פעילה למען יהודי ברית-המועצות בבריטניה, בצרפת ובאיטליה

ארץ לידה: אנגליה

שנת עלייה: 1980

לאחר האימה של ימי סטלין ורדיפת היהודים, חשבו בעולם המערבי שעליית חרושצ'וב לשלטון תהיה דבר חיובי. בפועל, התנאים עבור היהודים לא השתנו לטובה, אלא להפך: החיים הכלכליים והאינטלקטואליים של היהודים היו בסכנה, והיהדות נאסרה בפועל.
ידעתי את כל זה וראיתי את המצוקה עוד בשנות השישים של המאה העשרים. רציתי לעזור, לעשות מעשה. בשנת 1968 התחלתי ללמוד רוסית והיסטוריה סובייטית בבית הספר התיכון במשך ארבע שנים. המשכתי בכך באוניברסיטה, וגם בעתודה – בתרגום סימולטני. מדי פעם שימשתי מתורגמנית בשיחות טלפון בין מסורבי עלייה בברית-המועצות לבין תומכיהם היהודים המאמצים באנגליה. קודם כול היה צריך להתחבר דרך המרכזייה הטלפונית במוסקבה לפי הזמנה מראש, דבר שנמשך הרבה זמן ולא תמיד הצליח. כל שיחה ארכה דקות ספורות בלבד, כיוון שהיו פשוט מנתקים את הקו [כנראה בהוראת הקג"ב]. התומכים היהודים באנגליה ניסו לדלות כל פיסת מידע על מצבם האישי והכללי של יהודי ברית-המועצות. הם שימשו להם אוזן קשבת וניסו לעודד אותם ולעזור להם ככל שיכלו. השתתפתי גם בכמה הפגנות מול אירועי תרבות מברית-המועצות, כגון: מופעי מקהלה, בלט וכו'.
בשנת 77' שימשתי מתורגמנית עבור אביטל שרנסקי ואילנה פרידמן [אחותה של אידה נודל], שנפגשו באנגליה עם חברי פרלמנט ועם חברי המפלגה הקונסרבטיבית במטרה לבקש את סיועם ביצירת לחץ בינלאומי לשחרורם של נתן שרנסקי ואידה נודל.

כיצד השפיעה עליי מלחמת ששת הימים?

הייתי אז תלמידת תיכון. מלחמת ששת הימים הגבירה אצלי את התודעה לישראל ושינתה את חיי. חרדנו מאוד לגורלה של ישראל ולא ידענו אם תצליח לשרוד את המלחמה. כל הקהילה באנגליה עבדה סביב השעון בגיוס כספים ובשליחתם לחזית. היו כאלה שהתנדבו למח"ל [מתנדבים מחו"ל] ונסעו להילחם לצד חיילי צה"ל. אני זוכרת כיצד קראנו את כל העיתונים והקשבנו לרדיו בלי הפסקה. המידע על המלחמה היה מצומצם, וערוץ ה-BBC אף סירב תחילה לפרסם את הידיעה שישראל בדרך לניצחון, דבר שהשפיע עליי מאוד.
לפני מלחמת ששת הימים ישראל הייתה משהו רחוק ומנותק עבור רוב הנוער היהודי באנגליה, אבל בעקבותיה היא הפכה לממשית עבורנו. אחרי המלחמה הפכה ישראל למרכז החיים שלי ושל חבריי. התחלנו ללמוד את השפה העברית הישראלית, אצל מורה שהביא לנו תלמוד התורה. אחרי שנה רצו להפסיק את הלימוד ודרשנו המשך. בתנועת הנוער בני עקיבא תכננו את הנסיעה שלנו לישראל למחנה קיץ [70']. לאחר מכן התחלנו לשאול את עצמנו: מי אנחנו? מה הלאה? רבים תכננו שנה בישיבה או בהכשרה תנועתית בארץ, וחלק אף התחילו לתכנן את חייהם בישראל.

