ויחי [ תשכ"ז ] | |||||||||||
|
|||||||||||
ג י ל י ו נ ו ת ל ע י ו ן ב פ ר ש ת ה ש ב ו ע
ע ר ו כ י ם ב י ד י נ ח מ ה ל י ב ו ב י ץ - ש נ ת ה ש מ ו נ ה ע ש ר ה
פרק מט ח - יב ברכת יהודה
א. בראשית פרק מט פסוק ט: גור אריה יהודה ...
מדרש רבה בראשית פרשה צח פסקה ז: "גור אריה יהודה" מלמד שנתן לו גבורה של ארי וחוצפה של גוריו.
מדרש אגדה: (עפ"י תורה שלמה, קיט) בתחילה "גור" כשלטון, ולבסוף "אריה" כמלך.
תרגום אונקלוס על בראשית פרק מט פסוק ט: שלטון יהי בשירויא ובסופא יתרבא מלכא מדבית יהודה (פירוש נתינה לגר: בתחילתו יהיה רק הרודה והשליט משבט יהודה - והוא דוד - ובסוף יגדל למלך והוא מלך המשיח).
רש"י בראשית פרק מט פסוק ט: גור אריה: על דוד נתנבא בתחילה גור (ש"ב ה, ב) "בהיות שאול מלך עלינו אתה המוציא והמביא את ישראל" ולבסוף "אריה" כשהמליכוהו עליהם. וזהו שתרגם אונקלוס "שלטון יהא בשרויא" - בתחילתו.
הכתב והקבלה: ימשילו לאריה שהוא החזק בחיות, ומדמו לאריה קטן לקלותו וזריזותו יותר מן האריה הגדול, לכן תפס שתי השמות, כי "גור" לבד יאמר גם על שאר החיות בהיותם קטנים, כמו שאמר (איכה ד, ג) "גם תנין חלצו שד הניקו גוריהן", והכוונה כאן גור שבמין האריה, והוא סמוך. וכן תרגם יונתן בן עוזיאל "מדמי אנא לך, לגור בר אריון". ולי נראה "גור" לשון חרחר, מלשון (תהלים קמ, ג)"כל יום יגורו מלחמות"; "החל רש והתגר בו מלחמה" (דברים ב, כז), וטעם "גור אריה" - אריה כשהתחרחרו בו, (איין אויפגערייצטער לאווע) כי אז הוא מסוכן ביותר.
1. מה ההבדל העקרוני בין פירושי רש"י לבין שני פירושי בעל הכתב והקבלה ? x 2. מה ראה רש"י שלא ללכת בעקבות בראשית רבה כאן ובכר עליו את פירושו של אונקלוס ? xx 3. שים לב: אע"פ שרש"י מסתמך כאן בפירושו על אונקלוס ("וכן תרגם אונקלוס") סטה גם במשהו מפירושו, במה סטה ולמה סטה ? x 4. למה לא פירש רש"י בדרך זו גם (דברים לג, כב) "דן גור אריה" ?
ב. בראשית פרק מט פסוק ט: גור אריה יהודה מטרף בני עלית ...
רש"י בראשית פרק מט פסוק ט: מטרף: ממה שחשדתיך ב"טרוף טורף יוסף חיה רעה אכלתהו" (בראשית לז, לג) וזהו יהודה שנמשל לאריה. בני עלית: סלקת את עצמך ואמרת "מה בצע כי נהרוג את אחינו ..." (בראשית לז, כו). וכן בהריגת תמר שהודה "צדקה ממני" (בראשית לח, כו), לפיכך "כרע רבץ כאריה" בימי שלמה (מ"א ה, ה) "איש תחת גפנו וגו' ".
xx 1. ומקשה בעל באר יצחק: איך נרמז זה בכתוב שחשד יעקב ליהודה בדבר זה, עד שהוצרך לומר, שיצא עתה מחשד זה, הלא אדרבה, יעקב אמר "חיה רעה אכלתהו" (בראשית לז, לג) - ואם כן לא חשד ביהודה ?! בעל באר יצחק מיישב קושייתו מתוך לשון פסוקנו, כיצד ? xx 2. ומקשה ר' דוד פראדו בעל משכיל לדוד: מה הביאו לרש"י לדרוש תרתי (שניהם, גם יוסף, גם תמר) אף על גב דלא כתיב אלא חד "טרף" ? ישב קושייתו מתוך דברי רש"י עצמם !
