פרשתנו מתחילה ברשימה ארוכה של ארבעים ושניים מסעי בני ישראל במדבר. מלבד אי אלו הערות לוואי המזכירות איזה מאורע שקרה להם לישראל בדרכם- הרי לפנינו כארבעים פסוקים שאין בהם אלא שמות מקומות בלבד.

רשימת שמות יבשה זו- שהיא בוודאי עניין גדול לחוקרי עתיקות ולגיאוגראפים המשקיעים עמל בזיהוי השמות- מה עניינה בתורה, שהיא כפי דברי המשורר האלוהי בתהלים (יט, ח-ט): "מאירת עינים", "משמחת לב" ו"משיבת נפש"? והלוא ככה ולא כחומר למחקרים ארכיאולוגיים, היסטוריים, וגיאוגראפים- ראו אותה לומדיה האמיתיים שבכל דור, וחיפשו בה תמיד את אשר הובטח לנו עליה (משלי ד, ב): "כי לקח טוב נתתי לכם"! ומהו הלקח הטוב הצפון ברשימה כזו? וכאילו רצתה התורה כבר להזהירנו שלא נזלזל ברשימת שמות כזו אשר אין לאדם הרואה לעיניים כלום, לכן הקדימה דווקא כאן:

לג ב ויכתב משה את- מוצאיהם למסעיהם על- פי ה'.

אומנם ר' אברהם אבן עזרא רוצה להדביק את מלות "על פי ה'" למלת "למסעיהם", דהיינו לומר לנו שהיו מסעיהם על פי ה', אך בצדק השיג עליו רמב"ן (בראש הפרק):

והנה מכתב המסעות (=כתיבת רשימת המסעות בתורה) מצוות ה' היא מן הטעמים הנזכרים או מזולתן, עניין לא נתגלה לנו סודו, כי "על-פי ה'" דבק עם "ויכתב משה", לא כדדברי ר' אברהם שאמר שהוא דבק עם "למסעיהם", שכבר הודיענו זה (ט, כ): "על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו

שאלה זו. מה צורך היה בכתיבת רשימה זן, כבר העסיקה את קדמונינו. ונביאה אחדות מן התשובות שניתנו בזה. נפתח בדברי אבי פרשני התורה רש"י, הנותן לנו שתי תשובות (לג, א):

"אלה מסעי": למה נכתבו המסעות הללו?- להודיע חסדיו של מקום, שאף על פי שגזר עליהם לטלטלם ולהניעם במדבר, לא תאמר שהיו נעים ומטולטלים ממסע למסע כל ארבעים שנה ולא הייתה להם מנוחה, שהרי אין כאן אלא ארבעים ושתיים מסעות.

אם כן- לפי דיעה זו נכתב כל סדר המסעות כדי להראותנו, שברוגז רחמים יזכור: והוא מוכיח, על פי מדרשו של ר' משה הדרשן, כיצד נתחלקו גם אותם מ"ב מסעות כך, שארבעה עשר מהם היו כולם בשנה ראשונה ושמונה מהם היו בשנה אחרונה- יוצא שבמשך שלושים ושמונה שנה לא נסעו אלא עשרים מסעות. אם כן יכלו לפי זה לשבת בשקט ובלי טילטולים במשך זמנים ארוכים. ואולם לא נתקררה דעתו של רש"י בתשובה זו והוסיף עליה שנייה, בשמו של ר' תנחומא, והוא במדרש תנחומא מסעי ג (ובאותה לשון אף בבמדבר רבה כג, ג):

"אלה מסעי בני ישראל": משל למה הדבר דומה? למלך שהיה בנו חולה. הוליכו למקום אחר לרפאותו. כיון שהיו חוזרין (כלומר: אחר שנתרפא הבן וחזרו בשמחה), התחיל אביו מונה כל המסעות, ואמר לו: כאן ישננו, כאן הוקרנו (לשון "קר", הצטננו), כאן חששת את ראשך. כך אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: מנה להם כל המקומות היכן הכעיסוני. לכך נאמר: "אלה מסעי בהי ישראל",

ויפה פירש דברי המדרש האלה, המובאים ברש"י ר' יצחק הורוביץ, בעל "באר יצחק" על רש"י, המשווה את מקומנו למקומות המיפקדים שבספר במדבר, בתחילתו ובפרשת פינחס קרוב לסופו. כי אף שם נראה כאילו מטעמי סטטיסטיקה הובאו הדברים, כשם שנראה אצלנו שהובאו מטעמי גיאוגראפיה היסטורית, וגם פה וגם שם תישאל השאלה: מהו הלקח הנלמד מן הדברים? ואלה דבריו (לג, א):

מה טוב הדרש של ר' תנחומא, שהרי כל התורה רובה ככולה רק במתייחס לישראל, המצוות והאזהרות שנצטוו בם ישראל, וסיפורי קורותם, העונש בחטאם והגמול הטוב בהיטיבם מעשיהם. וכפי דרשתם בטעם המניין שנמנו ישראל כל פעם, להודיע כמה אהובים הם לפני המקום. ועל ידי שנחסר מהם במגיפה ציווה למנותם. ורמז לנו ה' יתברך בזה, כאילו כביכול לו צר בחסרון איש אחד מהם, שזה הוראת המניין לדעת כמה נשארו, וכאב המתנחם במות קצת בניו בבניו הנשארים ומתרפק עליהם.

