ג ל י ו נ ו ת         ל ע י ו ן         ב פ ר ש ת            ה ש ב ו ע

ע ר ו כ י ם    ב י ד י    נ ח מ ה    ל י ב ו ב י ץ  -   ה ש נ ה    ה ש ש    ע ש ר ה

                                    פרק לב                             

א. דברים פרק לב פסוק ז: זכר ימות עולם…

ספורנו דברים פרק לב פסוק ז: זכור ימות עולם: אחר שהשלים הקדמת השירה, אשר בה הודיע שהמכוון ממנו הוא להגיד צדקת הא-ל יתעלה, שהוא אל אמונה להיטיב לישראל, וברך ולא ישיבנה, ואין עוול במידת דינו נגדם, הואיל משה באר זה בהגדת העבר והעתיד, להודיע:

ראשונה, כמה היתה כוונת הא-ל ית' להשיג זה התכלית בכל המין האנושי בימות עולם ובשנות דור ודור, ואיך כשלא עלה זה הגדיל ה' לעשות להעלות את ישראל אל גרם המעלות, כאשר יעשה באחרית הימים עם השרידים אשר יקרא.

שנית, שנתן להם מקום נכון לעבדו בשמחה ובטוב לבב מרב כל, והמה מרו ושלמו רעה תחת טובה. ומי שהחטיא כוונתו עם כל אלה אין ספק שהוא ראוי לעונש נמרץ.

שלישית, שבגודל עוונם נפלו במכמורי רשעים והיו ראוים לכליון חרוץ, לולי חילול ה' שמנע מזה.

רביעית, הודיע סיבה אשר בגללה תהיה להם גאולה באחרית הימים.

חמישית, הודיע אופן הגאולה ונקמת הא-ל ית' על צרי עמו, והם חלקי פרשת "האזינו"… 

1. חלק את שירתנו להקדמה וחמישה חלקים בהתאם לפירושו.

x 2. השווה את הסברו למבנה השירה עם הסבר הרמב"ן, (פסוק מ ד"ה כי אשא אל שמים ידי, ועיין עליון ההדרכה).

3. ספורנו רואה בפסוקים א – ו הקדמת השיר. לעומתו יש הרואים (האברבנאל) בפסוקים א-ה את ההקדמה ותחילת השירה בפסוק ו. מה דעתך ? עם איזו משתי החלוקות הנך מסכים ?

ב. דברים פרק לב פסוק ח: בהנחל עליון גוים       בהפרידו בני אדם

יצב גבלת עמים              למספר בני ישראל:

רש"י דברים פרק לב פסוק ח: בהנחל עליון גוים: כשהנחיל הקב"ה למכעיסיו את חלק נחלתם הציפם ושטפם.

בהפרידו בני אדם: כשהפיץ דור הפלגה היה בידו להעבירם מן העולם ולא עשה כן אלא יצב גבולות עמים קיימם ולא אבדם.

למספר בני ישראל: בשביל מספר בני ישראל שעתידין לצאת מבני שם ולמספר שבעים נפש של בני ישראל שירדו למצרים הציב גבולות עמים שבעים לשון.

רשב"ם דברים פרק לב פסוק ח: בהנחל עליון גוים: שנתן להם נחלות.

 בהפרידו בני אדם: אחר מיתת נח ובימי אברהם שכתוב שם: "ומשם נפרדו איי הגוים איש ללשונו", ושם תמצא שהציב גבולות עמים, בני כנען, שנים עשר, כנגד מספר בני יעקב שהיו שנים עשר. שתמצא כנען ואחד עשר בניו שנים עשר. וכתיב שם "ויהי גבול הכנעני מצידון …", לפי שכל אלו היו לישראל, אבל בכל שאר בני נח לא פירש בהם שום גבול.