המאבק הדיפלומטי הבינלאומי

האו"ם קיבל אמנה בשם הסכמי הלסינקי בנושא זכויות האדם, זכויות עבודה וזכויות תנועה חופשית – מסמך מרשים שלפיו נבחן גם מצב היהודים בברית-המועצות. נתן שרנסקי היה חבר ופעיל בקבוצת המוניטור במוסקבה עצמה, ולכן נעצר ונכלא.
בשנת 77' הוזמנתי לז'נבה כדי להיבחן לעבודה כמתורגמנית באו"ם. התקבלתי אבל לא רציתי לעבוד בשבתות ולכן דחיתי את הצעת העבודה ויצאתי לעבוד בחוק החופשי. במהלך שהותי בז'נבה לכמה שבועות, ביקרתי בכנסים של קבוצות משפטנים בינלאומיים ושל ארגון ה-ILO (International Labor Organization), שהעלו על סדר היום הציבורי את סבלם של יהודי ברית-המועצות. הם הציגו את מצבם של היהודים מסורבי העלייה שהיו מובטלים, נרדפים ומדוכאים. ארווין קוטלר, אז משפטן וכיום חבר הפרלמנט של קנדה, ואיסי ליבלר מהסתדרות העובדים באוסטרליה נאמו בעד זכויות היהודים לחופש תנועה ולעבודה, נגד הטרדת מסורבי העלייה ופעיליה, וכמובן נגד משפטי הראווה שבהם נשפטו היהודים באי-צדק.
היה אז לחץ בינלאומי רב על ברית-המועצות להפסיק את רדיפת היהודים ולאפשר להם לעלות לישראל. המדינאים הסובייטים לא יכלו לחמוק מטיפול בנושא, כיוון שהקהילה הבינלאומית לא נתנה להם מנוח. ואכן, היו שנים שבהן ברית-המועצות נכנעה ללחץ ונתנה ליהודים אישורי יציאה.
דוֹדי, כמו מדענים אחרים, נטל גם הוא חלק במאבק. בהיותו רופא מומחה ומרצה, נסע לכנסים ולמפגשים בינלאומיים עם עמיתים למקצוע, ביניהם אלה מברית-המועצות. שם הם היו מעלים את הסוגיה של זכויות היהודים, ומחו נגד האיסור הגורף על הרופאים היהודים לצאת לכנסים מחוץ לברית-המועצות ועל הקושי במציאת תעסוקה במקצועות הרפואה בגבולותיה, בעקבות בקשתם לעלות לישראל.

