ע  ר  ו  כ  י  ם    ב  י  ד  י    נ  ח  מ  ה    ל  י  ב  ו  ב  י  ץ  - ש נ ת    ה ש מ ו נ ה   ע ש ר ה

                             פרק כד פסוקים נ - סז  

א. בראשית פרק כד פסוק נ:  ... מה' יצא הדבר לא נוכל דבר אליך רע או טוב: 

רש"י בראשית פרק כד פסוק נ: לא נוכל דבר אליך: למאן בדבר הזה, לא על ידי תשובת דבר רע ולא על ידי תשובת דבר הגון וניכר, לפי שמה' יצא הדבר, לפי דבריך שזימנה לך.

רשב"ם: לא נוכל דבר אליך רע או טוב: לא הסתירה ולא הבניין תלוי ברצוננו, כי על כורחנו - רוצים ולא רוצים - כי הקב"ה עשה שהיכולת בידו.

x 1. מה קשה לכל אחד משני המפרשים ?

x 2. מה ההבדל שבין שני הפירושים ?

ב. בראשית פרק כד פסוק נ:  ... מה' יצא הדבר ... 

ר' אברהם בן הרמב"ם: מורה שאע"פ שהיו עובדי ע"ז היה זה על דרך עבודת המיוחדים שבהם מאמונתם שהיא אמצעי.

1. מה קשה לו ? (השווה דבריו להלן ל, כז: ויברכני ה' בגללך: וזה מורה כי עבודתו לע"ז  כעבודת הגדולים בין עובדיה) .

2. הסבר דבריו !

ג. בראשית פרק כד פסוק נח: ויקראו לרבקה ויאמרו אליה התלכי עם האיש הזה ? ותאמר: אלך:

רש"י בראשית פרק כד פסוק נח : ותאמר אלך: מעצמי ואף אם אינכם רוצים.

1. דברי רש"י אלה תמוהים, הסבר במה ?

2. בעל דברי דוד על פירוש רש"י מעיר לדבריו אלה: דקדקה בלשונם והבינה שאינה שאלת ספק אלא קושית תמיהה. 

הסבר מהיכן בדבריהם דקדקו זאת.

ד. בראשית פרק כד פסוק סב: ויצחק בא מבוא באר לחי ראי והוא יושב בארץ הנגב:

בראשית פרק כד פסוק סג: ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב 

וישא עיניו וירא והנה גמלים באים:

מדרש רבה בראשית פרשה ס פסקה יד: ויצחק בא מבוא - אתא מן למיתי (בא מלבא = בא מלהלך) ולהיכן הלך ? לבאר לחי רואי. הלך להביא את הגר, אותה שישבה על הבאר ואמרה לחי העולמים: "ראה בעלבוני". 

מדרש תנחומא ישן:  "ויצחק בא מבא באר לחי ראי" ואחר כך: "ויוסף אברהם ויקח אשה" (כד, א). אלא בשעה שנטל יצחק לרבקה אמר יצחק: "נלך ונביא לאבי אשה". היא הגר - היא קטורה. דכתיב: "ויצחק בא מבא באר לחי רואי" - אותה שכתוב בה: "על כן קרא לבאר באר לחי ראי"

מדרש רבה (הנ"ל): "ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב" - אין שיחה אלא תפלה שנאמר (תהלים קב, א): "תפלה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו", וכן הוא אומר: (שם נה, יח) "ערב ובוקר וצהרים אשיחה ואהמה".

מדרש רבה בראשית פרשה סח פסקה ט: א"ר יהושע בן לוי: אבות הראשונים התקינו שלש תפלות. אברהם תקן תפלת שחרית שנאמר (בראשית יט, כז ) "וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם את פני ה' ", ואין עמידה אלא תפלה שנאמר (תהלים קו, ל): "ויעמוד פנחס ויפלל". יצחק תקן תפלת מנחה שנאמר (בראשית כד, סד ) "ויצא יצחק לשוח בשדה" ואין שיחה אלא תפלה שנאמר (תהלים קמב, ג) "אשפוך לפניו שיחי". יעקב תקן תפלת ערבית שנאמר "ויפגע במקום" ואין פגיעה אלא תפלה שנאמר (ירמיה ז, טז) "ואל תשא בעדם וגו' ואל תפגע בי".

רש"י בראשית פרק כד פסוק סב: מבוא באר לחי ראי: שהלך להביא הגר לאברהם אביו שישאנה .

רש"י בראשית פרק כד פסוק סג: לשוח:  לשון תפלה כמו (תהלים קב, א) "ישפוך שיחו".