ג. בראשית פרק מט פסוק י: לא יסור שבט מיהודה ומחקק מבין רגליו עד כי יבא שילה ...
מדרש רבה בראשית פרשה צז (שיטה חדשה בב"ר, מתוך תורה שלמה עמ' 1809): עד כי יבא שילה, שעתידין כל אומות העולם להביא דורון למשיח בן דוד, שנאמר "בעת ההיא יובל שי לה' צבאות" (ישעיהו יח, ז) ... .
מדרש רבה בראשית פרשה צח פסקה ח: ... "עד כי יבא שילה" - זה מלך המשיח. "ולו יקהת עמים" - שהוא בא ומקהה שיניהם של אומות העולם.
מדרש רבה בראשית פרשה צט פסקה ז: "עד כי יבא שילה" - מי שהמלכות שלו. ... "ולו יקהת עמים" מי שאומות העולם מתקהלין עליו שנאמר (ישעיה יא, י) "שורש ישי אשר עומד לנס עמים אליו גוים ידרושו".
רש"י בראשית פרק מט פסוק י: "עד כי יבא שילה": מלך המשיח שהמלוכה שלו וכן תרגמו אונקלוס. ומדרש אגדה: שילה, שי לו שנאמר (תהלים עו,יב) "יובילו שי למורא".
בכור שור : בא לפרש מתי יבוא לו המלכות, ואמר: לא תעלה על לבך שתהיה בעניות עד שיבוא זמן מלכותך, כי לא יסור שבט וממשלה ממך, כי לעולם יחשבוך לגדול ... ותהא מחוקק גזרות, מצוות על אחרים, כלומר, עד כי יבוא שילה תהיה שוטר ומושל, אבל משבא שילה תהיה מלך, כי משבא יומו של שילה שנחרב, אז צמחה מלכות בית דוד, כדכתיב "ויטש משכן שילו ... וימאס באהל יוסף ... ויבחר בדוד עבדו ..." (תהלים עח, ס. סז. ע). אלמא (אם כן) בביאת יומו של שילה תלוי מלכות בית דוד ובישר לו יעקב שאז יהיה מלך, ועד ביאת שילה לא יהיה בשפלות, רק (יהיה) שבט ומחוקק, אבל משיבוא שילה "לו יקהת עמים", יקהלו אליו כל ישראל להמליכו כדכתיב ויבוא כל ישראל "באו חברונה להמליך את דוד ..." (דה"י-א יב,לט ).
1.מדוע לא הסתפק רש"י באחד משני פירושיו, מה אילצו להביא את שניהם ? x 2. מה ההבדל הרעיוני בין המדרש השני והשלישי דלעיל בפירוש "יקהת" ? 3. במה נבדל בכור שור עקרונית מן המדרשים ומרש"י וכיצד מפרש הוא בניגוד להם את מילת "יבוא" ? 4. מה הקושי במילים "עד כי" שאותו מיישב בכור שור ? 5. כיצד מפרשים המדרשים ורש"י את ה"א של "שילה" והיכן מצינו ה"א כזאת במקרא ?
השאלות המסומנות ב-x קשות והמסומנות ב-xx קשות ביותר, יענה כל אחד לפי דרגתו.
ג י ל י ו נ ו ת ל ע י ו ן ב פ ר ש ת ה ש ב ו ע
ע ר ו כ י ם ב י ד י נ ח מ ה ל י ב ו ב י ץ - ש נ ת ה ש מ ו נ ה ע ש ר ה ויחי [ תשכ"ז ] פרק מט ח - יב ברכת יהודה שאלה א עיקר מטרתה להבהיר ללומדים משהו מדרכי המדרשים והפרשנים. המדרש הראשון מיוסד - לפי דברי פרשן מדרש רבה ר' זאב וולף איינהארן (המכונה מהרז"ו) - על המידה העשרים ואחת מל"ב מידות של ר' אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי: מדבר שהוקש בשתי מידות ואתה נותן לו כח היפה שבשתיהן כיצד ? "צדיק כתמר יפרח" (תהלים צב, יג) - יכול כשם שהתמר אין לו צל ואין עושים ממנו כלים - כן הצדיקים ? ת"ל: "כארז" - מה ארז יש לו צל ועושין ממנו כלים - אף הצדיקים. יכול כארז - שאין עושה פירות ? ת"ל: "כתמר"! נמצאת אתה אומר ככח היפה שבשתיהן.
