא פרק ז פסוק טז: וממחרת והנותר ממנו יאכל: וא"ו יתירה היא זו, ויש כמוהו הרבה במקרא, כגון: ואלה בני צבעון ואיה וענה (בראשית לו, כד), וכן תת וקדש וצבא מרמס (דניאל ח, יג) לשון רש"י וכן פירש ר"א.
ולפי דעתי ענין הכתוב הזה, בעבור שאמר ביום הקריבו את זבחו יאכל וממחרת, והיה במשמע שתהא מצווה שיאכל בשני ימים, יאכל מקצתו ביום הראשון ויניח מקצתו למחר, ולפיכך חזר לבאר והנותר ממנו בראשון יאכל (ו)ממחרת, לא שישאיר ממנו בכוונה, ולא שיהא רשאי להניח כולו ליום המחרת, אבל מצוה שיאכל ממנו בראשון, והנותר במקרה יאכל במחרת הנזכר.
והענין הזה מדברי רבותינו למדנוהו, אמרו בתורת כהנים (צו יב, יא-יב) ביום הקריבו יאכל, מצווה להאכל ממנו יום ראשון, יכול כולו, תלמוד לומר וממחרת, יכול מצווה לאכלו בשני ימים, תלמוד לומר והנותר, אם הותיר הותיר, אי והנותר יכול אם הותיר כולו לשני ימים יהא פסול, תלמוד לומר יאכל אפילו כולו. ואם תעשה הוא"ו יתרה, גם כן יתפרש וממחרת הנותר ממנו יאכל, לא שיותיר לדעת.
מה בין שני המפרשים בביאור פסוקנו?
ב. ויקרא פרק ז פסוק יז: וְהַנּוֹתָר מִבְּשַׂר הַזָּבַח בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף:
טעם מצוות ל"ת שלא להותיר קדשים לאחר זמנם:
מורה נבוכים חלק שלישי פרק מו: … ודבר הקרב מחמת חטא והם החטאת והאשם, נאכלין בעזרה וביום הזביחה ולילו בלבד. אבל השלמים שהם למטה מזה והם קדשים קלים נאכלים בכל ירושלים דווקא, ונאכלים גם למחרת היום ולא יותר, מפני שאחרי כן הם מסריחים ומתקלקלים.
ספר החנוך: מצווה קלח, מצוות שריפת נותר הקדשים: … גם מלבד זה יש בדבר רמז אל הביטחון בה' ית', שלא יהיה אדם חונק עצמו במאכלו יותר מדי להצניעו ליום מחר, בראותו כי האל יצווה לכלות בשר קודש משעברה שעתו כליון גמור, ולא רצה שתהנה בו בריה אחרת אחר-כן, לא אדם ולא בהמה.
1. מה ההבדל העקרוני בין שני הטעמים?
2. לאיזה משניהם מסייע האיסור במן: שמות פרק טז פסוק יט: וַיֹּאמֶר משֶׁה אֲלֵהֶם אִישׁ אַל יוֹתֵר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר: ?
ג. ויקרא פרק ז פסוק יח: וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל מִבְּשַׂר זֶבַח שְׁלָמָיו בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי לֹא יֵרָצֶה הַמַּקְרִיב אֹתוֹ לֹא יֵחָשֵׁב לוֹ פִּגּוּל יִהְיֶה וְהַנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת מִמֶּנּוּ עֲוֹנָהּ תִּשָּׂא:
1. את תחילת פסוקנו תרגמו בדרכים שונות:
רמב"ן: האַט אַבער פאָן דעם פליישע … אויך אַם דריטטען טאַגע געגעססען ווערדען זאָללען,
הירש: ווען אבער פאן דעם פליישע … אויך אם דריטען טאגע געגעססען ווערדען זאלל.
בובר: ווירד אבער איין עססען געגעססען פאם פלייש… אם דריטען טאג …
Wird aber ein Essen gegessen vom Fleisch seiner Friedmahl-schlachtung am dritten Tag,
א. מה ההבדל החשוב בין שני המתרגמים הראשונים לבין האחרון ?
ב. מה גרם לשינוי זה ?
להבנת שאלה זו עיין רש"י – רשב"ם:
רש"י ויקרא פרק ז פסוק יח
ואם האכל יאכל: (ת"כ) במחשב בשחיטה לאכלו בשלישי הכתוב מדבר, יכול אם אכל ממנו בשלישי יפסל למפרע ? ת"ל: "המקריב אותו לא יחשב", בשעת הקרבה הוא נפסל ואינו נפסל בשלישי. וכן פירושו: בשעת הקרבתו לא תעלה זאת במחשבה, ואם חשב פגול יהיה.
והנפש האוכלת ממנו: אפילו בתוך הזמן, עוונה תשא.
רשב"ם ויקרא פרק ז פסוק יח
ואם האכל יאכל: חכמים עקרוהו מפשוטו. ופירשוהו: במחשב לאכול מזבחו ביום השלישי, באחד מד' עבודות, שחישב בשחיטה, או בהולכת הדם, או בקבלה, או בזריקה.