שד"ל פסוק ח: יצב גבולות עמים למספר בני ישראל: ימים רבים היה רחוק בעיני לקבל פירוש רש"י ורז"ל, שהציב שבעים אומות כמספר שבעים נפש שירדו למצרים, ועכשו רואה אנכי, כי כל שאר הפירושים הם נגד מליצת הכתוב, והפשט אינו אלא כפירוש רש"י. והנה ידוע כי כיוון המספרים בעניינים רחוקים זה מזה היה דבר חשוב הרבה אצל הקדמונים, כגון רמ"ח מצוות עשה כנגד רמ"ח אברים, וזולתם רבים. והנה קודם שיזכיר מה שעשה ה' לטובת ישראל: ימצאהו בארץ מדבר וכו' וכו', הקדים ואמר כי ה' חלק האומות לשבעים דווקא כנגד שבעים בני יעקב, וזה סימן שישראל חשובים ככל העולם כולו, כי חלק ה' עמו וגו'

הבאור פסוק ח: בהנחל: כאשר הנחיל את גויי הארץ ונתן לכל אומה ואומה את ארצה.

בהפרידו בני אדם: כאשר הפריד בני אדם ללשונותם בארצותם… והטעם, שבהשגחתו הקדומה כאשר גזר על כל אומה ולשון איה מקום תחנותה, באיזה נוף תנחול, ומה יהיו גבולותיה סביב, בחר בארץ הקדושה והציב גבולותיה להיות נחלה לעם סגולתו, כי היא נאותה ומתוקנת למספר בני ישראל.

1. מה הצד השווה בפירושי רש"י ורשב"ם ומה המבדיל ביניהם ?

2. במה שונה פירוש הבאור משניהם ?

3. מה הביא את שד"ל להסכים עם רש"י ? (והוא הדבר שהניע את בעל הבאור לחפש לו דרך אחרת).

4.  היכן בתורה מצינו רמז לשבעים אומות העולם ?

5. כיצד משתלב פסוקנו בתוך השירה כולה, בין אם נקבל את פירושו של רש"י בין אם נקבל את פירושו של בעל הבאור ?

6.  כיצד יש לפרש לפי כל הדעות הנ"ל את צורת העתיד של "יצב" ?

                                7. יש מפרשים "עמים" בפסוקנו בהוראת "שבטים" (שבטי ישראל). היכן מצינו "עמים" בהוראה זו בתורה ? מה דעתך על פירוש זה ?

ג. דברים פרק לב פסוק ט: כי חלק ה' עמו                        יעקב חבל נחלתו:

השווה:

ירמיה פרק י פסוק טז: לֹא כְאֵלֶּה חֵלֶק יַעֲקֹב כִּי יוֹצֵר הַכֹּל הוּא וְיִשְׂרָאֵל שֵׁבֶט נַחֲלָתוֹ ה' צְבָאוֹת שְׁמוֹ:

ירמיה פרק נא פסוק יט: לֹא כְאֵלֶּה חֵלֶק יַעֲקֹוב כִּי יוֹצֵר הַכֹּל הוּא וְשֵׁבֶט נַחֲלָתֹו ה' צְבָאֹות שְׁמֹו:

1. מה ההבדל בין שלושת הפסוקים (מבחינת הרעיון הצפון בהם) ?

xx 2. יש סוברים שפסוקי ירמיהו אינם מושפעים מפסוקנו אלא מפסוק אחר (אף הוא בספר דברים) איזה הוא הפסוק ?

ד. שאלות ודיוקים ברש"י:

רש"י דברים פרק לב פסוק ד: הצור תמים פעלו: אע"פ שהוא חזק, כשמביא פורענות על עוברי רצונו - לא בשטף הוא מביא, כי אם בדין כי תמים פעלו.

X א. מה קשה לו בפסוקנו ?

ב. כיצד מפרש הוא מילת "פעלו" והיכן מצינו במקרא "פעל" בהוראה זו ?

רש"י : צדיק וישר הוא: הכל מצדיקים עליהם את דינו, וכך ראוי וישר להם. צדיק מפי הבריות וישר הוא וראוי להצדיקו.

X א. מה קשה לו בפסוקנו ?

Xx ב. למי מוסבת מילת "הוא" לפי פירושו ומה ראה לפרשה כך ?