1. מקובלנו שאין רש"י מביא דברי מדרש אל אם כן יש קושי בפסוק המתיישב על ידי אותו מדרש. מהו הקושי המתיישב על ידי המדרש הראשון ? (על החזרת הגר)

2. למה לא הסתפק המדרש על "ויצא יצחק לשוח" בהבאת הפסוק הראשון (תהלים קב, א) והוסיף עליו גם את השני (נה, יח) ?

xx 3. למה לא הביא המדרש את הפסוקים כסדרם בספר תהלים ?

x 4. השווה לדברי רש"י את דברי הרמב"ן הבאים: 

רמב"ן בראשית פרק כד פסוק סב: ... והנה יצחק בא מן הבאר ההיא אל עיר אחרת אשר היתה בדרך עירו, ויצא לפנות ערב לשוח בשדה עם רעיו ואוהביו אשר שם, ומצא את העבד ורבקה והלכו כלם יחדו אל עירו, ויביאה האהלה שרה אמו.

הסבר למה נמנע רש"י לפרש את המילה לשוח מלשון "שיחה" סתם, כדרך שפירשה הרמב"ן, מה אילצו ללכת בדרך המדרש ?

ה. בראשית פרק כד פסוק סד: ותשא רבקה את עיניה ותרא את יצחק ותפל מעל הגמל:

רש"י בראשית פרק כד פסוק סד: ותרא את יצחק: ראתה אותו הדור ותוהא (ס"א ותמהה) מפניו .

ותפל:  השמיטה עצמה לארץ, כתרגומו "ואתרכינת" הטתה עצמה לארץ ולא הגיעה עד הקרקע כמו "הטי נא כדך" ארכיני (שמואל-ב כב, י) "ויט שמים" - וארכין לשון מוטה לארץ, ודומה לו (תהלים לז, כד) "כי יפול לא יוטל" כלומר, אם יטה לארץ - לא יגיע עד הקרקע.

אבן עזרא בראשית פרק כד פסוק סד: וטעם ותפל מעל הגמל: ברצונה, כמו "ויפל על פניו" (במדבר טז, ד). והפסוק הבא מאוחר הוא מוקדם, כי "ותאמר אל העבד" וכבר אמרה אל העבד.

ר' אליהו מזרחי: לדברי רש"י: הדור בלבושו, וחשבה שהוא שר משרי הארץ ותוהה מפניו דאם לא כן - למה נפלה מעל הגמל. וליכא למימר: אין מוקדם ומאוחר בתורה, ופסוק "ותאמר אל העבד" הוא קודם "ותפול", דבחד עניינא מאי דמוקדם מוקדם, ומאי דמאוחר מאוחר.

1. מה קשה לרש"י בפסוקנו ?

2. לשם מה מביא רש"י את הפסוקים שמות ב, כב  ו-כד, יד, הלא אין בהם מילת נפילה ?

x 3. ולמה בהביאו את הפסוק מתהלים לז "כי יפול לא יוטל" שבו מופיעה מילת נפילה יאמר שהוא רק "דומה" לפסוקנו, ואילו בשני הפסוקים הקודמים אמר שהם כמו פסוקנו ?

4. במה מסכים ראב"ע עם רש"י ובמה הוא מתנגד לו ?

x 5. התוכל להביא ראיה מפסוקי פרקנו נגד טענת הרא"ם ולהגנת תפיסת הראב"ע ? 

x 6. מהי חולשת פירוש הראב"ע גם אם לא נקבל את טענת הרא"ם ?

השאלות המסומנות ב-x קשות והמסומנות ב-xx  קשות ביותר, יענה כל אחד לפי הבנתו.

ע  ל  ו  ן    ה  ד  ר  כ  ה     ל  ה  ו  ר  א  ת    פ   ר   ש   ת    ה   ש   ב   ו   ע

ע ל  -  פ י   ה ג ל י ו נ ו ת    ש ל      נ ח מ ה    ל י ב ו ב י ץ  - ש נ ה    ת ש כ " ג

חיי שרה   [ תשכ"ג ]                             פרק כד פסוקים נ - סז  

בגיליון תש"ך עסקנו בסיפורו של העבד (פסוקים לה - מט) ובהבדלים הרבים והשונים שבין סיפור זה לבין סיפור הכתוב (פסוקים א - כז). הפעם עוסקים אנו בפסוקים אחדים שבסוף הפרק.

הסכמתם של בני משפחת רבקה שבאה בעקבות סיפור העבד ובהשפעתו, נאמרת בצורה מוחלטת: "לא נוכל דבר אליך רע או טוב". הקושי בביטוי האחרון בולט. "דבר מטוב ועד רע" כרגיל פירושו: לדבר כל דבר שהוא - ואם לא יכלו לדבר רע או טוב - כיצד זה המשיכו לדבר ? ולמה לא ידברו דבר טוב ?