סיפור האישי

בשנת 78' יצאתי עם אחותי לשבועיים בברית-המועצות כמו הרבה פעילי מאבק אחרים, אבל דרך תנועות הנוער הציוניות, כלומר, בעזרת ארגון "נתיב". נסענו במסגרת תיירותית של קבוצת סטודנטים (לא-יהודים) שיצאו לטיול מאורגן. זאת הייתה אז הדרך היחידה לקבל אשרת כניסה. לקחנו סידורים, ספרי תנ"ך, כסף ועוד מתנות. הטיסה לברית-המועצות יצאה מקופנהגן, אך כאשר הגענו כדי להצטרף אל הקבוצה, גילינו שהטיסה הייתה כבר מלאה, ולכן אחותי אני, עם עוד שני תיירים אמריקנים, נאלצנו להמתין לטיסה חלופית. הדבר היה מאוד בעייתי, כיוון שעשינו הכול כדי לא להתבלט ולהיות מזוהות כיהודיות, אבל עתה כבר לא הייתה קבוצה שבה היינו יכולות להתמזג. נוסף על כך, שני הבחורים האמריקנים שנותרו איתנו היו גם הם יהודים וכנראה הגיעו במטרה דומה, אך כמובן לא אמרו דבר. בסופו של דבר הועלינו על טיסה ליפן שהייתה לה חניית ביניים בברית-המועצות.
אחותי ואני ושני הבחורים האחרים היינו היחידים שירדנו מאותה הטיסה במוסקבה. עם כל הקילוגרמים הנוספים של סידורים וספרי תנ"ך, המזוודות שלנו היו מלאות עד אפס מקום במתנות שונות המיועדות ליהודי ברית-המועצות, וגם באוכל כשר לתקופה של שבועיים. פסענו דרך המכס ברגליים רועדות, אך איש לא התייחס אלינו ולא ביצע עלינו חיפוש. מזלם של שני הבחורים האמריקנים, לעומת זאת, לא האיר להם פנים, והם עוכבו במכס ונערך חיפוש נרחב בכל חפציהם.
משימתנו הייתה לאתר יהודים שהיו אנשי הקשר שלנו בערים שונות בברית-המועצות ולמסור להם את ספרי הקודש והמתנות, לנהל שיחות בנושאי יהדות ולעודד, וכמובן לרשום את שמותיהם של יהודים נוספים שהתעניינו בעלייה. רבים מהם לא יכלו לעבוד כיוון שהיו מסורבי עלייה, ויכלו גם למכור את המתנות שהבאנו איתנו [כדי להקל על מצוקתם הכספית]. היה קשה מאוד למצוא אותם; לא היו ברשותנו מפות טובות בשל המדיניות בברית-המועצות. היינו חלק מקבוצת תיירים שסיירו ברחבי ברית-המועצות, ולכן התאמנו את סבב הביקורים שלנו ללוח הזמנים של הקבוצה. בכל פעם שהיינו מגיעים לעיר זו או אחרת, אחותי ואני היינו "נעלמות" והולכות לחפש את מסורבי העלייה. לחברי הקבוצה ששאלו סיפרנו שהלכנו לקנות אוכל צמחוני ולשלוח גלויות.
מוסקבה הייתה התחנה הראשונה שלנו. היינו אמורות למצוא אישה מסורבת עלייה ששימשה מעין מרכזנית טלפון למבקרים היהודים. התקשרנו אליה מטלפון ציבורי וקבענו להיפגש עם בנה בערב במטרו בשכונתם, כדי שיוביל אותנו אליהם הביתה. הערב הגיע ויצאנו מהמטרו. אחותי ואני היינו שתי הנשים היחידות שהיו בחוץ. כולם דהרו מסביב לכיוונים שונים. הבטנו לצדדים והשתדלנו לא להתבלט. לאחר כ-20 דקות הבן הגיע עם מטרייה שחורה סגורה (כפי שסיכמנו, כדי שנזהה אותו). החלפנו בינינו כמה מילים ויצאנו לדרך.
אמו הייתה אישה נחמדה. היא דיברה מעט אנגלית ושמחה לגלות שאני דוברת רוסית, אך חששה שמצותתים לה. היא עזרה לנו באיתור כתובות וסיפרה על מצבה ועל מצבם של שאר מסורבי העלייה, שהלך והחמיר. הם פוטרו מעבודותיהם וכך סומנו כ"טפילים" בחברה הסובייטית הקומוניסטית, בשל היותם מובטלים. ללא האפשרות לעבוד, אפילו לא בעבודה חלופית, מצבם הכלכלי הידרדר יותר ויותר. נוסף על כך הם נרדפו על-ידי השלטונות הסובייטיים, שהעלילו עליהם עלילות שווא על ימין ועל שמאל, ונחשפו ללא-מעט אנטישמיות. בתנאים האלה חוגי ההיכרות היו מצומצמים יותר, ולא היו ברשותה שמות של יהודים חדשים שהתעניינו בעלייה.
במהלך מסענו ביקרנו בעוד כמה ערים וביניהן טבליסי, לנינגרד, טשקנט, בוכרה וסמרקנד. בכל מקום שבו ביקרנו בבתים פרטיים השארנו מתנות וספרי קודש ולמדנו על חייהם של היהודים שם. הרגשנו כי עצם נוכחותנו מעניקה להם תקווה. היה לנו חשוב להדגיש כי יהודי העולם לא שוכחים אותם, ושהם דואגים להם ונלחמים למענם בנחישות. לצערנו, לא תמיד מצאנו את הכתובות ונאלצנו להסתפק בביקור בבית הכנסת ואצל פחות אנשים ממה שרצינו, גם בשל לוח הזמנים העמוס של קבוצת התיירים וגם משום שהמלונות שבהם התאכסנו היו מרוחקים מהערים.
את המאבק למען יהודי ברית-המועצות המשכתי מ-78' עד 80' במסגרת ג'וינט ישראל וחברת המתנ"סים, עם הסוכנות היהודית באוסטיה, עיר קיט ליד רומא שבאיטליה.
כמה שנים לפני כן נתנה איטליה את הסכמתה לשמש "מדינת הגירה ראשונה" עבור היהודים יוצאי ברית-המועצות ללא-אזרחות שלא עלו ארצה, והמתינו לקבלת ויזה לארצות המערב. אף שהיהודים לא חפצו לעלות לישראל, הג'וינט דאג להם ונשלחו לאוסטיה שליחים של העולם היהודי ושל הסוכנות היהודית: מורים, אקדמאים, אינטלקטואלים ושליחי חב"ד. היו גם ביקורים של חברי פרלמנט, חברי כנסת ואף אסירי ציון לשעבר. במסגרת עבודתי שם התוודעתי לישראל על כל גווניה, וגם חשפתי בפני היהודים הסובייטים את ישראל ואת היהדות על כל פניהן. כל הפרויקט החינוכי הועבר ב-1979 למסגרת של חברת המתנ"סים הישראלית ולפיקוחה.
עבדתי עם כל האוכלוסיות – יהודים מרוסיה, בוכרה, ובמיוחד אוקראינה. רובם לא היו מחוברים כלל לשורשיהם היהודיים, ולכן לא התעניינו בעלייה לישראל. לדעתי זו הייתה גם הסיבה העיקרית לכך ששלטונות ברית-המועצות נתנו להם אישור הגירה. הם השתכנו בבתי דירות ששכרו וחיו באמצעות מִלגה מהג'וינט, משפחה אחת בחדר. בשלב מסוים הגענו לתפוסה מרבית של 10,000 איש, וחלק מהפליטים הופנו ללָדיספּוֹלי, עיר אחרת באיטליה.
הקמנו שם גני ילדים ובית ספר שבהם הם למדו לראשונה להכיר את היהדות וישראל. כמו כן הקמנו בתי כנסת, והמועדונים סיפקו שירותי ספרייה וחינוך למבוגרים ופעילות לכל הגילאים. לעשרות ואלפי היהודים ששהו שם היה זה המפגש הראשון עם ישראל ועם העולם היהודי ומושגיו. היהודים הסובייטים השתתפו באופן פעיל ב"פוּרימשְפּיל", במפגשים חינוכיים, בסמינרים, בטקסי החגים, במופעי תרבות ובמקהלות, וראו סרטים יהודיים וישראליים.