רש"י":דברים פרק לב פסוק ו: הלה' תגמלו זאת: לשון תימה וכי לפניו אתם מעציבין שיש בידו ליפרע מכם, ושהיטיב לכם בכל הטובות ?

א. מה ראה רש"י להביא בפירושו שתי הטענות, שיכחת טובות העבר ושיכחת עונשיו העלולים לבוא בעתיד ?

xx ב. מה ראה להביאם בסדר זה, והלוא לכאורה צריך היה להביאם בסדר של "לא זו אף זו": שהיטיב לכם (ואתם כפויי טובה) ושיש בידו להיפרע (ואתם אפילו אינכם דואגים לנפשותיכם) ?

השאלות המסומנות ב- xקשות והמסומנות ב – xx קשות ביותר, יענה כל אחד לפי דרגתו.

ע  ל  ו  ן      ה  ד  ר  כ  ה       ל  ה  ו  ר  א  ת         פ   ר   ש   ת          ה   ש   ב   ו   ע

ע ל  -  פ י   ה ג ל י ו נ ו ת    ש ל      נ ח מ ה    ל י ב ו ב י ץ  -  ש נ ה    ת ש כ " ד – כ"ה

אזינו  [תשכ"ד – כ"ה ]                                    פרק לב

הבא ללמד את שירת האזינו – ייטיב לעשות אם יברור לו קטע מתוכה ויתעמק בה, כי היא עשירה כל כך בקשיים רעיוניים ולשוניים, עד שלימוד השירה כולה בשיעור של שבת לא יוכל להימנע משטחיות גמורה ולא יתן ללומד כל טעם בעומקה וגודלה של שירה זו. לכן מוטב להתעמק בשנים שלושה פסוקים ולהתבשם מהם, מאשר לרפרף על פני כולה.

אבל רצוי לפתוח את השיעור בסקירה על פני השירה כולה, מבנה ומגמתה. במבנה השירה עסקנו כבר בגיליונות האזינו תש"ו, תש"ז, תשי"ח – הבאנו והשווינו חלוקות שונות של שירתנו, ביניהן החלוקה המוצעת ע"י אברבנאל, המוצעת ע"י בובר-רוזצוייג בתרגומם, וכן חלוקה מעניינת מאוד של א. רוזנטל, על מבנה שירת האזינו ב"ישורון" כרך ב 1915 (בגרמנית, וראה בעיונים לדברים עמ' 322-323 מבוארת חלוקתו !).

הפעם הבאנו את חלוקתו של ספורנו. הוא – המושפע הרבה מן הרמב"ן – קרוב גם הפעם לחלוקת הרמב"ן, קרוב אך לא מסכים עמו בכל. והנה דברי הרמב"ן הנותנים יחד עם חשיפת המבנה, גם את עיקר רעיונותיה, וכן – מה שאינו דבר רגיל אצל פרשנינו הקדמונים – דברי הערכה לשירה כולה.

ואלה דבריו:

דברים פרק לב פסוק מ: כי אשא אל שמים ידי...

רמב"ן דברים פרק לב פסוק מ: והנה השירה הזאת אשר היא בנו לעד אמת ונאמן, תגיד בביאור כל המוצאות  אותנו, הזכירה תחילה החסד שעשה עמנו הקב"ה מאז שלקחנו לחלקו,  והזכירה הטובות שעשה לנו במדבר, ואשר הנחילנו ארצות הגויים הגדולים והעצומים, ורוב הטובה והעושר והכבוד אשר הנחילנו בה, וכי מרוב כל טובה מרדו  בה' לעבוד ע"ז, והזכירה הכעס אשר היה מלפניו עליהם, עד ששלח בהם בארצם דבר ורעב וחיה רעה וחרב.

ואחרי כן פזר אותם בכל רוח ופאה,  וידוע כי כל זה נתקיים ויהי כן.

