מסורב עלייה במשך 20 שנה

ארץ לידה: ברית-המועצות

שנת לידה:1946

שנת עלייה: 1986

סיפורי האישי

גדלתי בברית-המועצות במשפחה בת ארבעה ילדים. אבי היה מוהל ומאז ומתמיד היינו דתיים. בהזדמנות הראשונה, בשנת 66', הגישה משפחתי בקשה לעלות לישראל ונתקלה בסירוב. המשכנו להזרים בקשות נוספות ובסופו של דבר ניתן אישור עלייה לשלוש אחיותיי ולהוריי. אני, ששירתי בצבא באותה תקופה, לא קיבלתי אישור.
בצבא ידעו שרציתי לעלות לישראל ולכן התנכלו לי. מפקד הגדוד, שהיה אוקראיני אנטישמי, הציק לי באופן קבוע. יום אחד הוא אפילו השתכר והכה אותי. בסוף שנת 71' סיימתי את שירותי הצבאי. נשארתי לבד אחרי שכל משפחתי כבר עלתה לישראל. הגשתי בקשה נוספת לעלייה לישראל, אך היא שוב נדחתה בידי הרשויות הסובייטיות.
בשנת 73'–74' הגעתי לפגישה עם גנרל בקג"ב, כדי לקבל תשובה מדוע לא מאפשרים לי לצאת. הוא ענה לי בשאלה רטורית: "מה אתה חושב?". בלי לומר מילה קמתי ופניתי לצאת מהחדר. הגנרל, שכנראה השתעשע מכל הסיפור, צעק אליי כשעמדתי בדלת: "אל תשתתף בפרובוקציות!"
עבדתי בכל מיני עבודות מזדמנות, אבל היה קשה למצוא עבודה טובה מפני שהייתי מסורב עלייה, ולכן כמעט אף אחד לא רצה להעסיק אותי.

