פרק כח                         תוכחה

הערה: עיין לפרק זה גם גיליונות כי-תבוא תש"ו ו-תשי"ב וצרפם הנה.

א. שאלה כללית:

רמב"ן  דברים פרק כח פסוק מב : …הצלצל:  ודע, כי התוכחות במארה ובמהומה ובמגערת ובדבר והעץ ופרי האדמה ושאר כל התוכחות, הם כולם עד כלותו אותך מעל האדמה אשר אתה בא שמה לרשתה. אבל אחרי הגלות לא יקלל אותם רק לעבוד שם אלהים אחרים עץ ואבן. אבל פעמים שיחזור להוכיחם בארץ, כאשר אמר (פסוק לו) יולך ה' אותך ואת מלכך אשר תקים עליך אל גוי אשר לא ידעת אתה ואבותיך ועבדת שם אלהים אחרים, והוא הגלות שגלינו לרומי על לכת אגריפס המלך שם.

 ואחרי כן ישוב ויאמר (פסוק לח) זרע רב תוציא השדה ומעט תאסוף, ואלה התוכחות בהיותם בארץ, כי כן יאמר אחריו (פסוק סג) ונסחתם מעל האדמה אשר אתה בא שמה לרשתה, שהוא הגלות.

ועל דעתי גם זה מרמיזותיו, אמר: יולך ה' אותך ואת מלכך אשר תקים עליך אל גוי אשר לא ידעת, על לכת אגריפס המלך לרומי. גם יתכן שירמוז למלך אחר קודם לאגריפס, והוא אריסתובלוס שתפסו שר צבא רומי ויוליכהו שמה בנחושתים, והיו למשל ולשנינה בכל העמים, שהיו תמהים על גבורתם אשר מעולם - איך נפלו גבורים ויאבדו כלי מלחמתם (שמואל-ב א, יט). ואחרי כן בא אגריפס שנית עם שליח מלך רומי בארץ, וכבש בארץ יהודה מדינות גדולות מאד, ואז נתקיים מה שאמר (פסוק מח) ועבדת את אויביך אשר ישלחנו ה' בך ברעב ובצמא וגו':

 ואמר ישא ה' עליך גוי מרחוק (פסוק מט), כי באו אספסינוס וטיטוס בנו עם חיל גדול מרומיים בארץ ולכדו כל ערי יהודה הבצורות, והצר להם מאד כאשר ידוע בספרים, שלכדו גם חומות ירושלים ולא נשאר רק בית המקדש וחומת העזרה, והיו אוכלים בשר בניהם ובנותיהם וכאשר נלכדה גם היא אז נתקיים - ונסחתם מעל האדמה (סג), ואז שבו הרומיים לארצם ובידם גלות ירושלים וביד עמים רבים אשר אתם מיוון ומצרים וארם ויתר עמים רבים, ונתקיים (פסוק סד) והפיצך ה' בכל העמים וגו'.

 והכתובים הבאים אחר כן עונשם בגלות, וכן - והיו חייך תלאים לך מנגד (פסוק סו) מפני פחדותינו בגלות ביד העמים הגוזרים עלינו גזירות תמיד.  … 

אבל אחרי היותנו בגלות בארצות אויבינו לא נתקללו מעשה ידינו ולא אלפינו ועשתרות צאננו ולא כרמינו וזיתינו ואשר נזרע בשדה, אבל אנחנו בארצות כשאר העמים יושבי הארץ ההיא, או בטוב מהם שרחמיו עלינו, כי ישיבתנו בגלות היא בהבטחה שאמר לנו (ויקרא כו, מד) ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי אתם כי אני ה' אלקיהם.

אברבנאל : ואם היות שכתב הרמב"ן "אחרי היותנו בגלות לא נתקלקלו מעשי ידינו" ואלופנו ועשתרות צאננו וכרמנו וזיתינו ואשר נזרע בשדה, אבל אנחנו כשאר העמים וטוב מהם ברחמי ה' יתברך עלינו, אינו כן חוץ מכבוד תורתו, שעם היות שבגלות פעמים רבות מצאנו מנוח לכף רגלינו בעמל ידינו ובסחורה, הנה בעבודת האדמה אשר בה יבורך הגבר; בהיותנו בגלות תמיד נתקללה ארצנו, עד אשר מפני זה נמנעו היהודים מכל עבודת האדמה בכל מקום אשר דרכה כף רגליהם וכל שכן בארץ הנבחרת שמיום צאת ממנה השכינה, פנה זיוה, פנה הודה, פנה הדרה, והארץ לא נתנה יבולה כימי קדם, עד שמפני זה יעד הנביא יחזקאל (פרק לז) לימות המשיח, ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל.  לכן אמר כאן, שאחרי החורבן גם כשיהיו כשאר העמים בעבדם עץ ואבן לא יהיו כוחם בעבודת האדמה כי לא יתברכו בה כמוהם. וכמאמר הנביא:

הושע פרק ט: פסוק א: אַל תִּשְׂמַח יִשְׂרָאֵל אֶל גִּיל כָּעַמִּים כִּי זָנִיתָ מֵעַל אֱלֹהֶיךָ אָהַבְתָּ אֶתְנָן עַל כָּל גָּרְנוֹת דָּגָן:

 פסוק ב: גֹּרֶן וָיֶקֶב לֹא יִרְעֵם וְתִירוֹשׁ יְכַחֶשׁ בָּהּ:

1. מהו הקושי בפרקנו שאותו רצה הרמב"ן ליישב ובאיזו דרך יישב אותו ?

2. למה יתכוון הרמב"ן באומרו "אנחנו כשאר העמים או בטוב מהם" ?

3. מה בינו לבין האברבנאל בהשקפתו על חיינו בגולה ?

4. מה הראיה שרצה אברבנאל להביא מיחזקאל לז ?

ב.  שאלות ודיוקים ברש"י:

1. רש"י דברים פרק כח פסוק מז: מרוב כל: בעוד שהיה לך כל טוב.

גור אריה: דאין פירושו שלא עבדת בשמחה בשביל שהיה לך רוב טוב, ומשום כך היית מבעט בקב"ה, שאין רוב טוב כאן סיבה שלא יעבדו אותו בשמחה – לכן פירש מי"ם של "מרוב כל" – בעוד שהיה לך רוב כל.

אבל לא ידעתי מי הכריחו לזה, לפרש ה-מי"ם "בעוד שהיה לך רוב כל"; למה לא יפרש כמשמעו, תחת אשר לא עבדת בשמחה בשביל שהיה לך רוב כל, ובשביל זה היה ראוי לך לעבדו בשמחה. ולפיכך ועבדת את אויבך. והשתא המי"ם של "מרוב כל" תשמש במקום "מן" כי מן רוב כל שהיה לכם, היה לכם לעבוד  בשמחה.

ואפשר כי מה שאמר בעוד היה לך כל טוב לא פי' רק עניין הכתוב שרוצה לומר בעוד שהיה לך רוב טוב היה לך לעבוד כלומר שהיה לך לעבוד בעוד היה לך כל טוב לעבוד מרוב טוב.

xx א. מה בין פירוש רש"י לפסוקנו לבין הפירוש המוצע בגור אריה ?

xx ב. התוכל להסביר למה תרגם רש"י את מי"מ הסיבה לבי"ת הזמן (=בעוד שהיה לך רוב כל) ?

2. רש"י  דברים פרק כח פסוק מט: כאשר ידאה הנשר: פתאום ודרך מצלחת ויקלו סוסיו.

א. מה קשה לו ?

ב. מאיזה פסוק בנביאים מושפע רש"י כאן בפירוש זה ?

3. רש"י דברים פרק כח פסוק נב: עד רדת חומותיך: לשון רידוי וכבוש.

(ועיין רש"י דברים כ, כ ד"ה עד רדתה)

מה ראה רש"י לפרשו כך, והלא אין "רדתה" ו"רדת" לשון רידוי, כי אם לשון "ירידה" ושורש ירד – "שבתו" מן ישב – אבל לשון "רידוי" מגזרת "לא תרדה בו בפרך" ושורשו רדה, וממנו יאמר "רדותה" – כמו מן עשה – "עשותה". (ר' וולף היידנהיים)

התוכל לנמק או להסביר את פירושו המוזר ?

א. במה סוטה רש"י כאן מן הפירוש הנראה לנו לכאורה ?

ב. מה הכריחו לפרש כך – גם מבחינה רעיונית, גם מבחינה לשונית ?