ואין פירוש זה רחוק מפשוטו של מקרא, כפי שהסבירו יפה בעל הכתב והקבלה בפירושו הראשון. אולם המדרש השני, זה שהשתמש בו רש"י, הולך באותה דרך שקרא לה פרופ' יצחק הינמן זצ"ל בספרו "דרכי האגדה" (ירושלים תשי"ד) על עצמאות חלקי הדיבור, ואלה דבריו שם: עמ' :108 ... אותן הדרשות המכניסות לתוך הפסוקים ניגודים שאינם נמצאים בהם, מקצתן כדי להראות איזו אפשרות שהמקרא עצמו לא התחשב בה, מקצתן אפילו לעקור את הוראת הכתוב הזה. הדברים אמורים למשל בכינויים מקבילים, שהאגדה רואה אותם כמתנגדים זה לזה. דוד המלך אומר: "שמעוני אחי ועמי" (דברה"י-א כח, ב) - אם "אחי" - למה "עמי", ואם "עמי - למה "אחי" ? ... אם אתם שומעים לי - "אחי" אתם, ואם לאו - "עמי" אתם, ואני רודה אתכם במקל (סוטה מ ע"א). ... אברהם קורא את עצמו בשם "גר ותושב", כלומר "אם רציתי דייר, ואם לאו - בעל הבית (ב"ר נח, ו); על-ידי כך מבליט המדרש את הפרדוכסיה הנמצאת בזה שאברהם מתחנן על אחוזת קבר, אע"פ שהוא בעל כל הארץ על יסוד הבטחת הקב"ה.
בדרך זו הלך רש"י לא אחת. ועיינו בראשית ב, יח ד"ה עזר כנגדו; שמות לד, ז ד"ה ונקה לא ינקה החל מן "ורבותינו דרשו". דברי רש"י שהובאו בשאלה ב כבר עסקנו בהם בגיליון ויחי תש"ך, שאז העמדנום מול דברי הרשב"ם והראב"ע והצבענו על מה שמצביעים רוב פרשני רש"י, אלא שלא הבין הרשב"ם את דברי רש"י. עיין שם. לעצם דבריו יש לומר, שאין כל ראיה מן הפרקים הקודמים, גם לא מצוות יעקב ליוסף, שידע יעקב עד יום מותו מה עשו האחים ליוסף. הרמב"ן סובר שלא ידע יעקב דבר. ואלה דבריו:
רמב"ן בראשית פרק מה פסוק כז: וידברו אליו את כל דברי יוסף: יראה לי על דרך הפשט שלא הוגד ליעקב כל ימיו כי אחיו מכרו את יוסף, אבל חשב כי היה תועה בשדה והמוצאים אותו לקחוהו ומכרו אותו אל מצרים, כי אחיו לא רצו להגיד לו חטאתם, אף כי יראו לנפשם פן יקצוף ויקללם, כאשר עשה בראובן ושמעון ולוי (להלן מט ג - ז). ויוסף במוסרו הטוב לא רצה להגיד לו, ולכך נאמר: "ויצוו אל יוסף לאמר: אביך צוה לפני מותו לאמר וגו', אנא שא נא פשע אחיך ..." ואילו ידע יעקב בעניין הזה, היה ראוי להם שיחלו פני אביהם במותו לצוות את יוסף מפיו, כי ישא פניו ולא ימרה את דברו, ולא היו בסכנה ולא יצטרכו לבדות מלבם דברים.