משמעות העלייה לישראל

חיי הקהילה בחו"ל מאבדים מכוחם, ועתה קשה יותר מאי-פעם לבנות חיים יהודיים בחו"ל מחוץ לקהילות המרכזיות. העלייה היא צורת הגשמה עצמית חשובה מאוד ויש בה ערך אבסולוטי עבור היהדות, אבל היא דורשת כמובן מאמץ ועוז. עם זאת, בישראל אסור להשאירה בגדר הקלישאות: יש לדאוג לפרנסה של העולים, לסייע להם להיקלט בארץ, ולהתייחס אליהם בצורה נאותה.

האם המאבק למען יהודי ברית-המועצות היה שווה את הסיכון ואת המאמץ?

המאבק בעד זכויות יהודי ברית-המועצות היה בהחלט שווה את המאמץ והניב תוצאות משמעותיות. עצם הקשר עם מסורבי העלייה נתן להם תקווה וכוח להמשיך הלאה. ללא המאבק של יהודי העולם, לדיפלומטים לא היה איכפת, וקשה לי להאמין שהישגיו היו קורים בפועל ללא תמיכתם ופעילותם. המאבק למען יהודי ברית-המועצות הוא דוגמה ומופת לאופן שבו מאבק ציבורי אמור להתרחש. החרטה היחידה שלי היא שלא עשיתי מספיק. הלוואי שיכולתי לעשות יותר בשלב מוקדם יותר של המאבק.