על פעילותי

בשנת 74' התחלתי להשתתף בשיעורי עברית וגם בכל מיני סמינרים שבהם השתתפו תיירים יהודים, בעיקר מארצות-הברית או מאנגליה, ולימדו עברית, יהדות וציונות. ניסינו לעשות הכול בחשאיות, אף שידענו שהקג"ב עוקב אחרינו. הלימודים התקיימו בבתים פרטיים של אנשים שונים. לפעמים היו פורצים שוטרים ובודקים את הדרכונים ואת תעודות הזהות של כל הנוכחים. חלק מאלה שנתפסו פוטרו ממקומות עבודתם או גורשו מהאוניברסיטה, ואחרים נכלאו בבית הסוהר.
תחילה היה הקג"ב משלם לסטודנטים מקומיים כדי שיתפסו אותי ברחוב ויכו אותי. לאחר מכן, כשהתחלתי ליטול חלק פעיל יותר במאבק, התחילו להתייחס אליי יותר ברצינות. פנינו רשמית לממשלה הסובייטית בדרישה לאפשר לנו ללמוד עברית ולפתוח בתי ספר דתיים. הקג"ב לא נשאר חייב והחל לבצע חיפושים אצלי בבית. הם היו לוקחים כל פריט בעל סממן יהודי: ספרים, כלי קודש, יודאיקה ועוד. בתוך הבית ומחוצה לו הושתלו מכשירי ציתות. הוזמנתי שוב ושוב לחקירות, ועקבו אחריי לכל מקום שאליו הלכתי, בין ברכב ובין ברגל. מאוחר יותר גיליתי שאפילו חלק מחבריי ריגלו אחריי בפקודת הקג"ב.
הגיעו אליי תיירים יהודים רבים מארצות שונות, חלקם הגיעו מישראל בתור מדענים או במסגרת "נתיב". הממשלה הסובייטית פחדה מזרים כמו מאש, וראתה בהם מרגלים בפוטנציה. בדירה ליד דירתי ישבו סוכני קג"ב דרך קבע והשגיחו על אורחיי. ככל שהפכתי פעיל יותר במאבק, כך סוכני הקג"ב הפכו אגרסיביים יותר כלפיי.
קרה שנעצרתי בבוקר ושוחררתי בערב במשך שלושה ימים ברציפות, כדי למנוע ממני להגיע לסימפוזיון יהודי שנערך במוסקבה. בפעם אחרת נאלצתי לשהות בביתי במשך שבוע שלם בלי אפשרות לצאת, כשסוכני קג"ב עומדים ליד דלת ביתי וחוסמים את היציאה.
בפעם אחרת, כשחזרתי הביתה אחרי נסיעה, נדהמתי לגלות שכל הרכוש בדירתי שבור ומנופץ. הדלתות נעקרו מציריהן, הרהיטים רוטשו והרצפה הייתה מכוסה בשברי זכוכית. הזמנתי אליי את דיוויד שיפלר, עיתונאי של "הניו-יורק טיימס" שהתארח במוסקבה באותה העת, והוא תיעד את האירוע וכתב על כך בעיתון.
הסיבה ליחס זה הייתה בראש ובראשונה עובדת היותי פעיל מאוד במאבק היהודי ומסורב עלייה, אך היו גם אירועים מיוחדים שליבו את האש. למשל, בשנת 75' יצאו "הסכמי הלסינקי" בחתימתה של ברית-המועצות, שכללו סעיפים בנושא זכויות האדם השונות – חופש תנועה, עבודה, איחוד משפחות וכד', וכן הבטחה לאפשר למשפחות שעלו לארץ להתאחד עם בניהם ובנותיהם שנותרו בברית-המועצות בשל היותם מסורבי עלייה. אז השלטונות היו בלחץ, ואנחנו סבלנו ממנו. באותה עת הכרתי רופא יהודי ממיאמי בשם מוטי פריימן ועזרתי לו הוציא לאור ספר בשם "Orphans of the Exodus" (יתומי העלייה), ובו נתונים על כל מסורבי העלייה שהופרדו ממשפחותיהם, בלוויית תמונותיהם. הספר הוצג בפני חברי הקונגרס האמריקני ואלה הפעילו לחץ מסיבי על ברית-המועצות. השלטונות הסובייטיים ידעו שהייתי אחראי לספר הזה ולא עברו על כך לסדר היום.
כמו כן, ארגנתי אירועים ופעילויות רבים, כמו למשל, תיאטרון יהודי, שאני הייתי הבמאי שלו והוא כלל בו שני שחקנים. בשנת 81' חברים שלי מאנגליה הצליחו להכניס אותי ל"ספר גינס", שם כיכבתי עד שנת 87' בתור "The longest Refusenik" (מסורב העלייה הסבלני ביותר). השלטונות הסובייטיים ייחסו חשיבות רבה לדעתן של מדינות המערב, ולכן כנראה, מעורבותי הבינלאומית הציקה להם מאוד.
אך למרות כל זאת, מעולם לא נאסרתי. ייתכן שבשלב מסוים נהייתי פשוט מפורסם מדי, ואילו היו כולאים אותי הדבר היה עלול ליצור רעש עולמי, שממנו ברית-המועצות ניסתה להימנע ככל שניתן. אחרי שפרסמו את הכתבה בעיתון "הניו-יורק טיימס", השוטר שהיה מגיע דרך קבע לדירתי ומבצע בה חיפוש, הפסיק לבוא. שמעתי אחר-כך מהשכנים שהוא אמר שנמאס לו שאני "עושה עליו קריירה".
עם זאת, אולי בשל הפרסום הזה נשארתי מסורב עלייה במשך שנים כה רבות. השלטונות הסובייטים החליטו להשתמש בי ולהחליף אותי תמורת מישהו אחר בבוא העת.