רש"י הולך כאן בדרך שבה על הפרשן ללכת במקרה שהביטוי אם יפורש כמשמעו, בכל היקפו, אינו משתבץ להקשרו. במקרים אלה על הפרשן לצמצם את היקף הביטוי ולראותו כלשון גוזמא.

ועיין רש"י בראשית יח, יז   ד"ה אשר אני עושה

מא, מד ד"ה את ידו ואת רגלו

ראב"ע שמות    ט,  ו   ד"ה וימת כל מקנה מצרים

בשתי הדוגמאות הראשונות שהבאתי מפרש רש"י שהכוונה אינה לביטוי במלוא היקפו אלא בשטח מסוים אחד. לגבי עשיית ה' - עד כמה שהיא נוגעת לסדום, ולא כל עשייתו. לגבי שלטונו של יוסף - בשטח הצבאי. וכן במקומנו. לא כל דיבור נשלל, אלא דיבור של סירוב הוא הוא שנשלל. ו"טוב" ו"רע" אינו מתייחס לתוכן הדיבור אלא לצורתו.

בדרך זו הלך הרמב"ן בפרשו את הביטוי "מטוב ועד רע" 

רמב"ן בראשית פרק לא פסוק כד: מטוב עד רע: ... ופשוטו, השמר לך פן תדבר עמו לעשות לו טובה אם ישוב עמך מדרכו, או פן תפחידנו לעשות לו רעה אם לא יבוא עמך ...

גם כאן צומצם הביטוי "לדבר מטוב ועד רע" לדיבור על שיבה עמו מדרכו.

קושי אחר בפסוקנו נ, הוא מיאות שם ה' בפי נוכרים.

לשימוש התורה בשם הויה ובשם אלוקים ולהבדל שביניהם הקדיש קאסוטו שני פרקים שלמים בספרו "תורת התעודות וסידורם של ספרי התורה  *) ונביא אחדים מן הכללים שניתנים בספרו **)

... בשם ה' (משתמשת התורה) כשמדובר על אלוקי ישראל ביחס לעמו, או לאבותיו של עמו. ובשם אלוקים כשמדובר על האלוהות ביחס למי שאינו שייך לעם הנבחר.

בשם ה' כשהתוכן שייך אל המסורת הישראלית, ובשם אלוקים כשהתוכן שייך אל המסורת הבין-לאומית.

לפי זה יפלא השימוש בפסוקנו. ואולם קאסוטו מוסיף גם הסברים לכל הנראה יוצא מכלליו, כגון: (שם בעמ' 37) 

מובן, שאף בפי אנשים זרים בא שם ה' כשרצונם דווקא להורות על אותו הא-ל המיוחד שהיו אבותינו עובדים אותו. למשל: כו, כח-כט; ל, כז.

לשאלות העוסקות בפגישת רבקה ויצחק יש לעיין ביחוד בגיליון תולדות שאלה א.

לתפישות השונות של המילה "לשוח" יש לעיין גם בגיליון חיי שרה תש"ג שאלה ג

                                                                        נחמה  ליבוביץ

*)  הוצאת ספרים ע"ש מאגנס, האוניברסיטה העברית, י-ם, תשכ"ה

**) שם פרק ג "עוד על השמות האלוהיים" בעמ'  31 .

ת ש ו ב ו ת    ל ג ל י ו נ ו ת    ל ע י ו ן    ב פ ר ש ת    ה ש ב ו ע

חיי שרה   [ תשכ"ג ]                             פרק כד פסוקים נ - סז

א.         1. משפט הסיבה בפסוק זה מנמק  "כי מה' יצא הדבר" ועל כן: "לא נוכל דבר ... אם יצא הדבר מאת ה' זה מסביר רק מדוע לא יוכלו לומר דבר רע אך מדוע לא יוכלו לומר דבר טוב והלא מדברים טוב, תיכף בפסוק הבא. ? זה קשה לשניהם. 

2. לרש"י "דבר רע או דבר טוב" פירושו טיעון רע או טיעון טוב בעניין הסירוב  - כדי להסביר את סירובנו. "לא נוכל" כוונתם איננו יכולים לסרב. הרשב"ם מסביר את הביטוי "לא נוכל ..." באופן כולל, כאילו אמרו איננו יכולים לעשות דבר בנידון זה לאחר שה' כבר זימן אותה ; ו"דבר רע או טוב" לפירושו הוא עשה רע או טוב. לרש"י פירוש הפסוק מצומצם ומוגדר לעניין הסירוב. ואילו לרשב"ם המשמעות היא כללית יותר, איננו יכולים להכריע. (ראה בעלון ההדרכה בתחילתו.)

ב.         1. כיצד זה שעובדי ע"ז מייחסים את הארועים לה' ?