ועל דרך זה גם כן סיפור המסעות. שלפי שהוציאם הקדוש ברוך הוא ממצרים ועד שלא באו לארצם- עברו עליהם מקרים רבים, עתים לטובה ועתים לרעה.... לזה באה כאן רשימה קצרה מהמסעות, למען בבואם לארצם במנוחה יקראו ברשימה ההיא. ובכל מסע ומסע שיקראו יעלה על זכרונם מה המוצאות אותם במקום זה וישימו על לב חסדי המקום וגם היסורים שסבלו על מרים, למען יעשו רק צדקה וטוב לבלתי יחטאו.

והנה פרשה זו מעוררת אותנו על אהבת הקדוש ברוך הוא לעמו, שאחרי שובם לביתם-הוא ארצם- מסר להם האב הנאמן רשימה לזכר עולם, מה היה להם בדרך, למען בעלותם על לב כל זה, יתענגו על מנוחתם ויתעוררו אל האושר האמיתי- אהבת ה' ויראתו.

ערך ראייתנו את הרציפות ההיסטורית, ערך זכירת דרך התלאות בהגיענו למטרה, ערך ההבטה אחורה אל מה שעבר על אבותינו ואבות אבותינו בכל הדורות- כל זה כלול בדבריו אלה.

בפנים אחרות יסביר לנו את חשיבות הרשימה הזאת הרמב"ם ב"מורה נבוכים", בפרק בו מדובר עקרונית על המקומות בתנ"ך הנראים לקורא השטחי כבלתי חשובים, כאינפורמאציה טכנית בלבד, "אלו הסיפורים בתורה אשר יחשבו רבים שאין תועלת בזוכרם בספרו".

מורה נבוכים חלק ג' פרק נ:

ואני אודיעך כלל אחד ואשוב אחרי כן אל הפרטים....דע, כי כל סיפור שתמצאהו כתוב בתורה הוא לתועלת הכרחית בתורה" אם לאמת דעת שהיא פינה מפינו התורה, או לתיקון מעשה מן המעשים, עד שלא יהיו בין בני אדם עוול וחמס.

ומפני זה, כשתראה בתורה סיפורים בזולת המצוות ותחשוב שהסיפור ההוא אין צורך לזוכרו, או שיש בו אריכות- אינו רק להיותך בלתי רואה הפרטים המביאים לזכור מה שנזכר.

ומזה סדר זכר המסעות, ייראה מפשוטו של עניין, שזכר מה שאין תועלת בו כלל: ומפני זאת המחשבה העולה על הלב, אמר (במדבר לג, ב): "ויכתב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה'". ומקום הצורך אליו גדול מאוד, מפני שכל המופתים אינם אמיתיים רק למי שראם, אך לעתיד ישוב זכרם סיפור, ואפשר שיכזיבם השומע... וממופתי התורה, מן הגדולים שבהם, עמוד ישראל במדבר ארבעים שנה והימצא בו המן בכן יום! והמדבר ההוא, כמו שזכר הכתוב, (דברים ח, טו): "נחש שרף ועקרב וצמאון אשר אין מים": והם מקומות רחוקים מאוד מן היישוב, בלתי טבעיים לאדם (במדבר כ, ה): "לא מקום זרע ותאנה וגפן ורמון ומים אין לשתות ",ואמר בהם גם כן (ירמיה ב, ו): "ארץ לא עבר בה איש ולא ישב אדם שם", וכתוב בתורה (דברים כט, ה): "לחם לא אכלתם ויין ושכר לא שתיתם": ואלו כולם מופתים גדולים גלויים נראים. וכאשר ידע ה' יתברך שאפשר שיבוא לפקפק באלו המופתים בעתיד, כמו שמפקפקין בשאר הסיפורים, ויחשוב (השומע- המפקפק), שעמידתם הייתה במדבר קרוב ליישוב, שאפשר לאדם לעמוד בו, באלו המדברות ששוכנים בהם הערביים היום, או שהם מקומות שאפשר לחרוש בהם ולזרוע ולקצור או להיזון באחד הצמחים אשר היו שם, או שמטבע המן לרדת במקומות ההם תמיד, או שיש במקומות ההם בראות מים מפני זה הסיר המחשבות ההם כולם, וחיזק ענייני אלו .המופתים כולם בביאור המסעות ההם, שיראו אותם הבאים ויידעו גודל המופת, בעמוד מין האדם במקומות ההם ארבעים שנה

וכן אמרו (במדבר ט, כ):"על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו", היה מספיק בספור. ויעלה בלב האדם מתחילת מחשבה, כי כל מה שבא אחריו בזה העניין הוא הארכת דברים אין בהם צורך, רצוני לומר: אמרו (במדבר ט, יט- כא):"ובהאריך הענן... ויש אשר יהיה הענן וכו'".