ג. דברים פרק כח פסוק סז: בבקר תאמר מי יתן ערב ובערב תאמר מי יתן בקר…

רש"י דברים פרק כח פסוק סז: בבוקר תאמר מי יתן ערב: ויהיה הערב של אמש.

ובערב תאמר מי יתן בוקר: של שחרית שהצרות מתחזקות תמיד וכל שעה מרובה קללתה משלפניה.

רשב"ם דברים פרק כח פסוק סו: מי יתן ערב: לפי הפשט ערב העתיד לבא שכן דרך החולים.

הסבר מה ביניהם ומהי מעלתו של כל פירוש. התוכל להכריע ביניהם ?

השאלות המסומנות ב- xקשות והמסומנות ב – xx קשות ביותר, יענה כל אחד לפי דרגתו.

ע ל  -  פ י   ה ג ל י ו נ ו ת    ש ל      נ ח מ ה    ל י ב ו ב י ץ  -  ש נ ה    ת ש ט " ז

כי תבוא  [תשט"ז ]                                פרק כח                         תוכחה

בראשית השיעור יש לקרוא את כל פרק כח בשטף אחד כדי שיתרשמו הלומדים מחד מכל אימתו ומעצמת מוראיו. גם ירגישו עד כמה התקיימו דברים רבים מדברי התוכחה בימינו אנו.

רבות עמל הרמב"ן להסביר את מבנה פרקנו ולמצוא הדרגה בסדר הקללות. יש לתת לתלמידים בראשונה לחפש אחר טעם מבנה הפרק וסידורם של הפסוקים.

מה טעם ידובר על אויבים וידם הנטויה בפסוקים כה – כו; לב; לו – לז; מח – מט ועדיין מדובר על קללות החלות בארץ עצמה (נג – נז) ורק סד נראה כמדבר על הגלות השלמה.

רק אחרי שיתבררו לתלמידים כל הקשיים שבפרק הזה (מבחינת מבנהו) ואחרי שינסו בעצמם למצוא את ההיגיון שבסידורו, ידעו לקרוא את דברי הרמב"ן הארוכים מתוך הבנה.

אשר לנסיונות הרמב"ן (המוצלחים אל הבלתי מוצלחים) לזהות את דברי התוכחה עם מקרים בהסטוריה (עד כמה שנודעו לו – כנראה מתוך ספר יוסיפון או מתוך רמזי דברי חז"ל) יש להדגיש בפני הלומדים – בפרט אם צעירים הם – שאמונתנו באמיתות התורה אינה תלויה בזיהוי פסוקים כאלה, ולא על סמך הוכחות כאלה בנויה אמונתנו  - "שנאמנים דבריך ודבר אחד מדבריך אחור לא ישוב ריקם".

אשר לתפישת הגלות - כגדולה שברעות, יש לשים לב לדברי אברבנאל הרואה את התרחקותנו מן האדמה ומעבודתה, כאחד מסימניה המובהקים של הגלות. (לקוראי גרמנית יש לייעץ לקרוא את הפרק על אברבנאל בספרו "גלות" של פרופ' יצחק בר עמוד 54 ). יש להשוות לדבריו המובאים בגליוננו את מה שלמדנו השנה בגיליון בהר-בחוקותי שאלה ג. מה שנאמר שם על שוממות הארץ כל זמן היותנו בגולה, זה ייאמר כאן על שממות כל אדמה, שתשתייך לבן ישראל בחו"ל – שתהיה שממה, שלא יהיה כוחם בעבודת האדמה.

לפני פנות המורה לשאלות ודיוקים ברש"י העוסקים בפרטים ובפסוקים אחדים ולא בתוכחה בכללה, יש להפנות תשומת לב הלומדים לכך עד כמה הושפע הנביא ירמיה מפרקנו ועד כמה מלאים נבואותיו ותוכחותיו הראשונות "זכרי לשון" מתוך פרקנו.

ויש לעיין למשל בפרק ד פסוק יג או בפרק ה טו – יח.