 2. ישנם בין עובדי ע"ז שמייחסים לאליל כח של מתווך בלבד, בין האדם לה' ולא שלאליל עצמו יש כח אלוקי, וכאלו היו, לדעת בן הרמב"ם, לבן ובתואל.

ג.          1. מנין לרש"י שרבקה עונה בעזות לשאלתם, אולי עונה בניחותא ובנימוס.

2. לו היתה זו שאלה אמיתית ולא רטורית בלבד, היו צריכים לסיים שאלתם: "אם לא ?". (ראה "לדעת ההצליח ה' דרכו אם לא" כד, כא). ועוד שאמרו "עם האיש הזה", שנשמעת ממנו נימה של לעג, וכי איש אחר היה שם ?

ועוד שהתורה מעידה על הנימה שבדבריהם, שכתוב: "ויאמרו" ולא וישאלו.

ד.         1. לשם מה ציינה התורה מהיכן בא, מה בא פרט זה ללמדנו ?

 2. להוכיח שגם הפועל שיח בלא יחסת המושא ה' כוונתו לתפילה. מתחילה הוכיח המדרש שהפועל שיח משמש לתפילה וכדי שלא נאמר: והרי אצלנו הפועל מופיע ללא שם ה' ואילו בתהלים קב, א מופיע עם שם ה' , לכן הביא המדרש את הפסוק "ערב ובקר וצהרים אשיחה ואהמה" שבו אין שם ה' מוזכר כמושא לשיח.

 3. פסוק ראשון מלמד על שיח שהוא לשון תפילה ואילו השני מוסיף עליו ששיח  זה מתקשר לתפילות הנוהגות שלוש פעמים ביום. דהיינו: שחרית, מנחה וערבית. ומכיון שמייחסים לאברהם תיקון תפילת שחרית וליעקב תפילת ערבית, נותרה ליצחק תפילת מנחה וזהו שנאמר: "ויצא יצחק לשוח…לפנות ערב ". השיח במנחה נרמז בפסוק השני ולאחר שיצרנו בפסוק הראשון את הזהות בין שיח לתפילה.

4 . שאם לא כן אין דרכה  של תורה, לשיטת רש"י, לספר פרטים ביוגרפיים שאינם מלמדים. ועוד שלא נאמר שיצא עם רעיו ושוחח עמם והרי אין אדם משוחח לבד. ואם היו עוד אנשים אתו לא היתה שואלת מי האיש הלזה.

ה.        1. כדברי הרא"ם, מדוע הטתה עצמה ? מכיון שעדיין לא ידעה מי האדם שבשדה, לא היתה סיבה שתרכין עצמה מעל הגמל. כי רק בפסוק סה נודע לה שהוא יצחק - חתנה.

 2. כדי לאמת את תרגומו של אונקלוס ש"אתרכינת" פירושו הטתה ולא נפילה ממש.

 3. בשני הפסוקים הראשונים הנפילה היא מרצון, בכוונתו של הנופל. ולכן ניתן לפרשם מלשון של הטיה. בתהלים הנפילה אינה בכוונת הנופל כי הוא פסיבי, הנפילה שלא ברצונו ולכן אין לפרשה כהטיה ממש אך היא דומה להטיה המוזכרת אצלנו כי כתוב שנפל אבל לא הוטל ארצה.

4. ראב"ע מסכים עם רש"י בפירוש הנפילה היתה מרצון כעין הטיה אבל מתנגד לרש"י בהסבר סיבת ההטיה. לשיטתו היא ידעה שהוא יצחק בטרם הטתה עצמה.

5. בפסוק כט בפרקנו שא"א אפשר לפרשו אלא כבא אחרי פסוק ל. וכך מפרש רש"י: "ולרבקה אח ושמו לבן וירץ לבן אל האיש החוצה ..." רש"י: "למה רץ ועל מה רץ, ויהי כראות את הנזם אמר עשיר הוא ..."דהיינו עלינו להניח שפסוק ל קודם לריצת לבן בפסוק כט.

6. עפ"י ראב"ע יש לקרוא את הפסוקים כך: (סד) ותשא רבקה את עיניה ותרא את יצחק. (סה) ותאמר אל העבד: מי האיש הלזה ההולך בשדה לקראתנו ? ויאמר העבד: הוא אדוני ! (סד) ותפול מעל הגמל. (סה) ותקח הצעיף ותתכס.

ראב"ע קורא את שני הפסוקים לסירוגין וזוהי חולשת פירושו. אין כאן פסוק שלם קודם לפסוק

שלם אחר, אלא חלקי פסוקים הנקראים לסירוגין.

ועוד שלא כתוב "והיא אמרה" כמו "והאדם ידע" בראשית ד,א. (עיין שם ברש"י).