חוקת [ תשל"א ] | |||||||||||
|
|||||||||||
ג ל י ו נ ו ת ל ע י ו ן ב פ ר ש ת ה ש ב ו ע
ע ר ו כ י ם ב י ד י נ ח מ ה ל י ב ו ב י ץ - ש נ ת ה ש ל ו ש י ם פרק כ א פסוקים י - כ שירת הבאר – מדרשי שמות בחז"ל
א. במדבר פרק כא פסוק טז: ומשם בארה - היא הבאר אשר אמר ה' למשה אסף את העם ואתנה להם מים:
ולמה שמו של הקדוש ברוך הוא לא נזכר בה ? משל למה הדבר דומה ? לשלטון שעשה סעודה למלך. אמר המלך: פלוני אוהבי יש שם ? אמרו לו: לאו ! אמר המלך: אף אני איני הולך לשם. אף כאן אמר הקב"ה: הואיל ומשה אינו נזכר, אף אני איני נזכר שם.
רש"י במדבר פרק כא פסוק כ: במחקק: על פי משה שנקרא מחוקק, שנאמר (דברים לג, כא): כי שם חלקת מחוקק ספון. ולמה לא נזכר משה בשירה זו ? לפי שלקה ע"י הבאר. וכיון שלא נזכר שמו של משה לא נזכר שמו של הקב"ה. משל למלך שהיו מזמנין אותו לסעודה, אמר: אם אוהבי שם, אני שם, ואם לאו, איני הולך !
רשב"ם במדבר פרק כא פסוק יד: על כן יאמרבספר מלחמות ה': על אלו המסעות שחזרו לאחוריהם והקיפו את ארץ אדום. כדכתיב: ונסב את הר שעיר ימים רבים (דברים ב, א), וחזרו עד שפגעו בבאר שכתוב למעלה (במדבר כ, יט) אז יאמר, בספירת דברים ששיבחו להקב"ה והזכירו נסי ים סוף ונסים שנעשו בנחל ארנון ובאר, וגם אז ישיר ישראל בראותם עתה את הבאר, כי מתחילה לא אמרו שירה עליו, לפי שאז נענשו עליה משה ואהרן.
ומשם בארה: מאותו אשד הנחלים ומנביעתן, היתה הבאר נובעת ויצאה מן הסלע.
חזקוני במדבר פרק כא פסוק יח: חפרוה שרים : משה ואהרן, כדכתיב: "ודברתם אל הסלע" (לעיל כ, ח). במחקק במשענתם: כשהכה במטה עשה רושם בסלע ובקעו. לשון מחוקה על הקיר (יחזקאל ח, י).
אבן עזרא במדבר פרק כא פסוק טו: ונשען לגבול מואב: זהו "והוא יושב ממולי" (להלן כב, ה) ומשם נסעו ישראל אל המקום הנקרא "באר" כי ה"א בארה תחת "אל", כמו ה"א מצרימה. וזאת הבאר גם היא היתה פלא, ואיננה הבאר הנקרא "באר מרים" לפי דעתי, רק היה המקום שציווה משה וחפרוהו שרי ישראל במשענותם, ומיד נבקעו מים.
כרוה נדיבי העם: כפול כמשפט. במחוקק: ע"י מחוקקים כמו: "לבי לחוקקי ישראל" (שופטים ה, ט). וזו הבאר היתה במדבר רחוק מהיישוב, ומזה המדבר נסעו אל מתנה ומשם אל נחליאל… ודע כי אשד הנחלים והמדבר הנקרא באר, ומתנה ונחליאל כולם מקומות …
ר' יוסף אבן-כספי: משנה כסף – מצרף לכסף פסוק טז: היא הבאר: זה המעשה והאמירה היה עתה ולא היה בזה פלא כמו הצור והסלע, רק שציווה משה לגדולי ישראל שיכרו שם באר וימצאו מים ברצון הא-ל, ולכן השיר לישראל.