ואמרה השירה, כי בסוף ישיב נקם לצריו ולמשנאיו ישלם, והטעם, כי הם עשו כל הרעות עמנו לשנאתו של הקב"ה, כי לא ישנאו את ישראל בעבור שעשו ע"ז כהם,  רק בעבור שלא יעשו כמעשיהם,  ויעבדו את הקב"ה וישמרו את מצוותיו, ולא יתחתנו בהם ולא יאכלו מזבחיהם,  ויבוזו ע"ז שלהם ויבערו אותה ממקומותיהם, וכעניין שאמר (תהלים מד, כג) "כי עליך הורגנו כל היום", אם כן לשנאתו של הקב"ה יעשו בנו כל הרעות האלה, והם צריו ומשנאיו ועליו להינקם מהם.

וזה דבר ברור כי על הגאולה העתידה יבטיח,  כי בבניין בית שני לא הרנינו גויים עמו, רק לעגו עליהם (נחמיה ג, לד) "מה היהודים האומללים עושים", והיו גדוליהם עבדים בהיכל מלך בבל וכולם משועבדים לו, ובימים ההם לא השיב נקם לצריו ולא כפר אדמתו עמו.

והנה אין בשירה הזאת תנאי בתשובה ועבודה,  רק היא שטר עדות שנעשה הרעות ונוכל, ושהוא יתברך יעשה בנו בתוכחות חימה, אבל לא ישבית זכרנו, וישוב ויתנחם ויפרע מן האויבים בחרבו הקשה והגדולה והחזקה, ויכפר על חטאתינו למען שמו, אם כן, השירה הזאת הבטחה מבוארת בגאולה העתידה על כורחן של מינין, וכך הזכירו בספרי (האזינו מג), גדולה שירה זו שיש בה עכשיו ויש בה לשעבר ויש בה לעתיד  לבוא ויש בה בעולם הזה ויש בה לעולם הבא, ולזה רמז הכתוב שאמר (פסוק מד): "ויבא משה וידבר את כל דברי השירה הזאת באזני העם", הזכיר "כל" להגיד שהיא כוללת כל העתידות למו, ואם היא קטנה בדבור,  כי ביאר להם ענייניהם הרבים.

ואילו היתה השירה הזאת מכתב אחד מן החוזים בכוכבים שהגיד מראשית אחרית כן, היה ראוי להאמין בה מפני שנתקיימו כל דבריה עד הנה לא נפל דבר אחד, ואף כי אנחנו נאמין ונצפה בכל לב לדברי האלקים מפי נביאו הנאמן בכל ביתו, אשר לא היה לפניו ואחריו כמוהו, עליו השלום.

לדברי הספורנו *) על פסוקי השירה הראשונים אחרי ההקדמה עיין דבריו בהקדמתו לפירושו לתורה (החלק המתייחס לספר בראשית ) וכן דבריו לשמות יט, ה ד"ה והייתם לי סגולה מכל העמים.

ספורנו שמות פרק יט פסוק ה: והייתם לי סגלה מכל העמים. אף על פי שכל המין האנושי יקר אצלי מכל יתר הנמצאים השפלים, כי הוא לבדו (המין האנושי) המכוון בהם, כאמרם ז"ל (אבות) "חביב אדם שנברא בצלם", מכל מקום אתם תהיו לי סגולה מכולם…

וכן דברי ספורנו לדברים כו, יח ד"ה וה' האמירך היום:

ספורנו דברים פרק כו פסוק יח: וה' האמירך היום: במה שהוא נכנס בברית עמך ולא עשה כן לכל גוי, נתן לך מעלה בזה.

להיות לו לעם סגולה: כדי שישיג בכם מה שחפץ להשיג מן המין האנושי כאומרו: "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו".

וביתר הדגשה בפרשת וזאת-הברכה ד"ה אף חובב עמים:

ספורנו דברים פרק לג פסוק ג:  אף חובב עמים: ואע"פ שאתה חובב עמים, כאומרך "והייתם לי סגולה מכל העמים", ובזה הודעת שכל המין האנושי סגולה אצלך. כאמרם ז"ל (אבות) חביב אדם שנברא בצלם. מ"מ כל קדושיו בידך.

וזהו קו אופייני לפרשן זה.