2. ר' נפתלי הירץ ויזל הבאור פסוק יח:ואם האכל יאכל: אם נפרש פירושו כפשוטו, שאם יאכל מבשרו ביום השלישי לא ירצה הקרבן, והמקריב אותו לא יחשב לו לקרבן, וצריך להביא קרבן אחר, כי פיגול יהיה, ומלבד שלא יֵרצה, גם הנפש שאכלה הנותר עוונה תשא, לא ידעתי ליישב אותו על מכונו. שאם אמר "לא ירצה", שעניינו כמו: "כל אשר מום בו לא תקריבו, כי לא לרצון יהיה לכם" (כב, כ), ידענו שאינו נחשב לקרבן, ולמה הוסיף, "המקריב אותו לא יחשב לו" ? ועוד: שלא מצאנו בכל המקרא, "יחשב" או "לא יחשב", שמתפרש כמו זה, כי תמיד נסמך לו העניין, כמו: "ויחשבה לו צדקה" (בראשית טו, ו), "ותחשב לו לצדקה" (תהלים קו, לא), "דם יחשב לאיש ההוא" (יז, ד), וכאן נאמר סתם, והיה לו לומר: המקריב אותו לא יחשב לו לרצון.
ומה שתרגם יב"ע: מן דמקריב יתיה לא יתחשב לו לזכו, מדעתו הוסיף מילת לזכו, שלא נזכר במקרא ?
ועוד: שהיה לו לומר: המקריב אותו לא ירצה ולא יחשב לו, כי מילת לו נופל גם על ירצה, כמו ונרצה לו לכפר עליו (א, ד)… עכשו שאמר תחילה "לא ירצה", ואח"כ "המקריב אותו", נראה שמדבר עם שנים ?
ועוד: מה טעם לומר: "פגול יהיה", יאמר: פגול הוא, ואם נאכל כולו מה יהיה פגול?
ועוד ….
לכן נראה ברור, שאין כוונת הכתוב אלא כקבלת רבותינו ז"ל שאמרו בת"כ והובא בזבחים (כט ע"א) "ואם האכל יאכל": אמר ר' אליעזר כוף אזנך לשמוע: במחשב לאכול מזבחו ביום השלישי הכתוב מדבר, או אינו אלא באוכל מזבחו ביום השלישי, אמרת? אחר שהוא כשר יחזור ויפסל? וכשהשיב ר"ע על סברא זו, אמר לו ר' אליעזר הרי הוא אומר: "המקריב", בשעת הקרבה הוא נפסל ואינו נפסל בשלישי.
ועתה יתיישב המקרא על אפניו. שאין "ואם האכל יאכל" - אכילה ממש, אלא כמו חסר למ"ד, ועניינו: אם להאכל יאכל מבשר זבח שלמיו ביום השלישי, כלומר אם שחטו, קבל או הוליך דמו, או זרקו על המזבח במחשבה זו שיאכל גם ביום השלישי, אז לא ירצה הקרבן, אינו עולה לרצון לבעליו.
שד"ל: פסוק יח: ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו ביום השלישי: אם המקריב יותיר מבשר הזבח עד היום השלישי ולא ישרפנו, אבל יאכל ממנו או יאכיל אחרים שיאכלו ממנו ביום השלישי, אז לא יהיה קרבנו נחשב לו, אך פיגול יהיה, וכל מי שיאכל מבשרו אפילו בתוך הזמן (ביום הראשון והשני) עונו ישא. זה הוא משמעות הכתוב, אבל זו באמת חומרה גדולה, שמי שאכל מבשר הזבח בתוך הזמן ישא עוונו כאילו אכל פיגול, שמפני
שאחר כן לא נשרף הנותר, יהיה כמי שאכל ביום השלישי.
ועל זה תמה ר' אליעזר (זבחים כט, ע"א) אחר שהוא כשר יחזור ויפסל? לפיכך הוצרכו חכמים להוציא הכתוב מפשוטו, ולפרש שאין הקרבן נפסל באכילת יום שלישי, אלא אם כן בשעת הקרבתו היתה כוונת הבעלים לאכלו בשלישי. ולכן דרשו: "המקריב אותו לא יחשב לו" – אזהרה לבעלים שלא יחשבו בשעת הקרבה לאכול מבשרו ביום השלישי, "והנפש האוכלת ממנו (אם קודם אכילה ידעה מחשבת הבעלים) עונה תשא".
אחרי כמה שנים שהייתי מתמיה על רז"ל, למה (כדברי הרשב"ם) עקרו הכתוב הזה מפשוטו, היום (פורים תר"ז) זכיתי להבין מה ראו על ככה. …
א. מה בין דברי שד"ל לדברי רשב"ם הנראים שווים לדבריו?
ב. מה בין דברי שד"ל לדברי הבאור ובאיזו דרך אפשר לסתור דברי שד"ל ע"י דברי הבאור ?