אברבנאל : (דף קי) ואמר הכתוב "ומשם בארה", וכבר הודעתיך שיקרות האומר, שהבאר הנזכר כאן הוא הסלע שהכה משה בקדש, כי למה הזכיר הכתוב כאן, שלא במקומו ? … ועוד: איך יתכן בהיות משה ואהרון אבלים וחפויי ראש על גזירת מיתתם ושלא יבואו אל הארץ אז ישיר ישראל את השירה הזאת – ורועיהם ומנהיגיהם בלב רע ?! ועוד: כי איך יאמרו על הסלע "באר חפרוה שרים, כרוה נדיבי העם במחוקק במשענותם", כי הנה הסלע אשר היה בקדש לא נגעה בו יד אדם להוציא מים ממנו אלא משה ?! ולכן נראה לי, ששאר הפעמים נתן הקב"ה מים לישראל על דרך הפלא. אבל היה זה כאשר ישראל היו שואלים אותם ומתרעמים עליהם, ומפני ההכרח היה שולח להם מים לשתות, אבל המקום הזה "בארה" נקרא כן, לפי ששם הקב"ה מעצמו, מבלי שישאלו ממנו ישראל מים, אמר אל משה: "אסוף את העם ואתנה להם מים" רוצה לומר: מבלי שאלתם ובקשתם … והנה ישראל בראותם שהקב"ה היה נותן להם מים ברצון פשוט ושמחה, לא מכח תרעומת, נתנו לפניו שירה רבה, ברכות והודאות לשמו הגדול. וזהו שאמר: " היא הבאר אשר אמר ה' ", ר"ל, זה היה הבאר אשר נתנה הקב"ה מעצמו ולא בשאלת שואלים. כי שאר הבארות נתנן מתוך התרעומת ולכן "אז ישיר ישראל" כי בשאר הפעמים לא נתנו שירה על המים לפי שהיו באים בכעס ומתוך צעקות ותלונות אבל כאן נתנו שירה ואמרו "עלי באר ענו לה" רוצה לומר שיענו ויאמרו הכל: "עלי באר … .
1. מהו הקושי בפסוקנו שאותו משתדלים כל הפרשנים ליישב ?
2. כמה דעות שונות נאמרו בדברי המפרשים הנ"ל ?
x 3. מה פירוש דברי התנחומא "לא נזכר שמו של משה שם" , היכן ? ועיין דברי רש"י המקצר את דברי התנחומא.
x x 4. למה הוסיף הרשב"ם את המילים "בספירת דברים" ולמה לא אמר בפשטות, אז שבחו להקב"ה והזכירו נסי ים סוף … .
ב. במדבר פרק כא פסוק יח: … וממדבר מתנה: פסוק יט: וממתנה נחליאל ומנחליאל במות: פסוק כ: ומבמות הגיא אשר בשדה מואב ראש הפסגה ונשקפה על פני הישימון:
1. מסכת נדרים דף נה ע"א, ע"ב: מאי דכתיב "וממדבר מתנה וממתנה נחליאל ומנחליאל במות" ? אמר ליה: כיון שעושה אדם את עצמו כמדבר, שהוא מופקר לכל ( רש"י: ללמד תורתו לכל),תורה ניתנה לו במתנה (מהרש"א: תורתו מתקיימת בידו), שנאמר: וממדבר מתנה. וכיון שניתנה לו במתנה, ניחלו (נחלתו) א-ל, שנאמר: וממתנה נחליאל. וכיון שניחלו א-ל, עולה לגדולה, שנאמר: ומנחליאל במות. ואם הגביה עצמו, הקדוש ברוך הוא משפילו, שנאמר: ומבמות הגיא, ולא עוד, אלא ששוקעין (וי"ג ששוקפין) אותו בקרקע שנאמר: ונשקפה על פני הישימון (רש"י: שוקפין אותו בארץ כמו המשקוף). ואם חוזר בו - הקדוש ברוך הוא מגביהו, שנאמר: כל גיא ינשא (ישעיהו מ, ד).
הרשב"א : ב"עֵין יעקב" מסכת ברכות דף לב ע"א: ד"ה אמר הקב"ה: כלום אשכח עולות: יש משתבשים וחושבים, שהם ז"ל מפרשים הכתובים הבאים בהגדותיהם כיוצא בזה על צד האמת, כמו שפרשוהו בהגדות, וכאילו עשו כאן "עולה" בשורוק כמו "עולה" בחולם, וכן "מרחם בן בטנה" - פטר רחם הבא מן מבטן, וכן "אלה" ו"אנכי", ובזה ישתבשו רבים.