ונראים לי דבריו. כי אם לא שכח להוכיח את ראובן על מה שעשה לו, ולא יכול היה לסלוח לשמעון ולוי את מעשיהם בשכם, היאך לא יאמר דברים מפורשים וברורים, דברי תוכחה מרים על מה שעשו ליוסף ?! השאלה החשובה בגיליוננו היא שאלה ג. עסקנו בה בגיליון ויחי תש"ך והבאנו שם את דברי הרשב"ם והראב"ע בפירושו הארוך (אשר איננו בדפוסים שלנו אלא נמצא בהוצאת פרידלנדר 1878 .) עיין שם ביחוד דברי הרשב"ם הפולמוסיים. פסוק זה מעורר קשיים גם בחציו הראשון, גם בחציו השני. לתחילת הפסוק מקשים: הן "שבט" - אם הכוונה למלוכה - היה גם ביד שאול משבט בנימין, גם ביד המלכים מבית חשמונאי שהיו משבט לוי, הן סוף סוף סר השבט מיהודה בימי הגלות ? או שמא אין "שבט" - מלוכה דווקא ? עסקנו בבעיה זו - בגיליון ויחי תש"י (עיין שם). חציו השני "עד כי יבא שילה" אשר נאחזו בו הנוצרים כאחד מהוכחות לתורתם, נידון בספרותנו הפרשנית והויכוחית - רבות. וספר שלם עוסק רק בפירושים שניתנו לחצי השני של פסוקנו עד שלהי ימי הביניים. A. Posnanski: Schiloh, Ein Beitrag fÜr Geschichte der Messiaslehre. (Die Auslegung von Genesis 49,10 im Altertume bis zu ende des Mittelalters,) Leipzig 1904 ושם מובאים המקורות כולם בעברית. ונביא בזה קטע אחד מתוך הפולמוסים עם הנוצרים, (שם עמ' VL) ובחרנו דווקא בו, מפני שיש בו פירוש חדש, אחר לגמרי - לכוונת הפסוק. ספר מדרשי התורה שחיבר הקדוש אנשלמה אשתרוק זק"ל En Salomo Astruc - המאה ה- 14 - Barcelona ברלין 1899, עמ' :83 ופעם אחת פרשתי למקשים עלינו על פירוש זה הפסוק, וזהו שאמרתי להם, הלא ידעתם דברי תוכחות שהוכיח יעקב לבניו ראובן, שמעון, לוי. גם עתה אמר ליהודה כי ה' ישגיח עליו לתת לו הממשלה ויהיה רצוי אחיו. ובעת חטאו לא יסור שבט המכה בו והמייסרו והמוכיחו, העידו שלא תהיה לו הממשלה דרך ירושה שיהיה רשות נתינה ומכירה דלא למהדר מינה, (שאין המוריש יכול לחזור בו). אבל תהיה לו דרך ירושה שיהיה רשות למוריש להורישו פעם ושלא להורישו פעם, אבל לסוף תבוא לו הירושה, כן יעשה ה' למלכות יהודה כי בעת שיישמרו מחטוא תעמוד להם המלוכה ובעת יחטאו תסור מהם עד לבסוף והוא זמן הגואל, שתמלא הארץ דעה את ה', ולא יצטרכו לתוכחות. והוא יהיה המלך המשיח שיהיה מזרע יהודה שתתקיים לו המלכות ותהיה לו ולזרעו למורשה ויירשוה ירושת עולם. ופירשתי להם: לא יסור שבט המכה והמחוקק ... ליסרו בעת יחטא, עד שיהיה שלם, לא יצטרך להוכיח - והוא בימות המשיח ואז ימשול בכל העמים. וזה מורגל בלשון המוכיחים אומרים לנוכחים לא אסיר שבטי ותוכחתי מעליך עד אשר הבינותם וקבלתם דברי בשלמות.
