טו לח דבר אל- בני ישראל ואמרת אליהם

ועשו להם ציצת על-כנפי בגדיהם לדורתם

ונתנו על- ציצת הכנף פתיל תכלת.

טו לט והיה לכם לציצת ---

סדרת שלח מסתיימת בפרשת ציצית , שנקבעה בהלכה כאחת מאותן שלוש פרשיות שאתה, האדם מישראל, מצווה לקוראן "בשכבך ובקומך". ואמרו חז"ל במנחות מג, ע"ב:

שקולה מצווה זו כנגד כל המצוות כולן.

ואולם מה חשיבותה המיוחדת של מצות ציצית? ולמה תהיה שקולה כנגד כל מצוות התורה? בטרם ניגש לענות לשאלה עקרונית זו נסתכל בשני פסוקים ראשונים של פרשתנו:

טו לח ועשו להם צצית על-כנפי בגדיהם לדרתם

ונתנו על- ציצת הכנף פתיל תכלת.

טו לט והיה לכם לציצת---

שתי תופעות מוזרות בפסוקנו: (א) פסוקנו מתחיל בגוף נסתר "ועשו" "ונתנו" וממשיך בנוכח "והיה לכם": (ב) בתחילת פסוקנו מצווים ישראל על עשיית ציצית, ואחרי כן נאמר שיתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת "והיה לכם לציצית"- האיך יתכן שתהא הציצית להם לציצית?

בנוגע לחילוף הגופים ניתן הסבר בביאור. לדעתו עצם מצוות עשיית הציצית לא כאן נאמרה אלא בפרשת כי תצא:

דברים כב יב

גדלים תעשה לך על- ארבע כנפות כסותך אשר תכסה-בה.

ופרשתנו אינה באה לצוות על קיום המצווה אלא על כוונתה ותכליתה. ולפי דעת הביאור המלים "ועשו להם ציצית? ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת" אינן אלא משפט טפל של תיאור הזמן. ויתפרשו הכתובים בדרך זו: כשיעשו בני ישראל להם ציצת על כנפי בגדיהם (כפי המצווה עליהם בדברים כב,יב) וכשיתנו על כנף בגדיהם פתיל תכלת- אז תאמר להם: "והיה לכם לציצית", היינו, שיהיו אלה הגדילים ופתיל התכלת "לכם לציצית". ואולם מה הוראת המלה ציצית", ואולם מה הוראת המלה ציצית?

שני פירושים ניתנים ברש"י (טו, לח):

"ועשו להם ציצית": על שם הפתילים התלויים בה, כמו (יחזקאל ח, ג): "ויקחני בציצית ראשי".

 דבר אחר: "ציצית" על שם "וראיתם אותם", כמו (שיר השירים ב, ): "מציץ מן החרכים".

ואולם אם תשאל: למה לא הסתפק רש"י כאן בפירוש אחד, נראה שתינתן התשובה בעזרת דברי הרמב"ם. את הציצית שבפסוק לח: "ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם" יפרש כפירושו הראשון של רש"י.

ובלשונו של הרשב"ם (טו, לח):

כמו "בציצית ראשי" -קבוצת פתילים התלויים בשער הראש

ואילו את הציצית שבפסוק לט: "והיה לכם לציצית" יפרש כפירושו השני של רש"י. ובלשונו של הרשב"ם (שם, לט):

הציצית הזה יהיה לכם לראייה, שתראו אותו ,כמו (שיר השירים ביט): "מציץ מן החרכים".

נמצאנו למדים שפרשתנו באה ללמד: שאינך יוצא ידי חובתך בעשיית הגדילים על כנפי הבגד, ואינך מקיים מצווה זו אלא אם גדילים אלה ישמשו לך לראייה ולהסתכלות.

ומה תפקידה של ראייה זו. עיין בהמשך הפסוק:

טו לט וראיתם אתו- וזכרתם את- כל מצות ה' ועשיתם אתם

ואמרו חז"ל במנחות מג, ע"ב:

מלמד שראייה מביא לידי זכירה 

זכירה מביאה לידי עשייה.

ואולם עתה תשאל את השאלה: במה גורמת ראיית הציצית אחריה זכירת כל מצוות התורה? בשאלה זו כיוונת לשאלת גדולים.

הרמב"ן מעמידנו על כך שלא בראיית הציצית הכתוב מדבר אלא בראיית פתיל התכלת וזהו פירושו של "וראיתם אותו" את פתיל התכלת של הפסוק הקודם. ואולם שוב תשאל: ובמה מביאה ראיית פתיל התכלת לזכירת המצוות כולן? לזה עונה הרמב"ן (וכן גם הרשב"ם) בהשתמשו במאמרו של ר' מאיר במנחות שם: וכן בספרי פיסקא קטו:

מה נשתנה תכלת מכל מיני צבעונין? מפני שהתכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע לכיסא הכבוד.