ונחלקו לשתי כתות: כת (אחת) מהם מצד נטותם לדברי חז"ל וסומכין על מה שאמרוהו, חושבים כי כך פירוש המקראות באמת, אחר שבא בדבריהם ז"ל כך. וכת (שנייה) מהם משתבשים יותר, ונוטים אל צד הכפירה, שחושבים כי כן היתה דעתם בפירוש המקראות ההם, וחוזרים וגוזרים, שזה שיבוש מהם, (שכאן השתבשו חז"ל ולא הבינו שאין זה פשוטו של מקרא), ולזה יצאו לשיבוש גדול ממנו, ותולים השיבוש בכל מה שאמרו גם בפירושי התורה ובמצוות, ואלו סכלים באמת ונגד פניהם נבונים, וכדי לסלק שני השיבושים האלה צריך אני להעיר ולפרש כוונתם בכל כיוצא בזה: דע, שעיקר הכתוב הזה לומר, שישראל ראשית המחשבה בבריאת העולם השפל, מפני שהם מקבלי התורה, שבה ובמצוותיה עמדו על ידיעתו ית', ועל מה שרצונו ית' מן העבודה, והוא אומרו (שמות ד, כב) "בני בכורי ישראל", ואמר (ירמיהו ב) "קודש ישראל לה', ראשית תבואתו". ואמרו חז"ל: "מחשבתן של ישראל קדמה לכל". והוא שדימה כאן לאשה עם עוּלה, שהוא פרי בטנה, ואמרו שאהבתו ית' עליהם חזקה מאהבת האם לבן, לומר שלא ישכחם לעולם על שום חטא, באומרו (דברים ד, לא)"לא ירפך ולא ישחיתך ולא ישכח את ברית אבותיך", והוא אומרו כאן: "ואנכי לא אשכחך". ומן הידוע שאי אפשר לאשה להמיר את בנה או להסתפק בו אם הוא בנה או לא, אחר שהוא פרי בטנה, מה שאין כן באב, על כן דימה הכתוב עניין ישראל לאביהם שבשמים לאישה עם בן, לומר שלא ימירם באומה אחרת. ומפני שקיום ישראל בעשיית מצוותיו ית' ובתשובה בעת נטותם מהם, והתשובה תשלם עם עשיית הקרבנות, וקבע להם עוד עולות בבקר ובערב והם התמידים שמכפרים על הכל ואף על הרהורי הלב, וקבע להם קרבן אחד מחויב והוא פטר הרחם, לזכור נפלאותיו שפדאנו מכל נזק ביום הכותו כל בכור בארץ מצרים, לפיכך יאמר כאן: "כלום אשכח עולות ופטרי רחמים", כאילו נקוד "עולה" (בחולם) ובן בטנה פטר רחםֽ ואין הכוונה להם, רק להכניס ביאור העניין בלשון הפסוק לרמז וזכר. וכן מילת "אלה" ומילת ו"אנכי"ֽ והכוונה לרמז וזכר שנתכפר להם עוון העגל, שהיה מחייב שיהיו נשכחים בו מן העולם, כאומרו (שמות לב) "הרף ממני ואשמידם", ועם כל זה נתרצה להם הקב"ה עם התשובה אחר שקבלו בסיני את תורה. ושמו (חז"ל) מילות "אלה", ו"אנכי" לרמז ולזכר, וזה מנהג חז"ל במקומות אחרים ... ובוודאי אין כוונתם להוציא פסוקים מידי פשוטם אלא כל זה מחכמתם לקבוע דברים הצריכים ונכבדי העניין, גדולי התועלת, בלשונות לא תשכח זכירתם.