פסוק ח קשה הוא, הן בכלל והן בפרטיו. הרעיון הואכנראה זה, שבחירת ישראל כבר מצאה ביטויה בהסדר הכללי שנקבע לעמים וארצות, אבל בזה עדיין לא נתפרשו פרטי הכתוב. 

לשאלה ב3  נביא בזה מתוך המאמר על שירת האזינו למשה פרנק **) דברים המנוגדים לדעת הפרשנים שבגיליוננו: עמ' 129:

II הלקח מן העבר

                                                א. בחירת ישראל

דברים פרק לב:

ז: זכר ימות עולם בינו שנות דר ודר שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך:

ח: בהנחל עליון גוים בהפרידו בני אדם יצב גבלת עמים למספר בני ישראל:

ט: כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו:

את הפסוקים האלה (ז – ט) יש לראות כמפתח ליצירה כולה. מה כוונת המשפט הראשי "יצב גבולות עמים למספר בני  ישראל" ? …

המשפט "בהנחל עליון גוים" נותן תמצית הלקח של המשורר, שה' אוהב את ישראל מכל העמים, כפי שמוכיח ההמשך "כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו". אבל איך מבסס המשפט הראשי את הלקח הזה ? מה כוחו של המופת מגבולותיהם של שאר אומות העולם ? (מהי ההוכחה מגבולותיהם של שאר העמים?) את יחסו המיוחד של ה' לישראל אפשר להוכיח רק על פי גבולות הארץ שנתן ה' לישראל ולא לפי הגבולות שהציב לשאר האומות. לכן יש לפרש את המילה "עמים" לא בהוראה של גויים, גויי הארצות, אלא במובן של שבטים: שבטי ישראל, כי הוראתה הקדומה של המילה היא משפחה או שבט. בהוראה זו היא משמשת בכמה מקומות בתורה. (בראשית כח, ג; מח, ג; מט, י; דברים לג, ג,יט. ***) . כוונת הכתוב היא שהארץ נבחרה בשביל שבטי ישראל עוד מימים קדומים לפני היות עם ישראל בעולם. כשפלג ה' את המין האנושי לאומות, אמר ליצור לו עם שיהיה חלקו ונחלתו בעולם. עמד ובירר נחלה לשבטים שעתידים לקום מזרע האבות והציב גבולותיהם לדורות עולמים.

את אהבת ה' לישראל מוכיח המשורר במופת מוחשי שאין לכפור בו, בעובדה שה' הנחיל לשבטי ישראל ארץ טובה ורחבה. …נראה לנו שבמילים המסומנות – המודגשות טמונה חולשת פירושו וצמצום תפישתו את מגמת השירה.

                                                                                                                נחמה ליבוביץ

*)  עיין לזה מאמרו של יוסף ולק, ר' עובדיה ספורנו, הפרשן ההומניסט, ספר ניגר, הוצ' החברה לחקר המקרא,  ירושלים – תשי"ט, עמ' 277 – 302 .

**)  משה פרנק, שירת האזינו, תרביץ יח – תש"ז, עמ' 129-138 .

***) והשווה תפיסתו לדברי ספורנו לפסוק זה המובאים לעיל !!

ת  ש  ו ב  ו  ת         ל ג  ל  י  ו  נ  ו  ת         ל  ע  י  ו  ן       ב  פ  ר  ש  ת    ה  ש  ב  ו  ע 

ע  ר  ו  כ  ו  ת        ב  י  ד  י             י  צ  ח  ק           ר  י  י  נ  ר    

האזינו  [תשכ"ד – כ"ה ]                                    פרק לב

א.         1. ז – יב: ראשונה , כמה היתה כוונת הא-ל ית' להשיג זה התכלית בכל המין

האנושי בימות עולם ובשנות דור ודור, ואיך כשלא עלה זה, הגדיל ה' לעשות להעלות את ישראל אל גרם המעלות, כאשר יעשה באחרית הימים עם השרידים אשר יקרא. (=ראה פירושו לפסוק כו : אמרתי אפאיהם: אשאיר איזו פאה מהם … כאומרו: "כי בהר ציון ובירושלם תהיה פליטה, כאשר אמר ה', ובשרידים אשר ה' קורא" יואל ג, ה).