ואני אודיעך טעם אלה הפרטים כולם. וטעמם הוא לחזק העניין ההוא, לסלק בו מה שהיו האומות חושבים אז ומה שיחשבו עד היום: שישראל תעו בדרך ולא ידעו אנה ילכו, כאומרו (שמות יד, ג): "נבוכים הם בארץ", וכן קוראים אותו הערביים עד היום "מדבר התעייה", ויחשבו שישראל תעו ולא ידעו הדרך. והתחיל הכתוב לבאר ולחזק, כי המסעות ההם, שהיו בלתי מסודרות, ושובם בקצתם פעמים, והיות זמן עמידתם בכל מסע חלוק (שונה) זה מזה, עד שהיה מעמדם במסע אחר שמונה עשרה שנה ובמסע אחר יום אחד, ובאחר לילה אחד, הכל בשיעור אלוהי. ולא היה תעייה בדרך, רק לפי היעלות עמוד הענן, ומפני זה פירט הפרטים ההם כולם. וכבר ביארה התורה כי הדרך ההוא קרוב וידוע וסלול. רצוני לומר הדרך אשר בין חורב... ובין קדש ברגע היא התחלת היישוב. כמו שבא הכתוב (במדבר כ, טז): "והנה אנחנו בקדש עיר קצה גבולך". והדרך ההוא מהלך אחד עשר יום כאומרו (דברים א, ב): "אחד עשר יום מחרב דרך הר שעיר עד קדש ברנע", ואין זה מה שאפשר לתעות בו ארבעים שנה, אבל טעם העיכוב הוא מה שכתוב בתורה.

ולא נתקררה דעתו של הרמב"ם בהסברו זה ובשני נימוקיו אלה להסברת נחיצות כל הפירוט הזה וכן להבהרת הלקח הטוב אשר יכילו, עד שקבע כלל גדול מפרשה זו גם על אחרות הדומות לה בזה, שתיראנה "בלתי חשובות" "יבשות", "טכניות", אשר לא נבין בתחילת עיוננו למה נאמרו, וכן הוא מסיים דבריו:

וכן כל עניין שייעלם ממך טעם זוכרו, יש לו סיבה חזקה. והנהג העניין כולו על העיקר (ונהג בלימודך תמיד על פי העיקרון) אשר העירו חז"ל עליו (דברים לב, מז): "כי לא דבר ריק הוא מכם"- "ואם ריק הוא מכם הוא" (ירושלמי פאה א, א: ירושלמי כתובות סוף פרק ח).

כלומר לעולם אין חוסר התוכן הרעיוני, העדר הערך הלימודי בתורה עצמה אלא בחסרון הבנתו של הלומד, בחוסר יכולתו לחדור מבעד לפרטים הנראים טכניים, יבשים, היסטוריים בלבד, אל המשמעות האמיתית, העל- זמנית. "ואם ריק הוא- מכם הוא (ריק)",

 ואולם בפנים אחרות יפרש את כל פרשתנו הפרשן ר' עובדיה ספורנו וגם הוא רואה ברשימת השמות הזו "לקח טוב", דברים המעודדים ודברים המחייבים אותנו כאחד. הלוא כה דבריו (לג, א-ב):

"אלה מסעי": רצה האל יתברך, שייכתבו מסעי ישראל להודיע זכותם בלכתם אחריו "במדבר בארץ לא זרועה", באופן שהיו ראויים להיכנס לארץ.

"ויכתב משה": כתב המקום שיצאו אליו והמקום אשר נסעו ממנו, כי לפעמים היה המקום שיצאו אליו בתכלית הרוע והמקום שנסעו ממנו- טוב.

"ואלה מסעיהם למוצאיהם": ולפעמים קרה היפך זה. וכתב גם כן עניין המסע שהיה לצאת ממקום אל מקום בלי הקדמת ידיעה שהיה זה קשה מאוד ובכל זה לא נמנעו. ובכן נכתב בכל אחד מהן "ויסעו" ממקום פלוני "ויחנו" במקום פנוני, כי המסע והחנייה כל אחד מהם קשה.

לפי דבריו אלה נראה שתורתנו אחרי שהראתה לנו את דור המדבר בכשלונותיו, בנפילותיו ממדרגת מעמד הר סיני לתאוות בקשת בשר ובצלים, בנרגנותו, בכפיית טובתו ובמחלקותיו- הנה הראתה לנו גם את ישראל בנאמנותו, בלכתו אחרי ה' "במדבר בארץ לא זרועה" (ירמיה ב, ב)- בלכתם אחריו למרות הכל, במדבר סיני ובמדבר איתם ובמדבר פארן ובמדבר צין- וכן במדבר עמים של כל תולדותינו, אשר אף הוא לא היה לנו אלא "מקום נחש שרף ועקרב וצמאון אשר אין מים" אשר לא היה קיום לנו בו לולא חסדי ה' אשר בהם הוליכנו והגיענו והביאנו עד הלום.

ט כ על- פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו.

עוד על פרשת מסעי