תורה תמימה לספר במדבר פרק כא פסוק יח (אות יח): הנה אין ספק אשר כלל דרשה זו וכיוצא בה ... נאמרו על דרך רמז ואסמכתא ומשל, על דרך המוסר או לתכלית שלא ישכח זיכרון המאמרים, יען כי מעיקר הדין אסור לכתוב דברים שבעל-פה ורק צריך לשננם בעל-פה (ובזמן הזה הותר מפני קוצר הדעות) והיו מחפשים אמצעים להקל על הלומדים ועל כח זיכרונם, ועשו סימנים לכל דבר... אמנם חקרתי ומצאתי, כי אע"פ כן, אין מדרך חז"ל להסמיך דרשות כאלו על לשון איזה פסוק שהוא, אם לא שיש להם איזה דקדוק והערה בלשון הפסוק ההוא שאינו מיושב לפי פשוטו כמו שהערנו כמה וכמה פעמים בחיבורנו זה, וכאשר ימצא המעיין הנבון בכל המקומות שבאו דרשות כאלה וידקדק בעמקי תכונת הלשון או הסדר, וכדומה. ... ולכן סמכו חז"ל לסמוך על לשונות אלו לרמז וסימן לדרכי המוסר והמידות בענייני תורה כמו שכתבתי, והעניין מבואר.
הסבר מהו אפוא "הדקדוק" ו"ההערה" שגרמו לדרש !
2. תרגום אונקלוס במדבר פרק כא פסוק יח: וממדברא אתיהיבת להון (ניתנה להם הבאר).
תרגום אונקלוס במדבר פרק כא פסוק כ : ומרמתא לחיליא די בחקלי מואב ….
בכור שור פסוק יח: וממדבר מתנה: כלומר, חשיבות גדולה באותה באר, כי ממדבר וממקום צמאון ניתנה להם מתנה ושמחו ונתענגו בה, כי ארץ ערבה ושוחה, ארץ ציה וצלמות היתה למוצאי מים, ולאפיקי גאיות. פסוק יט: וממתנה נחליאל: לא היתה כשאר בארות שנובעין במקומן אלא משניתן נהתגבר והיה לנחל גדול וחזק, כי "אל" לשון חוזק, כדכתיב "ואת אילי הארץ לקח" (יחזקאל יז, יג). וכן כתוב "ויצאו מים רבים" (במדבר כ, יא). פסוק יט: מנחליאל במות: משנעשה נחל מרוב המים, היו עולים המים על הבמות. ומהבמות היה יורד לעבר ההר בגיא ונמשכת אצל "ראש הפסגה": הנשקפה הנראית על פני הישימון המדבר, כמו "ובתוהו ילל ישימון" (דברים לב, י) לשון שממה ומדבר. ואותה פסגה היתה גבוה ונראית ונשקפת על פני כל המדבר, והיתה הנאה גדולה להולכי המדבר שהיו רואים הפסגה ויודעים שהמים נמשכים בגיא שאצלה, ובאים שם לשתות הם ובהמתן להיקרר ולהתעדן.
א. מה ההבדל ביניהם בפירוש פסוקנו ?
ב. לשם מה מוסיף בכור שור את דבריו האחרונים "והיתה הנאה גדולה …" ?
השאלות המסומנות ב- xקשות והמסומנות ב - xx קשות ביותר, יענה כל אחד לפי דרגתו.
ע ל ו ן ה ד ר כ ה ל ה ו ר א ת פ ר ש ת ה ש ב ו ע
ע ל - פ י ה ג ל י ו נ ו ת ש ל נ ח מ ה ל י ב ו ב י ץ - ש נ ה ת ש ל" א חוקת [תשל"א ] פרק כ א פסוקים י - כ שירת הבאר – מדרשי שמות בחז"ל
קטע זה שבו עוסק גיליוננו ועד סוף פרקנו קשה הוא מכמה בחינות. גם מבחינה לשונית (מלים שאין להם אח או שספק אם יש להם אח במקרא) "והב" "ונירם", "ונשים"; גם מבחינה עניינית: שלוש פעמים מובאות ציטטות (מתוך ספר מלחמות ה': מתוך "השירה" אשר שר ישראל "אז": מתוך דברי "המושלים") ובכל אחד מן המקרים אין הדבר ברור באיזו מילה נגמרת הציטטה, ואף לא תמיד ברור מהיכן היא מובאת ובאיזו הזדמנות ועל ידי מי נאמרה לראשונה, מה הוא "ספר מלחמות ה' "? מי הם "המושלים" ? באיזו הזדמנות שר ישראל את "השירה הזאת" ?