ירמיה פרק ד פסוק יג: הִנֵּה כַּעֲנָנִים יַעֲלֶה וְכַסּוּפָה מַרְכְּבוֹתָיו קַלּוּ מִנְּשָׁרִים סוּסָיו אוֹי לָנוּ כִּי שֻׁדָּדְנוּ:

ירמיה פרק ה:

פסוק טו: הִנְנִי מֵבִיא עֲלֵיכֶם גּוֹי מִמֶּרְחָק בֵּית יִשְׂרָאֵל נְאֻם ה' גּוֹי אֵיתָן הוּא גּוֹי מֵעוֹלָם הוּא גּוֹי לֹא תֵדַע לְשֹׁנוֹ וְלֹא תִשְׁמַע מַה יְדַבֵּר:

פסוק טז: אַשְׁפָּתוֹ כְּקֶבֶר פָּתוּחַ כֻּלָּם גִּבּוֹרִים:

פסוק יז: וְאָכַל קְצִירְךָ וְלַחְמֶךָ יֹאכְלוּ בָּנֶיךָ וּבְנוֹתֶיךָ יֹאכַל צֹאנְךָ וּבְקָרֶךָ יֹאכַל גַּפְנְךָ וּתְאֵנָתֶךָ יְרשֵׁשׁ עָרֵי מִבְצָרֶיךָ אֲשֶׁר אַתָּה בּוֹטֵחַ בָּהֵנָּה בֶּחָרֶב:

פסוק יח: וְגַם בַּיָּמִים הָהֵמָּה נְאֻם ה' לֹא אֶעֱשֶׂה אִתְּכֶם כָּלָה:

                                                                                                                נחמה ליבוביץ

ת  ש  ו ב  ו  ת         ל ג  ל  י  ו  נ  ו  ת         ל  ע  י  ו  ן       ב  פ  ר  ש  ת    ה  ש  ב  ו  ע 

ע  ר  ו  כ  ו  ת        ב  י  ד  י             י  צ  ח  ק           ר  י  י  נ  ר  (שנה  שנייה)  

כי תבוא  [תשט"ז ]                                פרק כח                         תוכחה

א.         1.  בפסוק לו נאמר: יולך ה' אותך ואת מלכך … אל גוי אשר לא ידעת אתה ואבותיך … דהיינו העם יוצא לגלות.

בפסוק לח: זרע רב תוציא השדה ומעט תאסוף …

בפסוק לט: כרמים תטע ועבדת ויין לא תשתה …

בפסוק מג: הגר אשר בקרבך יעלה עליך … וכך עד פסוק מח.

העם נמצא בארץ, הכיצד ?

בפסוק מט - נז: ישא ה' עליך גוי … ואכל פרי בהמתך ופרי אדמתך … והצר לך בכל שעריך עד רדת חומותיך… ומסיים במצור ובמצוק אשר יציק לך אויבך בשעריך.

שוב חורבן (שני ?) ?

בפסוקים סג – סח: ישיש ה' להאביד אתכם … והפיצך ה' בכל העמים…  - וכאן אין קללה לאדמה רק והפיצך … ועבדתם אלוהים אחרים … ובגויים ההם לא תרגיע … והשיבך ה' מצרימה … והתמכרתם שם לאויבך לעבדים ולשפחות ואין קונה.

עניין החזרה על הגלות והעונשים בקטע השלישי הוא אשר מעסיק את הרמב"ן (גם את הירש והופמן). ויישב את החזרות בשיוך הקטעים השונים לגלויות שונות.

ועוד הוא שם לב שאחרי הגלות אין קללה לעבודת האדמה ומכאן הוא מסיק כי בגלות לא נענשו מעשי ידינו !

וראה בעלון ההדרכה בתחילתו עד "מתוך הבנה".

2. הוא מתכוון למעמדם של יהודי ספרד בזמנו שלא היו כאיכרים משועבדים לבעלי האחוזות, ולא היו נלקחים לצבא אלא היו עירונים בעלי זכויות מסוימות ובחלקם מצליחים במסחר. וכמובן זו היתה אשליה נוראה ! (אשליה ששוגגים בה עוד יהודים היום בגולה על אף השואה ! ) . – נחמה ל. ! -

3. האברבנאל רואה את הגלות ראיה ריאלית יותר, מבין שכל העושר שיש ליהודים אין לו בסיס, כי "עבודת האדמה אשר בה יבורך הגבר" חסרה לנו והוא מבין שזהו הבסיס האמיתי לחיי כלכלה.

4. מתוך הדגש על יישוב ופריחת הארץ בדברי הנחמה של הנביא, מבין האברבנאל  שזו הבשורה שלדעת הנביא היא הפך הקללה, שיבת הפריחה והופעת הפירות הן ההפך מן החורבן.