התנכלות הממשלה הסובייטית ליהודים

הממשלה הסובייטית רצתה להפחיד את היהודים כדי שדבר ההתעללות בהם לא ייוודע לארצות המערב. בעיתונות הופצו דרך קבע שקרים על היהודים כתעמולה אנטישמית. נכתב למשל שהם גנבים, פושעים ומרגלים. מדי כמה זמן הֵכינו איזשהו משפט ראווה, ושלחו יהודים אלה או אחרים לכלא. המטרה הייתה להשכיח מהיהודים את דתם ואת תרבותם, ולקטלג אותם כנחותים יותר בהשוואה לעם הרוסי.

האם פחדתי?

ודאי שפחדתי. רק מטומטמים לא מפחדים. זה היה מסוכן, אבל כל החיים הם סיכון. השלטונות הסובייטיים רצו שהיהודים יישבו וישתקו, וניסו להנחיל להם את הידיעה שם כמו עבדים ואילו הרוסים הם האדונים.
לא להם רציתי להוכיח, אלא רק לעצמי. רציתי לחיות לפי דרכי. הרי הדבר הכי חשוב הוא לא מה שאחרים חושבים עליך, אלא מה שאתה חושב על עצמך! חופש משמעו לא רק לחיות בעולם חופשי. חשוב לחיות בעולם כזה, וזו פריבילגיה להיוולד חופשי. אבל אם אתה מרגיש חופשי בִּפנים, אתה לא מפחד מכלום, ואפילו אם כולאים אותך, בתוך תוכך אתה יודע שאתה חופשי.
כל ההתנהלות של הקג"ב הייתה לא יותר ממשחק. אפילו אנשי הקג"ב לא היו חופשיים. הותר להם לעשות דברים מסוימים, אבל לא הכול. היה חשוב להבין איך המערכת הזאת עבדה. למשל, היו כאלו שנאסרו וכאלה שלא. בסך הכול לא כלאו הרבה יהודים, אולי כעשרים בשנה, אבל היו אלפי מסורבי עלייה, כך שכל מה שעשו השלטונות הסובייטיים היה מתוכנן. הם ידעו מראש כמה יהודים ישלחו לכלא מדי שנה, לא חשוב מי.

איך השפיעה עליי מלחמת ששת הימים

התגאיתי מאוד בישראל והשתעשעתי ברעיון שברית-המועצות תמכה בערבים. בכלל, ברית-המועצות נהגה בטירוף אחרי מלחמת ששת הימים. טענו כי ישראל היא הצד האגרסיבי, וכי היא זו שפתחה במלחמה ורצתה לכבוש את הכול – מהפּרַת עד החידקֶל. אותי כל זה שעשע מאוד, חשבתי שהם פשוט היסטריים.
קיבלתי הרבה כוחות מתוצאות המלחמה. בעזרתה הבנתי שגם אני אצליח, בסופו של דבר, לצאת מרוסיה ולעלות לישראל. יש לי עם ומדינה, והעידן שבו היהודים לא יכלו להגן על עצמם נגמר!
יש אמרה של הסופר הרוסי רסול גמזטוב שנתנה לי השראה רבה: "אם עַם קטן רוצה להיות חופשי, צריך שתהיה ברשותו סכין ארוכה". זה בעצם היה כל המאבק שלי – להיות חופשי! ככה יצר אותי א-לוהים, ואם אתה נלחם עבור החופש שלך, ואתה יודע שאתה נוהג נכון, הוא יעזור לך.

העלייה לישראל

שחררו אותי בשנת 86'. הוחלפתי במרגל סובייטי בשם פופוב, שנתפס בארצות-הברית ונכלא מפני שלא הייתה לו חסינות דיפלומטית. ברית-המועצות מיהרה ליצור פרובוקציה, וכלאה עיתונאי אמריקני ששהה באותה העת בתחומה כדי לבצע החלפת שבויים. ארצות-הברית דרשה לצרף את יורי אורלוב, שישב באותה העת בכלא, וגם אותי, והחילוף כאמור התבצע. מדוע דווקא אני? איני יודע. חבריי שאלו על כך את ה-State Department האמריקני אך לא קיבלו תשובה. מה שכן ידוע, הוא שהייתי בראש הרשימה של מסורבי העלייה שהופרדו ממשפחותיהם.