הווה אומר שצבע הפתיל, התכלת, היא היא שתזכיר לאדם את בוראו ואת חובתו לקיים רצון קונו המתבטא במצוות התורה. ובעל "כלי יקר" מפתח רעיון זה בהשתמשו בדברי הספרי (שם) ובילקוט שמעוני (האזינו, רמז תתקמב)

אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: הסתכלו בשמים שבראתי לשמשכם, שמא שינו מידתם או שמא עלה גלגל חמה מן המערב, ולא עוד אלא ששמח לעשות רצוני. וכן הוא אומר לעניין הים (ירמיה ה, כב): "האותי לא תיראו נאום ה', אם מפני לא תחילו, אר שמתי חול גבול לים חוק עולם ולא יעברנהו ויתגעשו ולא יוכלו והמו גליו ולא יעברונהו", שמא שינה מידתו? ולא עוד אלא שמצטער לעשות(=לצאת מגבולו) ואינו יכול, שנאמר: "ויתגעשו ולא יוכלו". מכאן ראיה שהים אינו משנה מידתו מיראה, שהרי מצטער לעשות ואינו רשאי, והשמים אינם משנים מידתם מאהבה? והנה בעניין התכלת אמרו רבותינו: "תכלת דומה לים"? ועל ידי שיסתכל בחוט זה יזכור את הים הדומה לו בצבעו ויהיה הים תמיד לנגד עיניו, ואז יתבונן במעשה הים שאינו יוצא ממידתו אפילו כמלוא נימה, וממנו יראה וכן יעשה? ואם יעבור אפילו על אחת מכל המצוות, הרי הוא יוצא מן המידה אשר מדד לו ה' לומר: עד פה תבוא ולא תוסיף, בזה מותר וזה אסור. אך לפי שמן הים אין ללמוד אלא לעבוד את ה' מיראה, כמו שאמרנו בים שמצטער לצאת ממידתו ואינו יכול, וכמו שאמר (ירמיה ה, כב): "האותי לא תיראו, נאום ה', אם מפני לא תחילו אשר שמתי חול גבול לים חק עולם ולא יעברנהו", שמע מינה שמן הים אין ללמוד כי אם את היראה. אבל העשה מאהבה ועובד את ה' בשמחה גדול מן הירא אלוהים? על כן אמר: " וים דומה לרקיע", וממנו יראה וכן יעשה. מה רקיע אינו משנה מידתו ולא עוד אלא ששמח לעבוד, כך יעבוד גם הוא את ה' בשמחה מאהבה: ואם יאמר: מה יתרון לעושה מאהבה על עושה מיראה, על זה אמר: "ורקיע דומה לכיסא הכבוד". כי על ידי זה יזכור שמתוך האהבה יבוא לדביקות השכינה ? כי כל ירא מתרחק מזה שהוא ירא ממנו, והאוהב משתדל לידבק בנאהב לו.

ואולי נגד דיעה זו, שלפיה עיקר המצווה בפתיל התכלת, יש לטעון : איך יתכן שאין אנו מקיימים פרט זה במצוות ציצית וגם חז"ל אמרו (מנחות לח, ע"א): "התכלת אינה מעכבת את הלבן".

משום כך נראה יותר הסברו של ר' עובדיה ספורנו (טו,לט):

"וראיתם אותו וזכרתם את מצוות ה' ": תזכרו שאתם עבדים לאל יתברך, שקיבלתם מצוותיו באלה ובשבועה, וזה בראותם הציצית שהוא כחותם המלך בעבדיו.

נראה שזו עיקר כוונת מצוות ציצית, כמו שדרכו של אדם לעשות לו סימן לדבר בבגדו, זכר לדבר שמחוייב הוא לעשותו, ואינו סומך על כוח זכרונו בלבד.

ולאלה החושבים שעיקר כוונת המצוה היא להתעטף בה בשעת התפילה, ייאמרו כאן דברי ראב"ע הנלחם נגדם (טו, לט):

והנה מצווה על כל מי שיש לו בגד בארבע כנפיים שיתכסה בו ביום תמיד, ולא יסירנו מעליו, למען יזכרו: והמתפללים בטלית בשעת התפילה יעשו זה בעבור שיקראו בקריאת שמע "והיה לכם לציצית, ועשו להם ציצית"? רק לפי דעתי יותר הוא חייב להתעטף בציצית בשאר השעות משעת התפילה, למען יזכור ולא יעשה עבירה בכל שעה, כי בשעת התפילה לא יעשה עבירה.

עוד על פרשת שלח