תחילת פרשתנו היא המשך ישיר של סוף הפרשה הקודמת (כה, א-ט).אשר סופר בה כיצד יצאה עצתו של בלעם לפועל, עצה שכוונתה הייתה לפגוע בעם ישראל בנשק החזק ביותר והמרעיל ביותר.

וכך מסופר על אותה עצה במסכת סנהדרין קו, ע"א:

אמר לו (בלעם): אלוהיהם של אלה שונא זימה הוא, והם(ישראל) מתאווים לכלי פשתן. בוא ואשיאך עצה: עשה להם קלעים (רש"י: אוהלים של קלעים, כמו שעושים בשווקים) והושיב בהן זונות... וימכרו להם כלי פשתן... ובשעה שישראל אוכלין ושותין ושמחין ויוצאין לטייל בשוק, אומרת לו... הרי אתה כבן בית, שב, ברור לעצמך! וצרצורי של יין עמוני (רש"י: נאדות יין) מונח אצלה . אמרה לו: רצונך שתשתה כוס של יין? כיון ששתה, בער בו (רש"י: שהיה משתכר ובוער בו יצר הרע? ) אמר לה: הישמעי לי. הוציאה יראתה (אליל שלה) מתוך חיקה. אמרה לן : עבוד לזה. הלוא יהודי אני! אמרה לו: מה איכפת לך.. ולא עוד אלא שאיני מניחתך, עד שתכפור בתורת משה רבך! וזהו שנאמר (הושע ט, י): "המה באו בעל פעור וינזרו לבשת ויהיו שקוצים כאהבם".

ונאמר בסוף הפרשה הקודמת, כיצד עמד פינחס בפרץ להשיב חמת ה' ועשה מעשהו בקנאו את קנאת ה', אותו מעשה של הריגת בן אדם שלא על פי בית דין, שלא על פי כל אותם הסייגים והגדרים אשר נתנה תורה לדיני נפשות, של עדים והתראה וחקירה ודרישה, עד שעל פיהם עונש מוות למעשה מן הנמנעות הוא- אותו מעשה קנאה אשר הוא מן הדברים המסוכנים ביותר מבחינה מוסרית- חברתית- חינוכית.

מה נאמר בפרשתנו עליו ועל מעשהו זה?

כה י     וידבר ה' אל משה לאמר:

כה יא    פינחס בן- אלעזר בן- אהרן הכהן

         השיב את- חמתי מעל בני ישראל

         בקנאו את- קנאתי בתוכם

         ולא כיליתי את בני ישראל בקינאתי

ומוזר היחס בין המעשה ובין הגמול. חכמי התלמוד הירושלמי אומרים (סנהדרין פרק ט, הלכה ז), שעשה פינחס מעשהו "שלא ברצון חכמים"? היינו, שלא ברצון חכמי בית דינו של משה. ורבי יודה בן פזי אומר, שביקשו חכמי דורו לנדותו, אילולי קפצה רוח הקודש ואמרה:

כה יג ו    היתה לו ולזרעו אחריו בית כהנת עולם

              תחת אשר קנא לאלהיו

               ויכפר על- בני ישראל.

ומפרש ר' ברוך אפשטיין בעל "תורה תמימה" מאמר חז"ל זה באומרו:

דכיון שצריך לעשות (מעשה כ) זה ברוח קנאה אמיתית לכבוד ה', אם כן מי יודע אולי הוא (הקנאי) עושה (מעשהו) באיזו פנייה צדדית ואומר, כי עושה ברוח קנאת ה', ובין כה הורג נפש שאינו מחוייב מיתה מצד הדין ממש.... וזהו שאמרו חכמים, שביקשו חכמים לנדות את פינחס על מעשהו אלמלא קפצה רוח הקודש ואמרה: "והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם.... ", ואם כן- העידה רוח הקודש, כי היה קנאי ממש, קנאי לשם שמים, ופטרוהו.

בדומה לזה פירש מרן הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל בפירושו לסידור, שברכת המינים, היא ברכת "ולמלשינים אל תהי תקוה", שאנו אומרים אותם יום יום בימות החול, תוקנה (היינו, נוסחה בניסוחה הקיים) רק על ידי שמואל הקטן, שהיה ידוע באהבת הבריות הטהורה שבלבו ואשר לפי עדות המשנה (אבות ד, יט) היה שגור בפיו תמיד הפסוק (משלי כד, יז): "בנפל אויביך אל תשמח ובכשלו אל יגל לבך".