לשאלה ראשונה עיין גיליון חוקת תש"ז; לשאלה שניה עיין גיליון חוקת תשי"א.
גיליוננו עוסק רק בשירה ובפרקים שלאחריה, הקשר לבינה לבין המסופר בפרק כ הוא עניינה של שאלה ראשונה, ומשולב בה גם הדיון בשאלה מי הם "השרים" ו"נדיבי העם" ולמה בכלל נאמרה "שירה" על באר זו. יצוין כאן שהמילים "היא הבאר אשר אמר ה' " הן הן המעוררות את הפרשנים לומר מה שאמרו. שהרי מילים אלה מדברות על הבאר כעל באר ידועה כבר מלפני כן.
(והשווה שמות ו, כו: הוא משה ואהרון יז: הם המדברים … ורש"י שם. במדבר ז, ב: הם נשיאי המטות הם העומדים על … ועיין גיליון נשא תשי"ז)
שאלה ב מוקדשת לדרכי חז"ל בדרשותיהם והפעם בדרשת שמות. דברי הרשב"א חשובים לנו ביותר, מאחר ששני סוגי הטועים "המשתבשים" קיימים גם היום, ויושם לב לכך, שלדעת הרשב"א הסוג השני מסוכן מן הראשון, אולי בימינו – בחוגים מסוימים – גדולה סכנת הראשון לא פחות מסכנת השני.
לדברי הרשב"א הללו ישווה הלומד את דברי הרמב"ם הבאים: (הובאו בגיליון כי תצא תשכ"ג)
מורה נבוכים: חלק ג פרק מג: אבל ארבעת מינים שבלולב כבר אמרו חכמים ז"ל בכך טעמים מסוימים על דרך הדרשות אשר דרכם ידוע אצל מי שמבין דבריהם, והוא, שהם אצלם כעין המליצות הפיוטיות, לא שכך הוא עניין אותו הכתוב. ונחלקו בני אדם בדרשות לשני חלקים: חלק נדמה לו, שהם אמרום על דרך ביאור עניין אותו הפסוק, וחלק (שני) זלזל בהן ועשאן ללעג, כי הדבר פשוט וברור שלא זה הוא עניין הכתוב. ואותו החלק (הראשון – התופסים דברי חז"ל כפשוטם) ) נאבק ונתווכח על אימות הדרשות לפי דמיונו וההגנה עליהן, ודימה שכך הוא עניין הכתוב, ושמשפט הדרשות כמשפט הדינים המקובלים. ולא הבינו שתי הכיתות שהם על דרך המליצות הפיוטיות אשר לא יסופק עניינם לבעל תבונה, ונתפרסמה דרך זו באותו הזמן ונשתמשו בה הכל, כדרך שמשתמשים הפייטנים במאמרים הפיוטיים. אמרו ז"ל תני בר קפרא: "ויתד תהיה לך על אֲזֵנֶך" (דברים כג, יד) - אל תקרא על אֲזֵנך אלא אוזנך, מלמד שאם ישמע אדם דבר מגונה יתן אצבעו בתוך אזנו (כתובות טו א). מי יתן וידעתי האם התנא הזה לדעת הסכלים הללו, כך סבור בפירוש פסוק זה, ושזה הוא עניין המצווה הזו, ושהיתד היא האצבע ואֲזֵנך הם שתי האזניים, אינני חושב שמי שהוא משלמי הדעת יסבור כן , אלא זו מליצה פיוטית נאה מאד , זירז בה על מידה נעלה, והוא - כשם שאסור לומר דבר מגונה כך אסור לשמעו, והסמיך את זה לפסוק על דרך המשלים הפיוטיים. וכך כל מה שאומרים בדרשות "אל תקרי כך אלא כך", זהו עניינו. וכבר יצאתי מן העניין, אלא שהוא תועלת שצריך לה כל בעל דעה מאנשי התורה והרבניים, ואחזור להמשך דברינו.
והשווה לפרשת השמות גם מסכת גטין ז, א את הפסוק ביהושע טו, כב: וקינה ודימונה ועדעדה.