יג – כה: שנית, שנתן להם מקום נכון לעבדו בשמחה ובטוב לבב מרב כל, והמה מרו ושלמו רעה תחת טובה. ומי שהחטיא כוונתו עם כל אלה אין ספק שהוא ראוי לעונש נמרץ.

כו – לד: שלישית, שבגודל עוונם נפלו במכמורי רשעים והיו ראוים לכליון חרוץ, לולי חילול ה' שמנע מזה.

לה – לח: רביעית, הודיע סיבה אשר בגללה תהיה להם גאולה באחרית הימים.

לט – מג: חמישית, הודיע אופן הגאולה ונקמת הא-ל ית' על צרי עמו.

2. לדעת הספורנו מטרת השירה, להגיד צדקת הא-ל, שהוא א-ל אמונה – יעמוד בהבטחתו להיטיב עם ישראל וכאשר נקט במידת הדין אין עוול במידתו, וסופו שיגאלם וישלם לצריהם. המוטיב העיקרי מצוי בפסוק ד: הצור תמים פעלו … צדיק וישר הוא. יש בדברים אלו גם תוכחה לעם, שלמרות מידת הצדק שנהג כלפיהם - מרדו בו.

לדעת הרמב"ן אין מטרת השירה לומר דברי תוכחה לעם, השירה היא שטר עדות, שהבטחות ה' לעם ישראל יקוימו  ולהוכחה, שכשם שמצינו אנחנו שהתקיימו הנבואות בהיסטוריה כך גם יקוים החלק המיועד – הגאולה - לעתיד לבוא. המוטיב לרמב"ן כתוב בסוף השירה: פסוק מד: ויבוא משה, וידבר את כל דברי השירה הזאת … להגיד שהיא כוללת כל העתידות למו… ומפני שנוכחנו, שנתקיימו הדברים עד עתה - יחזק בטחוננו ונאמין ונצפה בכל לב לעתיד לבוא, שיתקיימו דברי האלוקים מפי נביאו.

3. האברבנאל כותב: החלק השני: בסיפור החסדים והטובות שעשה ה' ית' עם ישראל והוא כולל תשעה פסוקים, מן "הלה' תגמלו זאת" עד "וישמן ישורון ויבעט". החלק השני שהוא חלק החסדים שעשה ה' עם העם, ולכן התחיל כמתרעם כנגדם הלה' תגמלו זאת, רוצה לומר האם היה ראוי שיגמלו לה' אשר היטיב עבורם גמול רע אשר כזה שיזכור (כפי שהזכיר) בשירה, או שיאמר בניחותא: ראוי ומתחייב הוא שלה' אלוקינו תגמלו גמול טוב על זאת ההטבה שעשה עמכם והיא: שהוא הוא אביך קנך הוא עשך וכו'. האברבנאל מרגיש בקושי שבחלוקתו, שהרי הפסוק מתחיל בה"א השאלה וא"כ היא מקושרת לנאמר לעיל, והוא מציע שתהיה זו הצבת שאלה מעוררת תמיהה שהיא תוצאה מן הנאמר אח"כ ?! ובאשר להתעלמות מתפקידה של ה"א השאלה הדברים קשים עוד יותר.

ב.         1. למספר בני ישראל – לרש"י: בשביל מספר בני ישראל; ולפי – בהתאם למספר בני ישראל. לרשב"ם כנגד – בהתאם למספר בני ישראל. והמספר הוא 12 השבטים בני יעקב לפי רש"י בני ישראל הם ה- 70 נפש שירדו מצרימה. לרש"י - הציב – העמידן – קיימם – עמים – עמי העולם. לרשב"ם – הציב גבולות ממש – קבע את הגבולות של העמים, עמי כנען.