ב.         1.                א. רש"י מפרש את המי"ם כמציינת זמן בעת שהיה לך רוב כל כאילו כתוב ברוב כל. (וכזה, ראה רש"י ויקרא כו יט)

המהר"ל מפרש מי"ם הסיבה. (התשובה כתובה בשאלה ב הבאה)

ב. הגור אריה חושב שרמת חיים גבוהה – רוב כל - יכולה להיות סיבה לירידה מוסרית בכל המובנים. אלא שרש"י לא פירש מרוב – מסיבת רוב הטוב שהיה, בגלל האנטיטזה שבפסוק הבא: בחוסר כל. ושם בוודאי הכוונה אינה לסיבה אלא הנסיבות שבהם יחיה אז.

2.                                 א. הרי אין הנשר משמש כרגיל לדימוי של רחוק אלא גבוה ועוד.

ב. ירמיה פרק ד פסוק יג: הִנֵּה כַּעֲנָנִים יַעֲלֶה וְכַסּוּפָה מַרְכְּבוֹתָיו קַלּוּ מִנְּשָׁרִים סוּסָיו אוֹי לָנוּ כִּי שֻׁדָּדְנוּ:

3. באר יצחק מפרש: כי על הריסת החומה אין נופל לשון ירידה, (כי ירידה היא ממקום גבוה למקום נמוך). ועל כן, שאין הכוונה בזה להריסה ואינו משורש ירד  רק משורש רדה כמו לא תרדה בו בפרך וחסר בי"ת השימוש וצריך היה להיות עד רדת בחומותיך. ובאשר לשאלת מהרז"וו (ר' זאב וולף היידנהיים), שהיה לו לכתוב רדותה משורש רדה, לפי שיטתו של רש"י השורשים של הפעלים הכוללים אותיות אהו"י הן של שתי מילים וכאן השורש יהיה רד בלבד.

4.                א. לכאורה היתה יכולה להיות הכוונה: כן ישיש – כן ישמח (ח"ו) להאביד.

ב. מבחינה לשונית הוכרח רש"י לפרש שלא כנ"ל, כי נאמר "כן ישיש ה' עליכם להאביד, והיה לו לכתוב כן ישיש להאביד. ועל כן פירש ישיש לא כפועל עומד אלא כפועל יוצא ישיש עליכם את האחרים.

מבחינה רעיונית: שאין הקב"ה שש במפלתן של רשעים וכן אמרו חז"ל במגילה דף י ע"ב: הוא אינו שש אבל אחרים משיש . והדיוק גם כן ישיש (בנין הפעיל !) ולא כן ישוש (בנין קל).

ג. המקור לדעת רש"י:

מסכת סוטה דף מט ע"א: אמר רבא בכל יום ויום מרובה קללתו משל חבירו שנאמר בבקר תאמר מי יתן ערב, ובערב תאמר מי יתן בקר. הי בקר (איזה בקר) ? אילימא (אם תאמר) - בקר דלמחר, מי ידע מאי הוי (מי יודע מה יהיה) ? אלא דחליף (אלא הבקר שחלף) !

רש"י סוטה דף מט ע"א:

מי ידע - אם ייטב מן הלילה.

אלא דחליף - מי יתן והיה זה יום הבא כזה שעבר.

ר' ש. ר. הירש: כשייאור הבוקר  תפחד ממה שיבוא עליך ביום – עד שתאמר, מי יתן וכבר עבר היום והגיעה עת הערב … ותפחד ממה שיבוא עד שתבקש שהזמן יעבור – כרשב"ם.

לרש"י: "מי יתן" מוסב תמיד לזמן שביקשת תחילה שיעבור. הייסורים ילכו ויתגברו עד שתתגעגע תמיד למה שהיה ותבקש שהעבר ישוב.

רש"י, גישה פסימית; לרשב"ם, גישה אופטימית.

האדם מקווה בדרך כלל לטוב, שהעתיד יביא שיפור ואינו מקווה ומצפה לאחור, כשיטת הרשב"ם.

ההיסטוריון ידבוק ברש"י, הפסיכולוג – ברשב"ם.

מאידך על פי ההקשר יש להצדיק את פירושו של רש"י, כי בפסוק סו נאמר: ופחדת לילה ויומם … דהיינו, חלק מן התוכחה הוא הפחד התמידי, שלא תעלה כל תקוה לעתיד.