מסכת גיטין דף ז ע"א: אמר ליה רב הונא בר נתן לרב אשי: מאי דכתיב "קינה ודימונה ועדעדה" ? אמר ליה: מתוותא (מתחומה) דארץ ישראל קחשיב ! (הפסוק מונה ערי ארץ ישראל) אמר ליה: אטו אנא לא ידענא דמתוותא דארץ ישראל קא חשיב (וכי אני לא ידעתי שהפסוק מונה ערי ארץ ישראל) ? אלא רב גביהא מארגיזא אמר בה טעמא: כל שיש לו קנאה (רש"י: כעס מחמת שציערו חברו) על חברו ודומם (ומעביר על מידויו) שוכן עדי עד עושה לו דין (מעניש את הרשע).
פירוש המוסר הנדרש: המידה הטובה שבשתיקה ובסבלנות – הבטחון בה' שיריב ריב הצדיק.
נחמה ליבוביץ
ת ש ו ב ו ת ל ג ל י ו נ ו ת ל ע י ו ן ב פ ר ש ת ה ש ב ו ע
ע ר ו כ ו ת ב י ד י י צ ח ק ר י י נ ר (שנה שלישית) חוקת [תשל"א ] פרק כ א פסוקים י - כ שירת הבאר – מדרשי שמות בחז"ל
א. 1. האם זו הבאר שעליה מדובר בפרק כ או זו באר שלא שמענו עליה כלל. למה לא נאמר גם כאן כמו בשירת הים "אז ישיר משה ובני ישראל" ? למה דווקא בבאר זו אמרו שירה ולא בצור או בסלע ?
2. שלוש דעות: מדרש תנחומא, רש"י וחזקוני – הכוונה כאן למי מריבה פרק כ. לרשב"ם זו הבאר של מי מריבה אלא שפגשו בה שנית. ראב"ע, אבן כספי ואברבנאל – זו באר שלא שמענו עליה עד כה.
3. שם – בשירה הזו, (בפסוק יז) כמו שנאמר בשירת הים: אז ישיר משה ובני ישראל.
4. "אזי יאמר בספירת דברים ששבחו להקב"ה" כך מפרש הרשב"ם "ספר מלחמות ה' " = סיפור מלחמות ה', שספרו אז. וכך גם מפרש רש"י את המונח "ספר מלחמות ה' ".
ב. 1. אילו היה מדובר בפשטות על מסעות המדבר, היה הכתוב אומר כדרכו, בתוספת הנשוא: "ויסעו … ויחנו". או משם נסעו בארה, ומבארה נסעו המדברה וכו'. ועוד שלא נמסרו שמות אלו בין שמות מקומות החניה בפרשת מסעי. שינויים אלו אומרים דרשני ! ועיין רש"י לדברים א, א: בין פארן ובין תפל ולבן, המוציא שמות אלה ממשמען, מפני הטעם, ש"חזרנו על כל המקרא ולא מצינוו מקום ששמו תופל ולבן".
2. א. האם כאן שמות מקומות או שהמילים מתנה נחליאל הן מילים בעלות משמעות ולא שמות עצם פרטיים. לאונקלוס ולרשב"ם הם שמות מקומות. ובכור שור מוצא משמעויות ורמזים במילים אלו. או: לאונקלוס ובכור שור הנושא (הנסתר) – הבאר. לפי הרשב"ם הנושא (הנסתר) – ישראל.
ב. לפי בכור שור נמשך השיר עד סוף פסוק כ, כי למה צריך היה לומר "ונשקפה על פני הישימון" – הרי בשום מקום לא מצינו שיביא הפסוק גם תיאור הנוף למקום החנייה, על כן מוסיף בכור שור, על פי המשמעות בה מתפרשות לו המילים, גם "והיתה הנאה גדולה וכו', שהיו רואים הפסגה ויודעים שהמים נמשכים בגיא שאצלה, כמקבילה מבמות הגיא, ראש הפסגה ונשקפה וכו'.
(על דרכים מיוחדות של חז"ל לדרוש פסוקים באופן הרחוק מפשוטו של מקרא עיין בספר "פירוש רש"י לתורה", נ. ליבוביץ מ. ארנד, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה עמ' 338 ואילך.)
|
|||||||||||
|
|||||||||||
|
|||||||||||