2. עמים כולל גם את ישראל, הציב את גבולות העמים כולם ולמספר בני ישראל את גבולם – נחלתם. לרשב"ם ולרש"י, עמים אינו כולל את ישראל. לבאור דאג ה' לעמים ולישראל.

3. בניגוד לבאור שאינו בפסוק זה יחס עדיף לישראל, שד"ל רואה בהעמדת המספר 70 אומות כנגד 70 נפש חשיבות וסימן להעמדת ישראל במרכז. למספר בני ישראל – בשביל מספר בני ישראל, הם טפלים  לישראל.

4. בבראשית פרק י במקום שנמנו בני נח, יש 70 שמות – שם חם ויפת וצאצאיהם – 70 ומאלה נפוצו כל העמים, זו האנושות כולה אחרי המבול.

5. לזכור את חסדיו של הבורא, שדאג לעם ישראל, השגחתו ובחירתו בהם.

6. יצב – כמו הציב בעבר, כמו אז ישיר משה, וכמו: ימצאהו, יסובבנהו, יבוננהו, יצרנהו… (בפסוק י).

7. בראשית פרק מח פסוק ד: ויאמר אלי הנני מפרך והרביתך ונתתיך לקהל עמים בראשית פרק מט פסוק י: לא יסור שבט מיהודה ומחקק מבין רגליו עד כי יבא שילה ולו יקהת עמים:

אבל בשירה אין רמז לשבטים, ה' בחר בעם ישראל !

ג.          1. ירמיה פרק י פסוק טז: לא כאלה חלק יעקב כי יוצר הכל הוא (חלקו)…

ירמיה פרק נא פסוק יט: לא כאלה חלק יעקוב כי יוצר הכל הוא (חלקו) …  

בהאזינו עם ישראל הוא חלקו של ה' בירמיהו אין האלילים חלקם של ישראל.

אך ירמיהו בוודאי הושפע ממטבע הלשון שכאן.

2. דברים פרק ד פסוק יט: ופן תשא עיניך השמימה וראית את השמש ואת הירח ואת הכוכבים כל צבא השמים ונדחת והשתחוית להם ועבדתם אשר חלק ה' אלקיך אותם לכל העמים תחת כל השמים:

ד.         1.       א. נראה לרש"י שיש סתירה בין "הצור", סמל לקושי, לקפדנות, לדין; ובין "תמים" שהוא ציון לרכות, לסבלנות, ללפנים משורת הדין.

ב. "פעל" במובן של גמול. פעולת שכיר – ויקרא יט, יג. ירמיהו כב, יג. ישעיהו מ, י.

2.       א. המילים צדיק וישר יכולות להתפרש כמנוגדות. צדיק היא הנוטה לרחמים, וישר – מידת הדין. והייתכן צדיק ושאינו ישר ?!

ועוד הרי אמר "כי כל דרכיו משפט, א-ל אמונה ואין עול" לשם מה הכפילות: צדיק וישר ? לכן פירש שצדיק – שהכל מצדיקים… וישר הוא – גמולו, פעלו ישר וראוי להצדיקו.

ב. ישר פעלו, המשפט והדין שלו. כדי להימלט מכפל הביטויים או מהניגוד לכאורה.

3.              א. בגלל "נבל – ולא חכם" ומה שבא אחרי זה.

תהלים פרק יד פסוק א: אמר נבל בלבו אין אלוקים השחיתו התעיבו … שאינם חושבים איזה עונש יבוא עליהם. ולא חכם – איזהו חכם הרואה את הנולד.

בעל באר יצחק מבאר: אין כסילות הפך הנבלה, כי הנבלה היא כפיות טובה, "נבל הוא ונבל שמו" (שמואל-א כה,כה). "ולא חכם" – שאינו מתבונן שימנע ה' מכל הטוב בעתיד. ועל כן פירש רש"י שני פירושים וזו גם הסיבה לסדר.

ב. בתחילה "עם נבל" ואח"כ: זכור ימות עולם… ימצאהו בארץ מדבר… כנשר יעיר קינו… שהטיב לכם בכל הטובות, וזה גם הסבר לסדר שנקט רש"י.