הלוא אלה דברי מרן הראי"ה קןק, בסידורו "עולת ראיה" (עמוד רעח):

כל הברכות של התפילה, שהן מליאות חסד ואהבה ראוי לתקנן כל חכם הראוי למעלה רוממה כזאת, לערוך תפילות קבועות.... אבל ברכה זו (ברכת המינים) שבתוכה אצורים דברים של שנאה ומשטמה, והאדם באשר הוא אדם אי אפשר כלל שלא תימצא בקרבו איזו שנאה טבעית לאויבי נפשו ורודפי עמו, צריכה היא לבוא דווקא ממי שכולו טהור וקדוש לה', שתכונת השנאה הטבעית אין בלבבו כלל.... על כן עמד שמואל הקטן ותיקנה. ורק הוא, אשר הסיר מלבבו כל רגש שנאה גם לשונאי נפשו, הוא כשיתעורר לתקן ברכה למינים, לא תימצא בה כי אם רגשת לב טהור לתכלית הטוב האמיתי הכללי.

ואולי נטיב להבין עתה- אחרי אשר הקדמנו את כל הדברים הנ"ל - את הקשר שבין מעשה פינחס- הנורא מאוד מצד עצמו- לבין הגמול המובטח לו מאת ה': "הנני נותן לו את בריתי שלום". לא כדעת דון יצחק אברבנאל הסובר, שניתנה לפינחס בזה שמירה מפני קרובי זמרי ההרוג, שהיה נשיא בית אב, ובוודאי ישאפו המשפחות החשובות שבשבט שמעון, הם ועושי דבריהם, לגאול דמי נשיאם ההרוג ולהינקם בהורגו, ועל כן ציוה ה' לפנחס את ברית שלומו שלא יירא פינחס מהם ומהמונם, ביודעו "כי ברית ה' סביב לחלצו". לא כן נבין את המתנה הגדולה של "ברית שלום", לא כשמירה בפני אויב חיצוני, אלא נבין אותה כפי שהבינה הנצי"ב מוולוז'ין בעל "העמק דבר" אשר ראה את השלום כמגן בפני אויב בפנימיותו של המקנא, בפני פגם שנפגמה נפשו על ידי עשיית מעשה קנאות, הריגת אדם שלא על ידי בית דין.

ואלה דברי הנצי"ב בפירושו "העמק דבר" (כה, יב):

בשכר שהניח כעסו וחמתו של הקדוש ברוך הוא, בירכו במידת השלום, שלא יקפיד ולא ירגיז. ובשביל כי טבע המעשה שעשה פינחס להרוג נפש בידו היה נותן להשאיר בלב הרגש עז גם אחר כן, אבל באשר היה לשם שמים, משום הכי באה הברכה, שיהא תמיד בנחת ובמידת השלום ולא יהא זה עניין לפוקת הלב.

 שאלות לעיון ולהעמקה

(1) ושם איש ישראל המכה.... זמרי בן סלוא נשיא בית אב לשמעוני (כה, יד). רש"י:

להודיע שיבחו של פינחס, שאף על פי שזה היה נשיא, לא מנע (==פינחס) את עצמו מלקנא לחילול ה', לכך הודיעך הכתוב מי הוא המוכה. ושם האשה המכה המדינית כזבי בת צור ראש אומות בית אב במדין הוא )כה, טו(" רש"י:

להודיעך שנאתן של מדיינים, שהפקירו בת מלך כדי להחטיא את ישראל.

ומקשה על דברי רש"י האחרונים המהר"ל מפרג בעל "גור אריה":

מדוע לא יפרש רש"י גם בפסוק השני אצל שם האשה: "להודיעך שיבחו של פינחס" כמו שיפרש בפסוק הראשון אצל שם האיש ההרוג?

נסה לענות לשאלתו ולמצוא סיבת השינוי הזה בדברי רש"י.

(2) ושם איש ישראל המכה.... זמרי בן סלוא (כה, יד). ושם האשה המכה המדינית כזבי בת צור (כה, טו).ר' חיים בן עטר בעל "אור החיים" מקשה:

קשה, ממה נפשך: אם חפץ ה' לגלות המוכים- היה לו להזכירם בשעת מעשה, כשאמר (כה, ו)(: "והנה איש מבני ישראל.... "שם היה מקום להזכירו ולומר: והנה איש- זמרי בן סלוא.... וכשהזכיר את המדיינית (כה, ו) היה לו להזכיר את שמה. ואם התורה כיסתה כדרך שכיסתה על המקושש בשבת (במדבר טו, לב), למה נמלך להזכיר שמם כאן והוצרך גם כן להוסיף עוד תיבות יתירות בתורה, שאם היה מזכיר שמותם למעלה לא היה צריך לומר פעמיים "ושם האש", "ושם האשה"?

נסה למצוא את סיבת הדבר הזה, שבאו השמות כאן ולא בפרשה הקודמת בפרק כה, פסוק ו.

עוד על פרשת פנחס