(השם אנ הנספח לשמו של הרב הוא כמו שן=,Sen ועניינו "רבי", ובלשון ספרד הוא קיצור התואר.Señor)
נחמה ליבוביץ
ת ש ו ב ו ת ל ג ל י ו נ ו ת ל ע י ו ן ב פ ר ש ת ה ש ב ו ע
ע ר ו כ ו ת ב י ד י י צ ח ק ר י י נ ר
ויחי [תשכ"ז ] פרק מט ח - יב ברכת יהודה
א. 1. ההבדל העקרוני בין פירוש רש"י לבין פירוש בעל הכתב והקבלה הוא: הכתב והקבלה רואה בצירוף "גור אריה" מושג אחד, אריה צעיר, ומבחינה דקדוקית סמיכות, גור של אריה. ואילו רש"י רואה בשתי המילים שני מושגים וכאילו נאמר, גור ואריה יהודה.
2. רש"י הולך בדרך של הבנת ברכת יעקב לבניו לא כברכה לבנים בלבד, אלא כברכה לדורות, לעתיד - הוא מייחס את רוב הברכות למאורעות מסוימים בעתיד. מתוך כך הוא מעדיף את פירושו של אונקלוס ולא כפירוש הבראשית רבה המפרש את הברכה כציון תכונה של יהודה עצמו.
3. אונקלוס מפרש "גור אריה", גור - בתחילת שלטונו ואריה לעתיד לבוא - מלך המשיח. רש"י אינו מקבל את פירושו של אונקלוס על "אריה" כי אינו תואם את ההקשר המדבר על כח, מלחמות שעתידים להתחולל, ואילו מלך המשיח לעתיד לבוא מאפיין שלום והעדר שעבוד מלכויות.
4. אצלנו הנושא - יהודה, הנשוא - גור אריה. הנושא הזה יכול לשאת שני נשואים. ואילו דן - נושא; יזנק - נשוא-בלשון יחיד ואינו יכול לשאת שני נושאים. שנית, אצל יהודה נמצאות עובדות הסטוריות המאששות את משמעותן של הברכות ואילו לגבי דן לא.
ב. 1. יש רמז בביטוי "טרף", כי אין רגילים לומר על אויבים שהושמדו "טרף" ולכן בא המדרש כאן לומר אתה יהודה האריה אינך החיה הזו שעליה אמרתי שטרפה את יוסף, אינך הנושא ל "טרוף טורף יוסף" (בראשית לז).
2. מפני שאחרי "הטרף" נאמרו שני פעלים: כרע, רבץ, בזכות מעשה יוסף - כרע, ובזכות מעשה תמר - רבץ.
ג. 1. אם רש"י מביא שני פירושים סימן שש פגם בכל אחד מן הפירושים. הראשון חלש בגלל היו"ד של "שילה" וגלל הה"א. והיה צריך לומר עד כי יבא שלו. השני חלש בגלל הה"א של "שילה" ובגלל שזו מילה אחת ולא שתי מילים. והיה צריך להיות עד כי יבא שי לו.
2. זו דוגמא טובה לתפישות מנוגדות של ימות המשיח במדרשים. המדרש הגורס - מקהה שיניים ... רואה במלך המשיח כח חזק המדביר תחתיו עמים. המדרש הגורס שאומות העולם מתקהלין עליו .... רואה במלך המשיח המכנס ומושך אליו עמים בכוחו הרוחני ובהשפעתו החיובית.
3. לא המשיח יבוא אלא עד אשר הזמן יבוא, יגיע. לרש"י עד כי יבוא שילה - עד אשר יבוא המלך המשיח.
4. אין "עד" אצלו עד ולא אחר-כך, אלא עד ומשם והלאה.
5. לפי דעת כולם עד כי יבוא המלך המשיח שלו יובא שי. הפסוק מישעיה בא להוכיח שבעת ההיא יובא שי. ומה שנאמר לה' הכוונה למשיח המושל מלכות של צדק והעמים המביאים שי למשיח מתכוונים בזה להראות קבלת עול מלכות שמים, (נחמה). דוגמאות נוספות לה"א במקום וי"ו: בראשית יב, ח "אהלה". (ואולם עיין רש"י שם) אסרי לגפן עירה - עיר שלו ובדם ענבים סותה - סות שלו.
ח ז ק ח ז ק ו נ ת ח ז ק ! ! !
להמשיך לעסוק ולעמול בתורה.
|
|||||||||||
|
|||||||||||
|
|||||||||||