ג. מהי הטענה שאפשר לסתור בה את דברי שד"ל נוסף על הטענות שאפשר להביא נגדו מדברי הבאור?
3. פסוק יח: … לֹא יֵרָצֶה הַמַּקְרִיב אֹתוֹ לֹא יֵחָשֵׁב לוֹ…: כיצד אפשר לבאר מילים אלה, כדי שלא יהיה בפסוק כפל מיותר (לא ירצה = לא יחשב לו) ?
אין עלון הדרכה לשנה זו !
השאלות המסומנות ב-x קשות והמסומנות ב-xx קשות ביותר, יענה כל אחד לפי דרגתו.
ל ה ו ר א ת פ ר ש ת ה ש ב ו ע
ע ל - פ י ה ג ל י ו נ ו ת ש ל נ ח מ ה ל י ב ו ב י ץ - ש נ ה ת ש " ג
צו [ תש"ג ] פרק ז נותר
להבנת הקשיים בפסוק ולדרכם של חכמינו בהבנתו הבאנו מדברי ר' ד. הופמן ומדברי רש"ר הירש:
מפירושו לפסוקנו של ר' ד. צ הופמן ויקרא (עמ' קעז)
אילו היה הפשט כפי ראב"ע קשה היה להבין מילת "ממנו", כי הלא זה עתה דבר הכתוב על הנותר, והיה צריך לכתוב: "והנפש האוכלת עונה תשא", כלומר: אם האכל יאכל ביום השלישי מבשר… פגול יהיה … והנפש האוכלת עונה תשא. אולם מילת "ממנו" מוכיחה, כי לא על הנפש האוכלת את הנותר מדובר כאן, אלא על הנפש האוכלת את הפיגול.
שד"ל סובר כי פה נקבע החוק: מי שאינו שורף ביום השלישי את הקרבן אלא אוכלו או מאכיל אחרים ממנו, לא ייחשב לו הקרבן, וכל מי שאכל מאותו הקרבן ביום הראשון או השני, עוונו ישא. אולם חכמינו , מסביר שד"ל, היו מוצאים בזה חומרה יתירה, שכל מי שיאכל ממנו ביום הראשון או ביום השני, ישא את עונו, ועל כן פסקו לשם הקלה, כי דין זה נוהג רק במקרה שהבעלים חשבו כבר בשעת שחיטה את המחשבה לאכול את הקרבן בזמן מאוחר.
אי אפשר שהתורה התכוונה לקבוע, שאם מישהו אכל ביום השלישי מן הקרבן, הרי כל אחד שקודם לכן אכל ממנו בכוונה רצויה לקיים מצוות אכילת קדשים, ייענש בכרת. אפילו אם היה בכוחה של העבירה שנעשתה עתה לפגל למפרע את הקרבן, הרי אלה שאכלו ממנו קודם לכן, היו שוגגים ואפילו אנוסים, ואיפה מצאנו שהתורה מענישה את השוגג או את האונס? ולכן אין לנו ברירה אלא ללכת בעקבות המסורת שלנו.
פיגול לפי אונקלוס מרחק = תועבה, נתעב.
רש"ר הירש: פסוק יח: ואם האכל יאכל: פירוש זה מתאים לכלל, הנוהג בכל הקרבנות: משנזרק הדם, נתכפרו הבעלים, והקרבן הוכשר בעיקרו; ושום מעשה שייעשה לאחר מכן – כולל אכילה מחוץ לזמנו – לא יבטל כשרות זו למפרע, ומוכח גם מהכתוב, ש"האכל יאכל ביום השלישי" – והפסול שנגרם על ידי כך – מתייחס לשעת ההקרבה; שהרי נאמר בפסוק: "המקריב אותו לא יחשב לו"; ומכאן אמרו: בשעת הקרבה הוא נפסל ואינו נפסל בשלישי. עוד למדו מריבוי לשון "האכל יאכל", שהאכילה האמורה כאן נתפסת במשמעות רחבה ביותר: "אחד אכילת אדם ואחד אכילת מזבח". אכילת מזבח כוללת כל מעשה שיש בו משום נתינה למזבח; היא כוללת אפוא זריקה, שפיכת שיריים והקטר חלבים. בזבחים יג ע"א למדו עוד מלשון "האכל יאכל", שמחשבה פוסלת בכל הדברים המביאים לידי אכילה; הווה אומר: לא רק בשעת זריקה אלא גם בשעת שחיטה, קבלה, והולכה; שהרי כל אלה מעכבים את אכילת הקרבן. ולא נזכרה כאן זריקה ("המקריב אותו") אלא כדוגמה בלבד: יצתה להקיש אליה; ללמדנו, שאין מחשבה פוסלת אלא בעבודות המעכבות את הכפרה – כדוגמת זריקה – להוציא שפיכת שיריים, שהיא רק למצווה, ולא לעכב. פסול זה, שנגרם על ידי מחשבת חוץ לזמנו, נזכר כאן בשלוש לשונות: "לא ירצה", "לא יחשב לו", "פגול יהיה".
PRINT 
0